או: מה מוכנה ישראל לעשות כדי למנוע מסגן הדר גולדין להפוך ל”הדר”

אני לא יודע אם צה”ל הרג את סגן הדר גולדין ב”נוהל חניבעל”; כלומר, אני יודע שצה”ל הפעיל את הנוהל, אבל אני לא יודע אם זו היתה סיבת מותו של גולדין. עם זאת, אני יודע שהנסיון של צה”ל למנוע את חטיפתו של גולדין הוביל למותם של עשרות, אולי אף של 120 או יותר, מתושבי רפיח שלא היו מעורבים בלחימה.

כלומר, צה”ל הרג מספר מדהים של לא-מעורבים, ולמצער סיכן את חיי החמוש שלו – הפצצת שטיח והפגזה כבדה מסכנים לא רק את השובים אלא גם את השבוי – וביצע מה שעל פניו אין לכנות אותו אלא פשע מלחמה, התקפה של מספר אמבולנסים וכלי רכב שהגיעו לבתי החולים, מבלי לבדוק אם יש בהם סכנה כלשהי. כל זאת, כחלק מנוהל שמטרתו לוודא שהאויב לא ישבה חמוש ישראלי.

נוהל חניבעל נוסד באמצע שנות השמונים. השם, בלשון המעטה, לא הוגן. המצביא הקרתגני חניבעל קימץ בחיי אנשיו ולא היה מעלה על דעתו להרוג אותם כדי שלא יישבו. שם מתאים יותר, אם צה”ל כבר בקטע של העידן הקלאסי, יהיה אולי נוהל קרונוס, על שם האל הקדמון שאוכל את בניו.

ומדוע היה צה”ל מוכן לצאת לפשע מלחמה ולהפנות את כל כוח האש שלו לכיוון רפיח? בגלל החשש, אם להיות בוטה, שסגן גולדין יחרוג מאלמוניותו ויהפוך ל”הדר.” אתם יודעים, כמו “גלעד.” ההוא שמשמש עכשיו כפרשן ספורט. כמה מכותרות אתרי החדשות כבר התחילו לבצע את המהפך, וכבר התייחסו לגולדין כאל “הדר.”

וברגע שזה היה קורה, ברגע שהתקשורת הישראלית היתה מתיישרת עם הצייטגייסט ומתחילה להתייחס לסגן אלמוני מגבעתי בשמו הפרטי, והיתה מתחילה לתאר אותו כ”ילד של כולנו,” היתה נחשפת שוב העובדה שישראל היא ענק פרוע, עיוור, פראי – ושחוזקו הוא כשל קורי עכביש.

כבר היינו בתרגיל הזה, פעם אחר פעם. היינו בו בעסקת-החרפה שאחרי מלחמת לבנון השניה, מבישה אף יותר מהמלחמה עצמה, שבה העברנו לידי החיזבאללה שבויים חיים וקיבלנו בתמורה בשר מת – אחרי שהמתווכים הכושלים שלנו לא טרחו אפילו לברר מה טיב הסחורה שאנחנו מקבלים. אני זוכר את ההלם שפקד את המדינה כשהסתבר ששני החטופים, שכל אדם שעיניו בראשו ידע שהם מתים, התבררו, ובכן, כמתים.

היינו בסיפור הזה כאשר החלפנו שבויים תמורת שלוש גוויות ועבריין אחד. היינו בו, 20 שנה קודם לכן, כאשר החלפנו שמונה חיילי נח”ל ביותר מאלף עצורים ושבויים, אחרי שהממשלה לא עמדה בלחץ שהפעילה עליה אמו של יוסף גרוף. והאשמה איננה בממשלה, לא כולה, גם לא בתקשורת, לא כולה. האשמה היא בציבור הישראלי.

הציבור הישראלי התרגל, בעשורים האחרונים, לחיות במלחמה ולגדל את ילדיו למלחמה – אבל הוא לא מוכן לשלם את מחירה. צבא יוצא למלחמה, והוא אמור לדעת שבמלחמה יש הרוגים ויש פצועים ויש פגועי נפש ויש מי שלא יישן אחריה וכל לילותיו הם לילות סיוטים, ויש גם שבויים, ויש נעדרים.

