מאחר ומכונת הרעש של הימין משגלת לנו את השכל, ומאחר והתקשורת היהודית נכנעה מזמן, כמה תזכורות על מה קורה פה מעבר למסך התעמולה

הדיון הציבורי בישראל מופקר במידה ניכרת למכונת הרעש של הימין, שמגבבת שקרים ושטויות בקצב נדיר. הסיבות לכך רבות: מהעובדה שהימין בשךטון כבר עשרות שנים ובהתאם יש לו יותר כוח; מהמחויבות הפחותה של האלט-רייט (שזה סוג הימין שיש לנו פה – ניאו/יודו נאצים) לאמת ביחס לימין השמרני, “ההגון”, מנוחתו עדן; מההתרסקות המוחלטת של מחנה השמאל והמרכז, שבובת הפיתום המשמשת כשר בטחון היא הדוגמא האחרונה שלו; מהנסיון ארוך השנים של השמאל המתון לא להתעמת עם הימין אלא להתנחמד אליו – כתוצאה מכך עובדות היסטוריות לא משחקות יותר תפקיד בשיח הציבורי. אז הגיע הזמן להזכיר כמה, בנקודות.

“אין עם פלסטיני” – קשקוש היסוד של הציונות, שהתבטא באמירה “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ.” פלסטינה תמיד היתה מיושבת. לאור ההיסטוריה העגומה של החור שבו אנחנו חיים, שתפקידו העיקרי בהיסטוריה היה לשמש כנתיב פלישה בין סוריה ומצרים, המקום דשדש יחסית לאימפריה העות’מנית. אבל החל מאמצע המאה ה-19, פלסטינה חווה התעוררות ופריחה. העות’מנים מבינים שהם בבעיה מול האירופאים (הרוסים מבהירים להם את זה על ידי קריעת נתחים מהאימפריה שלהם) ויוצאים למסע רפורמציה.

ההצלחה שלו חלקית. בין השאר, כל ההתמערבות הזו מביאה איתה לא רק רעיונות טכנולוגיים ולא מתמצית רק בהקמת מגדלי שעון גדולים – פלישה של תפיסת הזמן התעשייתית של אירופה אל אזור שעדיין התנהל בקצב חקלאי; יחד עם הרעיונות הללו הגיעה גם הלאומיות.

ופתאום, אנשים שבמשך 400 שנים בערך ראו את עצמם כנתינים טורקים, אם כי עם מסורות משלהם, התחילו לתאר את עצמם כמשהו אחר. הטורקים, הם הבינו, היו כוח קולוניאליסטי שלא נשען על תמיכת ההמונים. קבוצות גדולות של משכילים גילו להפתעתן שהן לא הולכות לקבל את המעמד הגבוה שהגיע להן לדעתן – שהרי הם משכילים – במשטר; זה המשיך להשען על מערכת הנכבדים ולא היה עירני מספיק כדי לעדכן אותה.

אז המשכילים – כפי שאנחנו אוהבים לקרוא להם בהתנשאות פה; אינטלקטואלים באירופאית – עשו בדיוק את מה שעמיתיהם האירופיים עשו: הם המציאו לאומים. מה שעבר על האימפריה הרוסית והאימפריה האוסטרו-הונגרית עבר גם על האימפריה העות’מנית. בסוף המאה ה-19 יש כבר עיתונים בערבית בפלסטין, שמתחילים גישושים ראשונים לקראת תפיסה לאומית. מאד בזהירות – השלטון העות’מני לא גילה סובלנות ניכרת לרעיון החדש. בעשור הראשון של המאה ה-20 יש כנס של אינטלקטואלים מהאימפריה העות’מנית באירופה, שמיועד לגבש את תפיסת הלאומיות החדשה. המספר הגדול ביותר של נציגים מגיע מפלסטינה.

התסיסה מובילה לתגובה עות’מנית אלימה, שמתבטאת בהוצאות להורג המוניות (הידועות שבהן בדמשק, היו גם בשכם). התוצאה היא בדיוק מה שקרה ברוסיה: התנועה יורדת למחתרת, ואם עד כה היא לא אלימה כלפי השלטון הזר, זה משתנה במהירות. ב-1916 מתחיל המרד הערבי הגדול. אנחנו מכירים אותו כקנוניה בריטית-צרפתית-רוסית, נסיון לתקוף את טורקיה מאגף בלתי צפוי שלה לאחר שהתקפות ישירות עליה (גליפולי, הפלישה הבריטית לעיראק) נכשלו קשות. ואין ספק שכך ראו זאת פקידים בלונדון בפאריס.

