החברים של ג'ורג'

מה אפשר ללמוד מהורדתם הכפויה של פסלי גיבורי הקונפדרציה

הם נופלים בכל רחבי ארה”ב: פסלים שעמדו במשך עשרות שנים של גנרלים מצבא המורדים של הדרום יורדים בזה אחר זה. בחלק קטן מן המקרים, פעילים מקומיים זועמים לוקחים פטיש ומורידים אותם. ברוב המקרים, המועצה המקומית מחליטה שהגיע הזמן להוריד את המסך על האפיזודה הזו ולקוות שאף אחד לא יסתכל אחורה.

הקילוח של השנים האחרונות הפך לשטפון בעקבות הפוגרום הניאו נאצי בשארלוטסוויל, לפני כחודש. העיר באלטימור הסירה לפני מספר שבועות את פסלו של נשיא בית המשפט העליון רוג’ר טייני; התפקיד לא הגן עליו מפני הזכר של פסק הדין הידוע לשמצה בפרשת דרד סקוט, שבו קבע טייני ששחורים אינם אדם ועל כן מובן מאליו שאינם יכולים לתבוע. השבוע נפל דבר: הקתדרלה הלאומית של וושינגטון הסירה את הוויטראז’ים של רוברט אי. לי ותומאס “סטונוול” ג’קסון.

מאחורי כל ×–×” עומד שינוי מסיבי בתפיסת ההיסטוריה. אשתדל להסביר בקצרה. ב-1865 ניצח הצפון במלחמת האזרחים. הנצחון ×”×™×” טוטאלי. צבא הדרום הושמד בשדה הקרב, והיכולת שלו להגן על המולדת חדלה להתקיים. שרמן, במסע ההחרבה שלו בג’ורג’ה והקרוליינות, מסע שהיום ×”×™×” ללא ספק מוגדר כפשע מלחמה, תכנן במפורש לצרוב את התודעה של האליטה הדרומית שהמלחמה אבודה על ידי פגיעה מכוונת במטעים שלהם. מבחינת רוב האוכלוסיה, המלחמה נגמרה עוד קודם: בסתיו 1864 צבא הקונפדרציה התחיל להתמודד עם עריקות רחבות היקף, ולא הצליח לגייס אנשים חדשים במספר מספיק. בצר להם, החלו הגנרלים של הקונפדרציה לחשוב ברצינות על גיוס עבדים – אבל היתה התנגדות נחרצת מצד הפוליטיקאים, שהבינו היטב שהמשמעות של שחרור עבדים לצרכי המלחמה היא סוף העבדות. אתה לא יכול להמשיך ולשעבד אנשים שנלחמו עבורך, והטענה המרכזית של הדרום – עליונות לבנה – מתמוטטת כאשר אתה מודה בכך שחיילים שחורים יכולים להלחם בשדה הקרב.

באפריל 1865 המצביא הדרומי רוברט אי. לי × ×›× ×¢ למפקד הכוחות הצפוניים גראנט באפומוטקס קורט האוס; כאן מתחילה תקופת ביניים ארוכה להפתיע של כניעת כוחות דרומיים – רובם נכנעים תוך חודשיים, אבל הספינה האחרונה של הקונפדרציה, שנמצאת בים, מסגירה את עצמה רק בנובמבר. לכאורה, המלחמה הסתיימה. ואכן, הצד הגלוי שלה הסתיים. מלחמת הגרילה רק מתחילה.

צבאות הצפון משחררים את כל העבדים שהם מוצאים, והתיקון ה-14 מעניק להם זכות בחירה. הדרומיים לוקחים קצת זמן להתארגן, אבל ב-1866 כבר מתחילים הפיגועים של הקו קלוקס קלאן, פיגועים שהופכים למלחמת גרילה. ב-1869 מעביר הקונגרס את חוק הקו קלוקס קלאן, שקובע עונש מוות על עצם ההשתייכות לקבוצה. הבעיה: הישום של החוק תלוי בחבר מושבעים, וחבר המושבעים הדרומי לא מרשיע.