עם פצועים, הישראלים יודעים להתמודד. לא מסתכלים עליהם ומקווים שהם ייעלמו מהנוף. עם פגועי נפש, מפעילים את אותו הנוהל, רק מעורב בגועל שלפני 100 שנות בורות היה שמור לסובלים מ-shell shock: פחדנים שלא הצליחו לעמוד במעמסה שהאדם שחש את הגועל כנראה כלל לא ניסה לשאת. עם ההרוגים זה יותר כיף: אפשר להגיע להלוויה שלהם, למרות שלא שמעת עליהם יום קודם ולא תזכור אותם למחרת, לדחוק הצידה את המשפחה האבלה, ולהתמוגג מהוד האחדות הפאשיסטי, מהשילוב הנהדר של קיטש ומוות. וחמש דקות אחר כך, כמובן, לחזור לחיים שלך ולהשאיר את המשפחה עם החור שנפער בשלה.

עם שבויים ונעדרים הסיפור מסובך הרבה יותר. נעדרים מדמדמים בדרך כלל לתוך הקטיגוריה של הרוגים, אבל זה לוקח זמן, ושאלות פתוחות מעוררות מצוקה. הבעיה האמיתית היא עם השבויים. הם שם. הם שם כל הזמן. נוכחותם, והנוכחות של בני משפחתם, לא מפסיקה להזכיר, יום יום ושעה שעה, שמלחמה היא לא משחק מחשב, שיש לה מחיר. אלה לא חיים שנקטעו, שאפשר להתעטף בהם לכמה דקות, להרגיש טוב עם עצמך ולהמשיך הלאה; אלה חיים שמבזיקים שוב ושוב, מת שלא מוכן להבין שהוא מת, מת למחצה שתובע את שלו מהחיים.

השבוי מזכיר לישראלים שלבחירות שלהם יש מחיר, ומאלץ אותם להתבונן בו. והם, שכבר התרגלו כל כך שאין למלחמה מחיר, או שמשלם אותה רק הצד השני, או שהמחיר בצד שלנו מבזיק לשניה על מסך התודעה ואז נעלם אל תהומות הנשיה, לא מוכנים להתמודד עם המצב הזה. תנו להם מה שהם רוצים, רק הפסיקו את ההנכחה הבלתי פוסקת הזו של המחיר. עשו מה שצריך, ובלבד ש”הדר” לא יעלה על האקרנים שלנו; הרבה יותר נוח לנו עם סגן גולדין ז”ל.

וכך נולד נוהל קרונוס. הוא נולד מן הרצון הציבורי המשותף לא לדבר על המלחמה אלא כאקט מזכך, ומן ההבנה של הצבא שעם אסופת הילדים המפונקת הזו, כל שבוי הוא אסון אסטרטגי שממתין לגורלו. וכך הצלחנו להגיע למעוות מכל מעוות: שמדינה שלא מוכנה לראות בחיילים שלה אלא “ילדים,” מסיטה את מבטה מן הרגע שבו הצבא שלהם בוגד בהם והופך אותם למטרות מותרות בפגיעה, יורה בגבם פשוטו כמשמעו, ובלבד שלא יהפכו לנכס בידי האויב.

צה”ל טוען שהוא לא מורה לחיילים שלו לירות בשבוי; הוא מורה להם לירות “לכיוון השובים” ואם החייל נפגע כתוצאה מכך, אופס. זה פלפול תלמודי שלא צריך להצליח מחוץ לישיבות ההסדר וחטיבת גבעתי. הפלפול הזה, אגב, דומה באופן מדהים לצורה שבה צה”ל מתרץ הריגת אזרחי אויב: הוא לא מתכוון לירות בהם, הם פשוט היו בסביבה, הוא פגע בהם בטעות – או, אם לדייק, לא נמנע מירי גם כשידע שהם צפויים להפגע. הדמיון בין שני התירוצים מראה לנו כיצד יורד החייל השבוי במהירות למדרגת אזרח אויב. יתר על כן, לא נראה שדרגי השטח מבינים את הפלפול הזה: דור אחרי דור של חמושים אומר שהפקודות שהוא קיבל היו להביא למותו של השבוי.

המלחמה האחרונה בעזה העלתה שורה של חשדות למקרים של הפעלת נוהל חניבעל; זה של גולדין הוא רק המובהק שבהם. אם הישראלים לא ישאלו את הצבא שלהם שאלות קשות, צריכה כל אם עבריה לדעת שהיא מפקירה את בניה בידי מפקדים שלא יהססו לירות בגבם.

ועוד דבר אחד: היה כתוב היום בעיתון שהשחקן שמשחק את שר החוץ, אחד אביגדור ליברמן, רוצה כעת להעביר את רצועת עזה לידי האו”ם. וואלה. הייתי בטוח שלפני קצת יותר מחודש, אותו ליברמן רצה לגרש את שליחו של מזכ”ל האו”ם, אחרי שהאחרון ניסה לתווך בהעברת כספי משכורות לרצועה.

הערה מנהלתית א’: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.