אבל ההתקוממות הציתה את הלאומיות הערבית, שחיכתה לניצוץ הזה. הצבאות של המתקוממים, שעושים שמות באימפריה בשנותיה האחרונות, מאמינים בלאומיות ערבית. זו תנועה שכבר קיימת במידה ניכרת במצרים, למרות הנסיונות הבריטיים לדכא אותה.

כשקורסת האימפריה העות’מנית, אחרי 400 שנה של שלטון פה – התקופה הארוכה ביותר של שלטון רציף מאז הרומאים – הלאומיות החדשה מוצאת את עצמה מול שלל בעיות. אירונית, האימפריה קרסה מהר מדי; האינטלקטואלים היו מעטים מדי ולא הצליחו לגבש עדיין אוכלוסיה סביב רעיון מוגדר.

מול הוואקום של 400 שנים, עולים כמה וכמה רעיונות. אחד הבולטים שבהם הוא הדגל של הימין היהודי – סוריה הגדולה. אלמנטים חזקים של הלאומיות הערבים רוצים מדינה ערבית, מבוססת שפה, שתשתרע על פני כל המרחב, ממה שהוא היום סעודיה דרך ירדן, סוריה ופלסטינה. לבריטים ולצרפתים יש, כידוע, רעיונות אחרים, וצרפת מרסקת את המרד הערבי תוך זמן קצר. סוריה הגדולה נשארת רעיון למשך כמה עשורים, אבל סופה בפועל מגיע בשנות העשרים.

אז מה עכשיו? לערבים שחיו בפלסטינה היתה תפיסה שאיחדה אותם במשך מאות שנים: התפיסה שפלסטינה היא ווקף, אדמת הקדש מוסלמית. זו מורשת של הפלישה המערבית הראשונה, מסעות הצלב, וההתנגדות המוצלחת למסעות הצלב והדיפתם של הפולשים משחקת תפקיד חשוב בהיסטוריה הלאומית הערבית. זו אחת מנקודות הזוהר שלה.

בפלסטינה יש פולש חדש. לא רק הבריטים – איתם אפשר איכשהו לעבוד – אלא גם הציונים. הערבים שחיו בפלסטינה מגלים פתאום שהם אמורים להיות מיעוט במולדתם-שלהם, ושהשלטון עליה (על כל פנים סוג שלו, “בית לאומי”) אמור לעבור לידי פולשים לבנים מאירופה, כאלה שהתייחסו בבוז וחוצפה לתושבים המקומיים מאז שנות השמונים של המאה ה-19. ראו, למשל, “אמת מארץ ישראל” של אחד העם.

אז כן: כשהפולשים הציונים הגיעו לפה, הם מצאו את הלאומיות הפלסטינית בשלב מוקדם של התגבשות. היא היתה בעיקרה רעיון של אינטלקטואלים.

שזה, חשוב לציין, בדיוק מה שהיתה הציונות. רוב היהודים לא ראו את עצמם כלאום. הדגש ששמה היהדות החרדית (תנועה צעירה בעצמה, אבל נניח לזה) היה על דת, לא על לאום. התנועה היהודית החשובה ביותר בתקופה היתה הבונד, תנועה סוציאליסטית כל כך חזקה באימפריה הרוסית (שכזכור, כללה גם נתחים עצומים מפולין, אוקראינה והמדינות הבאלטיות) שהיא הצליחה לאתגר את לנין. הציונים היו מיעוט קטן וקולני. רוב היהודים לא רצו את החזון שלהם. אפילו ב-1939, כשיהדות מזרח אירופה עמדה – ורבים חשו בסכנה – לפני הכחדה, הציונים לא הצליחו למלא את מכסת הסרטיפיקטים לפלסטינה. יהודים ברחו לכל כיוון, אבל השתדלו מאד לא להגיע לכאן.

אממה, לצד הציונות עמדה אימפריה שעוד לא קלטה שזמנה עבר, האימפריה הבריטית. והאימפריה נתנה לגרורה שלה את מה שהיא רצתה. הדבר העיקרי שהציונים רצו בין 1918 ל-1948 היה המנעות מבחירות בפלסטינה. הקולוניאליזם הבריטי, בשלב הזה, הקים סוגים של פרלמנטים עם כוח חלקי ברבע העולם שהוא תפס. היו כאלה במצרים, בהודו ובלא מעט מקומות אחרים. המטרה היתה לתת לנציגי הלאומים החדשים להוציא קיטור, בתקווה שבזה זה ייגמר.

