החברים של ג'ורג'

כוחותינו האמיצים פשטו עם שחר על שתי ספינות לא חמושות, עמוסות בפעילי שלום מסוכנים וחדורי רוח לחימה, והשלימו את ההשתלטות ללא נפגעים. המדובר במבצע שזכה לכינוי "רוח קלה", ושעליו פיקד לא פחות מאשר מפקד חיל הים, האלוף רם רוטברג.

יצוין כי "גורמים בכירים" בצבא הביעו "סיפוק רב מהתוצאות", שנבעו "בין היתר מהפסיביות של 27 הפעילים." כלומר, צה"ל מביע סיפוק מכך שכאשר כוחותיו החמושים נפגשו בפעילים לא חמושים, הוא הצליח להשלים את משימתו משום שהם לא טרחו להתנגד. הסיבה שלא היו נפגעים, אומרים לנו, היא יישום של הלקחים מהמשטים הקודמים ועל כן "הלוחמים תודרכו שלא להשתלט באלימות על שתי הספינות." אפשר להניח שלולא הוראות חד משמעיות כאלה, מגובות על ידי נוכחותו של לא פחות מאלוף, בכל זאת היינו רואים אלימות כלפי פעילים פסיביים. זה, איך לומר, לא בדיוק מעודד.

אבל רגע, המצב מחמיר. לטמקא "נודע" – כלומר, הוא קיבל הודעה בשם הכתב מדובר צה"ל – כי שניים מלוחמי השייטת שהשתתפו בקרב הימי הנועז מול הסורשה האירית והתחריר הקנדית, התנגשות ימית שוודאי תזכר בדברי הימים יחד עם סלאמיס וטרפלגר, נפצעו במהלך הקרב על המאווי מרמרה. זו, מבחינתם – כך ההודעה בשם הכתב – סגירת מעגל.

ברור לי שלצה"ל אין הצלחות שעליהן הוא יכול לדווח בזמן האחרון. ברור לי גם שבהגדרה, צה"ל לא יכול לנצח: עיקר פעילותו מאז 1967 היא נגד התקוממות עממית של אוכלוסיה כבושה; תפקידו, כפי שכתוב פחות או יותר על קירות כל הבסיסים בשטחים הכבושים, הוא לאפשר לממשלה מרחב תמרון מדיני – אלא שהממשלה איננה מנצלת אותו. מאז 1982, ההתנגשות האחרונה עם הצבא הסורי – שאגב, לא הובס – חיילי צה"ל ראו צבאות עוינים רק בתמונות. ומאחר ואף אחד חוץ מדיק צ'×™×™× ×™ וחבר מרעיו לא מתגאה בעינויים (לא בפומבי, על כל פנים), ומאחר ונוהל הקרב הרגיל של צה"ל (מחלקה + סיוע אווירי כנגד שני פלסטינים, בדרך כלל צעירים וחמושים למחצה, שלעתים מועלים לדרגת מבוקשים לאחר מותם) לא יעורר רגשות גאווה אלא בחברי כנופיה, צה"ל צריך לנפח כל תקרית נטולת נפגעים לכדי הצלחה גדולה. אחרי הכל, אם הרמטכ"ל מגדיר את גלעד שליט ×›"גיבור", אנשי השייטת – יחידת עלית שפעם התגאתה בפשיטות נועזות באמת על נמלי אויב או על מוצבים כמו האי גרין, ועכשיו משמשת כמקבילה של מאיישי מחסומים בלב ים – ודאי ראויים לצל"ש, או משהו.

כשחוזרים על האמרה השחוקה ש"הכיבוש משחית", צריך לזכור שהוא משחית קודם כל את האחראים לאכיפתו. ראשית הם הופכים לחיל מצב, שהופך קהה ואיננו יכול לשמש כראוי למטרה אחרת; אבל ×–×” לא נעצר שם. שנים ארוכות של כיבוש, התפיסה שהוא "נלחם על הבית", הופכות אותו לאלמנט פוטשיסטי נגד ממשלה שעשויה להפסיק את הכיבוש. הדוגמא המובהקת היא אלג'יריה, הם חבר הצבא למתנחלים הצרפתים בפעולות טרור נגד האוכלוסיה המקומית – שם לא השתמשו בביטוי המכובס "תג מחיר" – שהיו מיועדות בראש ובראשונה לשבור את הפסקת האש שבין הממשלה ובין המורדים המקומיים, וסופו שהוביל מרד צבאי נגד ממשלתו הנבחרת. לצרפת עמדו דה גול והמסורת הרפובליקנית הארוכה שלה. מה יעמוד לנו, לגמרי לא ברור.

ועוד דבר אחד: נרשם הלם מסוים עקב פגישתו של השגריר הישראלי באו"ם, רון פרושאור, עם מארין לה פן, בתו של ז'אן מארי לה פן (שתמך, אגב, בפשעי המלחמה הצרפתיים באלג'יריה ויש יסוד להאמין שגם השתתף בהם) ומנהיגת "החזית הלאומית", מפלגת ימין בעייתית בצרפת. משרד החוץ פתח מיד בתמרוני התחמקות נואשים מהרגיל, כשבניגוד לכל העובדות הידועות טען שמדובר היה באי הבנה. צריך לזכור, עם זאת, שבפגישה שבין לה פן ופרושאור, לא לה פן היא המצורעת. פרושאור הוא מינוי של אביגדור ליברמן ושל הממשלה הימנית ביותר בהיסטוריה של ישראל – שר חוץ שעליו אמרה לה פן עצמה שאם היא היתה מרשה לעצמה עשירית ממה שמרשה לעצמו ליברמן לומר, היא היתה הולכת לכלא.

(יוסי גורביץ)