ב-1872, שבע שנים אחרי ×”×›× ×™×¢×” של לי ושנתיים אחרי מותו, מתחיל הקמפיין שדרומיים יכנו אחר כך Redemption, “גאולה.” יש לו שני חלקים: מספר גדול של חמושים דרומיים, רובם המכריע יוצאי צבאו של לי, רוצחים – לעתים טובחים – בשחורים, במיוחד בכאלה שמנסים לממש את זכותם להצביע. במקרה אחד לפחות, הטרוריסטים מפעילים תותח נגד עמדת הצבעה. הצבא הצפוני, שעדיין מנהל כיבוש ברוב מדינות הקונפדרציה, מגלה מהר מאד את הבעיות הקלאסיות של צבא סדיר מול לוחמת גרילה. הצבא דורש יותר כסף, יותר אנשים, יותר סמכויות; בחלק ממדינות הדרום, המקומות הבטוחים היחידים לשחורים ולצפוניים שירדו דרומה כדי לסייע בשחרורם הם בסיסי צבא.

הציבור בצפון לא רוצה לשלם את המחיר ×”×–×”, וגנרלים בצבא ממש לא מתלהבים מהעובדה שהצבא שלהם – לא כלי חד במיוחד גם בימים רגילים, זו המאה ×”-19 והציבור האמריקאי מתעב צבאות קבע – יאבד עוד מכוחו אם ייאלץ להמשיך לשמש ככלי כיבוש. במקביל, פועלת הזרוע המדינית של הקו קלוקס קלאן, המפלגה הדמוקרטית (כן, כן, צר המקום מכדי להכנס לזה עכשיו), כדי לשכנע את הבוחרים שחראם, למה להם כל ×–×”. ב-1876, גל הטרור הלבן אלים במיוחד. ואחרי הבחירות הללו, מגיעים הצדדים להסכמה שקטה: כוחות הכיבוש הצפוניים יוצאים מהדרום. הצפון ניצח בשדה הקרב, אבל הפסיד בלוחמת הגרילה.

הדיל הפוליטי ×”×™×” פשוט: הגזענים הדרומיים מתחייבים להפסיק את ההתקפות על צבא הצפון, ומתחייבים לחזור לסטטוס קוו כפי שהיה לפני המלחמה. הצפון הוציא את כוחותיו מהדרום, ובפועל זרק את השחורים המשוחררים לכלבים. הגזענים הלבנים – מאחר והשחורים מפחדים בצדק להגיע לקלפי, שמא יירצחו – משתלטים מחדש על כל מוקדי הכוח ומעבירים חוקים שהופכים את השחורים, מחדש, למעמד סוג ב’. בית המשפט העליון של ארה”ב מעניק לכך גושפנקא חוקית בפסק הדין Plessy v. Ferguson, שקובע שלמדינות יש זכות לבצע הפרדה גזעית, והופך בכך את התיקון ×”-14 לאות מתה.

אם כל התרגילים המסריחים, בקצרה. איך מחפים עליו? איך מסווים את העובדה שארה”ב הובסה במלחמת גרילה, נכנעה לטרור? יוצרים את אגדת האחדות. האגדה הזו, בקצרה, אומרת שהנושא עליו נלחמו שני הצדדים לא באמת חשוב; מה שחשוב הוא שבשני הצדדים היו גברים יוצאי דופן, שנלחמו זה בזה אבל עכשיו שבו להיות בני אומה אחת. הגזענים הלבנים בדרום מפתחים את אגדת “המטרה האבודה”, שאומרת שהמלחמה השמידה עולם פיאודלי נאצל ואבירי, ומדלגת בחינניות על הדבר שלשמו נלחמה המלחמה. והדבר הזה היה עבדות, כן או לא. הטענה של הגזענים הלבנים ובעלי בריתם היא שהמלחמה היתה על “זכויות המדינות”, וזה עובד אם אתה לא טורח לקרוא את הסיבה שבשלה המדינות הללו נימקו את פירוק הברית: שימור העבדות. זכויות המדינות היו הכלי לשימור הרכוש של השכבה העליונה של הדרום, ושימור תפיסת העליונות הגזעית של שאר הלבנים.