לא עבד כל כך, כידוע. אבל בפלסטינה לא היה אפילו את זה. הסיבה לכך היתה התנגדות ציונית חד משמעית. הציונים תמיד ידעו שהמשטר שלהם לא יכול להתקיים יחד עם הסכמת הנשלטים.

הלאומיות הפלסטינית התגבשה בשורה של התקוממויות נגד הבריטים, ותוך הבנה שהיהודים הם בעלי בריתם של הבריטים ובהתאם אויבים. הבריטים קלטו מאוחר מדי שהם תפסו יותר משיכלו לבלוע, והחלו בנסיונות לצאת החוצה מהרעיון הבסיסי של הצהרת בלפור. כידוע, שורה של מאורעות – כמו מלחמת עולם קטנה – נדחפו באמצע. כתוצאה מההתנגדות הציונית הגורפת, הפלסטינים הגיעו ל-1947 בלי מוסדות מכוננים, כי לא היו בחירות. את ההמשך אנחנו יודעים.

“יש להם 22 מדינות.” ראו למעלה.

“הם צאצאי מהגרים.” אה, לא. היה רוב מוחלט (של כ-90%) ללא-יהודים בפלסטינה העות’מנית קודם לפלישה הציונית. רוב כזה נשמר גם בשנים הראשונות של המנדט. אם מישהו כאן הוא צאצא מהגרים, סטטיסטית אלה היהודים. ברור שהיתה הגירה לפלסטינה לאורך השנים, אבל השם “אל מסרי” לא אומר שמקומו של האיש במצרים יותר משהשם “שפירא” אמור לזרוק אותך חזרה לשפייר.

“הם דחו את החלוקה.” נכון. הם העם היליד ולא היתה שום סיבה שהם יקבלו חלוקה שנכפית מבחוץ לטובת מיעוט פולש שכבר הודיע על כוונתו להוריש אותם מן הארץ.

אגב, גם הציונות דחתה את החלוקה. שימו לב לעובדה שירושלים היא עדיין בירתה של ישראל, למרות שהחלטה 181 הפכה את ירושלים לגוף נפרד, מנוהל מבחוץ. חדי עין יכולים לשים לב לכך שאילת, למשל, לא היתה בצד הישראלי בהסכם החלוקה, ושהמפה של ישראל בקווי 1949 לא דומה בשיט למפת החלוקה. גם הציונות דחתה את החלטה 181, היא פשוט לא הצהירה על כך.

“דגל אש”ף.” דגל התנועה הלאומית הפלסטינית, שמתבסס על הדגל שהניפו המורדים הערבים ב-1916. לקרוא לו דגל אש”ף זה כמו לקרוא לדגל ישראל דגל ההסתדרות הציונית. עצם השימוש במושג מיועד לשלילת הלאומיות הפלסטינית.

“הם רוצים לזרוק אותנו לים.” אומרים צאצאי האנשים שזרקו אותם למדבר.

“זכותנו על הארץ.” אין כזו. ספרי דת לא מקנים זכויות. קיומה של ישראל נשען על החלטה 181, אותה היא ממשיכה להפר. עצם הטענה לזכות מעידה על היעדרה. אנשים לא דורשים זכויות שיש להם.

"זכות היסטורית" – מיתוס שמיועד להלבין שפיכות דמים של החיים בשם המתים.

“סיפוח חלקי.” אין דבר כזה. סיפוח אסור במשפט הבינלאומי מאז סוף מלחמת העולם השניה. סיפוח הוא פשע מלחמה, גם אם אתה מעניק מאוחר יותר זכויות אזרח למסופחים, מה שישראל כלל לא מתכוונת לעשות.

ההפיכה של סיפוח ושל מלחמה תוקפנית לפשעי מלחמה הם כנראה מההישגים הגדולים של האנושות לאחר מלחמת העולם השניה. השנים שלאחר 1045 היו הכל חוץ משלוות, אבל הן לא דומות כלל לשנות הטבח והביזה הגדולה של הקולוניאליזם. זה לא מקרה שהמעצמה הקולוניאליסטית האחרונה, ישראל, מנסה להשיג לאחור את ההישג הזה של המין האנושי. זה לא מקרה שהאינטרנציונל השחור עוקב בעניין אחרי המהלך. אחרי הכל, אם ישראל תוכל לספח את הגדה בלי לשלם מחיר כבד, פוטין יוכל לתרץ את תפיסת קרים, ובשלב מסוים אורבן יוכל לנסות לחרחר מריבות בטרנסילבניה. אם קיומה של ישראל תלוי בסיפוח ובחיסול המשפט הבינלאומי, צריך לשאול האם שווה למין האנושי שישראל תתקיים. גייסו את ה…

“טפטפות! הייטק! אינטל!” בנסיון נואש להגן על ישראל, תועמלנים ימנים טוענים שכן, יכול להיות שאנחנו לא לגמרי סבבה, אבל תסתכלו על התרומה שישראל הביאה לעולם.

