החברים של ג'ורג'

נתניהו הכניס אותנו לסיבוב השני משום שחיפש נואשות תמונת נצחון, כזו שתכסה על התבוסה, ולאספסוף לא משנה כמה דם יש על המסגרת

כוחותינו המזוינים הצליחו אמש (ג’) לעשות את מה שהם מצטיינים בו: להרוג אזרחים. תקיפה של חיל האוויר הרגה בשכונת שייח רדואן את וידאד מוסטפא חרב דף, בת 28, אשתו של דף; ואת עלי מוחמד דיאב דף, בן שמונה חודשים, בנו. מצבו של דף עצמו לא ידוע אך ההערכה היא שהוא בחיים.

צריך לעקוב אחרי ההתרחשויות, ×›×™ מנסים לארגן לנו ספין קטן. אתמול אחרי הצהרים, כשמונה שעות לפני סוף הפסקת האש, ירה גורם לא ידוע רקטות לשטחים פתוחים בישראל – או, על כל פנים, כך טוענת ישראל. חמאס מכחיש בתוקף שאנשיו ביצעו את הירי ×”×–×”, וטוען שישראל פיברקה אותו. אף אחד מהצדדים לא הביא ראיות לדבריו.

אבל יש, כפי שמציין יפה אמיר אורן, ראיה תומכת בטענת חמאס על פיה לא הוא ביצע את הירי: אם דף היה מודע לכך שאנשיו פתחו באש, הוא לא היה מסתכן בפגישה עם אשתו ובנו הפעוט בזמן שישראל וחמאס במצב עוינות גלוי. אז מה קרה פה?

די פשוט. ישראל קיבלה מודיעין על מקום המצאו של דף, והדרג המדיני הבכיר – נתניהו ויעלון – החליטו לזרוק לעזאזל את סיכויי הפסקת האש וללכת על חיסול. ×–×” לא מידע שזמין בכל רגע, יושב על המדף. כפי שכתב היועץ המשפטי לשעבר, מיכאל בן יאיר:

“הרי לנסות ולחסל בכיר כמו מוחמד דף, ששרד כבר ניסיונות חיסול קודמים, צריך מודיעין טוב שהושג מבעוד זמן על תנועותיו ומקום שהייתו, שמשתנים במהירות. האם מודיעין כזה הושג כך סתם פתאום, בתזמון מקרי ומיד לאחר ירי שלש רקטות לשטחים פתוחים בדרום?

לא נראה סביר, נכון? אז לא צריך להיות מומחה צבאי או מומחה למודיעין כדי להעלות תהייה זו.”

שלא יהיו לכם אשליות: הם ידעו שהם הורגים אשה ופעוט. זה מחיר שהם היו מוכנים לשלם, מתוך ידיעה בטוחה שאיש בישראל לא ידרוש אותו מהם. יעלון אמר לפני כעשור, אחרי ההפצצה של ביתו של סלאח שחאדה, ש”הרשנו לעצמו להרוג את האשה”, אשתו של שחאדה שהמודיעין אמר שהיתה איתו בבית. ההפצצה ההיא הרגה גם 14 ילדים.

למה בוצע נסיון החיסול הזה, שדוחף את ישראל לעוד סיבוב של הסלמה מול רצועת עזה? מכמה סיבות. ראשית, חיסול הוא רפלקס מותנה של שירותי הבטחון שלנו. ברגע שמבוקש בכיר עולה על הכוונת, הם רוצים לחסל את המטרה ולא משנה מה יקרה. כך קיבלנו את חיסול שחאדה ואת חיסול ראאד כרמי, ששניהם הרגו באותה הזדמנות גם את הסיכויים לרגיעה. בשב”כ אמרו בשעתו, במידה של צדק מבחינתם, שהם אחראים על בטחון, קרי לדעתם חיסולים; ושאם יש שיקולים רחבים יותר, זה באחריותו של הדרג המדיני.