לצורך כך, יוצרים גיבורים. ×–×” לא מסובך במיוחד. המין האנושי תמיד העריץ, לאסונו, אנשי מלחמה. לי וסטונוול – שני הגיבורים העיקריים – היו אנשי מלחמה לעילא. עכשיו צריך רק ללטש קצת: להפוך את לי למתנגד לעבדות (יש מכתב אחד שלו שבו כתב שהעבדות מזיקה, אבל בעיקר ללבנים), לצייר אותו כמתנגד לקו קלוקס קלאן (בפעם היחידה שהתייחס לארגון, לי סירב לגנות אותו בפומבי), לטעון שהיה אדון רב חסד לעבדיו (לעבד הנמלט שלי הורה להלקות עד זוב דם ואז לשפוך עליו מי מלח היו זכרונות אחרים, אבל מי הקשיב לאיזה עבד), ועד כמה שאפשר לא לדבר על כך שהצבא שלו שעבד שחורים בכל מקום שבו עבר בצפון. במקרה של סטונוול ×–×” ×”×™×” אפילו קל יותר: מדובר באמת ובתמים באדם מאמין, שסלד מאכזריות, ועל כל פנים היתה לו הילת מרטיר, שהרי מת בקרב. את העובדה שהוא ×”×™×” מאמין נחרץ בעבדות קל ×”×™×” ביחס להחליק, ×›×™ הוא גם הקים בית ספר לעבדים, ×›×™ רצה לקרב אותם לנצרות.

וכך הפכה ההיסטוריה של העריצות הלבנה הדרומית למה שאנחנו מכירים בטכניקולור של “חלף עם הרוח". הפרדיגמה של האצילות הדרומית ושל היותה של המלחמה, בעצם, שגיאה טראגית שהובילה אח כנגד אחיו שלטה ברמה יותר מ-100 שנים. חשוב לציין שזו לא היתה היסטוריה של הדרום: הדרום כלל כ-40% שחורים ומספר גדול להפתיע של מתנגדי עבדות וליברלים. זו היתה ההיסטוריה של האליטה הדרומית. והיא היתה הכרחית כדי לכסות על הפצע של הסיום של מלחמת האזרחים, הטרור של ה-Redemption. הגרסה הזו של ההיסטוריה היתה נוחה לכולם, פרט לקורבנותיה. אבל להם סתמו את הפה.

אלא בעשורים האחרונים אי אפשר להשתיק אותם יותר. אי אפשר יותר לדבר על ההיסטוריה של הדרום ולדלג על העבדות כאפיזודה מביכה והיית צריך להיות שם. יש יותר מדי צאצאים והם לא מוכנים לשתוק יותר. ומבחינתם, דגל הקרב של הקונפדרציה ופסליהם של גנרלים דרומיים הם מי המלח של לי על הגב המוצלף.

לא במקרה, האנשים שהגיעו להגן על האנדרטאות הללו הגיעו עם דגלי הקונפדרציה ועם דגלי צלב הקרס. המטרה היא אותה המטרה. מה שמדהים הוא באיזו קלות דוקטרינה היסטורית, שעיצבה את התודעה הלאומית במשך יותר מ-100 שנים, קורסת כמו אלון רקוב. איך גיבורים לאומיים לשעבר מושלכים לאשפה, איך אפילו שופט עליון הופך למשהו שיש להתבייש בו.

הרוח נושבת, והעבר חולף איתה, ופתאום הכל נראה מטופש כל כך, נלעג כל כך, נפשע כל כך, ואנשים נחרדים מעצם הדברים שפעם קיבלו בלי חקירה ודרישה. כך עם דוקטרינת העליונות הלבנה שהתחפשה לפטריוטיות; וכך, אם נזכה, עוד נראה בעינינו איך מושלכת הדוקטרינה של עליונות יהודית (”ציונות”, קוראים לה היום) למקומה הראוי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות, חלקן גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)