ובכן, עמק הסיליקון הביא כמה טובות לעולם, לצד הרבה מאד רעות, אבל לא תמצאו אמריקאי שפוי שיאמר שהיה שווה להשמיד את הילידים האמריקאים ולשעבד את השחורים כדי שנקבל את טיקטוק. סוג הפסיכוזה הזה שמור לישראלים.

“אין לנו ארץ אחרת.” לאף אחד אין.

“מדינה דו לאומית” – סוג הפתרון הראשון שהוצע כאן, הן על ידי השומר הצעיר והן על ידי התנועה הרוויזיוניסטית בנעוריה, והוא עדיין הפתרון הטוב ביותר, לאור העובדה שאי אפשר לחזור בזמן ולרצוח את בלפור (*). פלסטינה המנדטורית לא יכולה להכיל שתי מדינות. אין לה את המשאבים לזה. חזון שתי המדינות מת, והגיע הזמן להביא אותו לקבורת חמור.

(*) אם יש לכם מכונת זמן, עשו לכולנו טובה ולכו על לנין. הזמן האידיאלי לחיסול הוא כשהוא לבלר פמפלטים בלונדון או ציריך. כל זמן לפני תחילת 1917 יהיה טוב, עם זאת. רדו מהיטלר, זה פאסה. (**)

(**) ואם כבר הלכתם על היטלר, רבאק, אל תנסו לחסל אותו כשהוא מגיע לתפקיד הקנצלר. הנקודה האידיאלית, שוב, היא לפני 1914, כשהוא אמן מובטל שלא יחסר לאף אחד.

“מדינת כל אזרחיה.” מדינה שמנסה להגיע למשטר דמוקרטי (ראו למטה), להבדיל ממדינה שבה יש מעמד אדונים מוצהר. את הביטוי, אגב, טבעה שולמית אלוני זכותה תגן עלינו. עזמי בשארה תפס עליו טרמפ.

“ישראל איננה מדינת אפרטהייד” – כלבתא, במטותא. אתם עומדים לספח מאות אלפי בני אדם בלי זכויות. אתם מחילים שתי מערכות חוקים שונות באותו השטח כבר 50 שנה ויותר. עד דצמבר 1966, החזקתם את הפלסטינים הישראלים תחת משטר צבאי. ישראל לא היתה מדינת אפרטהייד לתקופה קצרה מאד: מדצמבר 1966 עד יוני 1967.

“אירוע נקודתי.” כל אירוע שגרתי שמבוצע על ידי כוחות הכיבוש הישראליים ונגמר בפציעה או מוות בלתי מוצדקים. אירוע כזה הופך לנקודתי רק בתנאי שמדווחים עליו ויש מידע מביך. אחרת הוא סתם הודעה קצרה של דו”צ.

התנחלויות – מאחזים בלתי חוקיים שנבנו על קרקע גזולה בניגוד למשפט הבינלאומי.

כן, כולן. ראו "סיפוח חלקי" לעיל.

דמוקרטיה – סוג נדיר של משטר שיוצא מנקודת ההנחה הרדיקלית-עדיין שכל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם. פרויקט שעובדים עליו ולעולם איננו גנמר. ישראל מוגדרת כיום כדמוקרטיה חלקית, שם מנומס לדיקטטורה שטרם הוכרזה רשמית.

ארגוני זכויות אדם – על כל בעיותיהם, וכל יוצא ארגונים יוכל להאריך בנושא עד ביאתו השניה של ישוע, בסופו של דבר מדובר בדבר הכי קרוב לל”ו צדיקים שיש פה. אנשים שקמים כל בוקר ודופקים את הראש מבחירה ומרצון בקיר הרשעות והנבזות שהמשטר מקים כדי לשמור על עצמו, לעתים תוך סיכון עצמי ממשי. אמצו לכם אחד והוציאו לו קערת מים כשחם.

האמת. חמקמקה כברבור בחלומו של אפלטון, אבל עדיין שם. נסו להגיע אליה. היא תשחרר אתכם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני מזכיר שמחר (ה-11 בחודש, בשעה 19:00) תיערך הרצאת זום עם נציגת שוברים שתיקה, מרפי בוביס. מי שרוצה להשתתף בהרצאה, מתבקש לשלוח אלי מייל לכתובת [email protected] ואשלח לו את הקישור.

(יוסי גורביץ)