וכאן אנחנו מגיעים לסיבה השניה: הצורך הנואש של נתניהו באיזושהו הישג ממבצע “פאלוס זקור.” אין ×›×–×”. כן, צה”ל הוכיח שוב את יכולתו הנודעת להרוג הרבה אזרחים ולהשמיד תשתיות אזרחיות. כן, חיל האוויר שוב הוכיח שהוא הטוב ביותר במזרח התיכון כשזה מגיע להשמדת מטרות שלא יכולות לירות חזרה. כן, חמושי החי”ר שלנו הוכיחו שוב שגם הם יודעים להזמין התקפות ארטילריות ואוויריות על מטרות אזרחיות. ואחרי כל ×–×”, ההצעה המצרית להפסקת האש היתה קרובה יותר לעמדות – המוצדקות – של חמאס, קרי הסרת הסגר הישראלי על הרצועה. אפילו אובמה אמר שהסכם ארוך טווח יצריך את הסרת המצור.

אבל נתניהו לא יכול ×”×™×” לתת את ×–×”, לא בלי להיראות – בצדק מוחלט! – כמו לוזר, כמו מי שפעם אחר פעם מחזק את החמאס על חשבון המתונים. אבל לא נשארו לו ברירות: חמאס התיש את ישראל. ההפגזה באזור לוד, הירי הבלתי פוסק לאזור המרכז, עשו את שלהם. גם העובדה ש-64 חמושי צה”ל מתו שיחקה תפקיד. מצבו של נתניהו ×”×™×” כל כך נואש, שהוא נמנע בשבוע שעבר מלכנס את הקבינט, מחשש מהדברים שייאמרו בו; ושהוא ניסה להסתיר מהשרים את הפרטים של הצעת הפסקת האש המצרית – מהלך שבמדינה שלוקחת ברצינות את הטענה שהיא מדינת חוק, ×”×™×” צריך להביא להדחה מהירה ומשפט שלו, בעוון קשירת קשר נגד הדמוקרטיה. במשטר הישראלי, נזכיר, מי שמקבל את ההחלטות היא הממשלה. לא ראש הממשלה. אנחנו לא במשטר נשיאותי. עד כדי כך ×”×™×” נתניהו נואש.

ואז הגיע המידע המודיעיני על דף, ונתניהו עט עליו כמוצא שלל רב. הוא יציג את גווייתו המדממת של דף לאומה, ואז תהיה לו “תמונת נצחון.” המונח עצמו מגיע מימיו של בוגי יעלון כרמטכ”ל, מימי האובססיה סביב “צריבת התודעה”, והתפיסה שאומרת שהתודעה חשובה יותר מהמציאות. כמובן, בפועל מותו של דף לא ישנה הרבה. יקום מנהיג אחר לעז א דין אל קסאם. היסטורית, יש לציין, התנקשויות לא בהכרח שינו את מצבה של ישראל לטובה: הרבה אנשי בטחון היו מעדיפים, במבט לאחור, לא לרצוח את עבאס מוסאווי ולהעלות בכך את חסן נסראללה לתפקיד מזכ”ל החיזבאללה.

אבל, בהיעדר נצחון, נתניהו – והשב”כ, וצה”ל – היו מוכנים להסתפק בתמונת נצחון, כזו שתאפשר לאספסוף היהודי (קהל היעד של דובר צה”ל) לרקוד קצת על דם. לרוע מזלם, בינתיים דף לא בין המתים, והדם שנתניהו שפך, דם ילד קטן ואשה צעירה, כבר לא מספיק לאספסוף: הוא הורגל ליותר.

וכך גלשנו לסיבוב הלחימה השני בעזה. לפעם הבאה שיאמרו לכם שישראל רוצה שלום, זכרו את האופן שבו פעלו מקבלי ההחלטות בפרשת דף. ישראל לא רוצה שלום. היא רוצה ×”×›× ×¢×”, ובהעדר ×”×›× ×¢×” – תמונת נצחון.

ולא משנה כמה דם ילדים יהיה על המסגרת. הם, אחרי הכל, לא יהודים. הם לא בני אדם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)