החברים של ג'ורג'

שלומי אלדר, הכתב הוותיק של ערוץ 10, פרסם לפני מספר חודשים ספר חדש, "להכיר את חמאס." הספר, שהוא קריאה מומלצת מאד הוא שילוב של היסטוריה ועיתונאות – ובסקופים שלו, הוא מהווה את מה שהעיתונות אמורה להיות: הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. הפוסט הזה הוא שילוב בין ביקורת על הספר ובין ראיון שערכתי עם אלדר שלשום (ג').

"להכיר את חמאס" הוא פרויקט שאלדר עבד עליו כבר ארבע שנים. ספרו הקודם, "עזה כמוות", דרש ממנו, לדבריו, רק ארבעה חודשים של עבודה. הוא עצמו לא נכנס לרצועת עזה כבר יותר מחמש שנים, מאז שחמאס תפס את השלטון שם.

הספר הוא מדריך חשוב לקורא ההדיוט, שהפוליטיקה הפלסטינית הפנימית איננה תחום התמחות שלו (זוכרים את התקופה שלכלי התקשורת היו כתבים לענייני פלסטינים?). הוא סוקר את חמאס מימיה הראשוניים כמרכז איסלמי, תוך שימת דגש נרחב על העשור האחרון. והתמונה שהוא מצייר מפתיעה מאד לעתים את הקורא הישראלי. (רשמים ראשוניים מהספר אפשר למצוא כאן.)

יוסי גורביץ: לעתים, נראה שאתה מעריך מאד את חמאס. אתה כותב "אין שום תנועת אופוזיציה בעולם שהעניקה בגלוי מזור כה רב לתחלואי השלטון וקורבנותיו כמו החמאס."

שלומי אלדר: וזו עובדה. כל חוקר חמאס נפעם מהתופעה הזו, של תנועה שצמחה מלמטה, על ידי אדם לכאורה לא כריזמטי, שבקושי ניתן להבין משפט מדבריו, ובכל זאת הוא מצליח מביתו הדל בשכונת שאטי לשנות סדרי עולם המזרח התיכון. אי אפשר שלא להתפעל ממנה. אבל ודאי שהיו לה טעויות: גם חאלד משעל אומר שהיו טעויות ושיש מקום לחשבונות נפש.

אני מתחיל את הספר בביוגרפיה קצרה של אחמד יאסין. הוא היה אדם נכה, שחי בצניעות, ועד היום החמאס מושפעת מאד מיאסין: תנועה צנועה, ששומרת על הכבוד האישי, שדואגת לפרט ולקהילה, שהיא בו זמנית דתית ופרגמטית.

יצ"ג: התזה המרכזית של הספר, אם הבנתי אותה נכון, היא שהחמאס החלה קודם כל כתנועת דעווה, ואחר כך יצרה זרוע צבאית כדי שלא להיות מואשמת בשיתוף פעולה, וסופה שהזרוע הצבאית השתלטה עליה.

ש.א.: חמאס הוקמה שישה ימים אחרי תחילת האינתיפאדה הראשונה, כדי שלא להיות מואשמת בשיתוף פעולה עם ישראל. עיקר הפעילות שלה היתה אכן דעווה, אם כי יאסין ניסה להקים זרוע צבאית קטנה עוד קודם לאינתיפאדה, שהתפקיד שלה היה לפעול נגד משת"פים וסכנות מוסר, כמו זנות, שכרות ופורנוגרפיה. אבל לפני שאנחנו מגיעים לתקופה הנוכחית, צריך לזכור את הסיפור של הקמת הלשכה המדינית, שמבחינתי הוא מרתק. מוסא אבו מרזוק מגיע ב-1989 לרצועה מווירג'יניה עם שני עוזרים, שאחר כך הוא גם שולח לגדה, והם בונים מחדש את חמאס, שצה"ל והשב"כ כבר שברו ברצועה. הוא ממנה נציגי אזורים, וחוזר לארה"ב, משם הוא שולח להם כסף – כל זה מתחת לאף של השב"כ. הלשכה המדינית, שאחראית לגיוס כספים, משתלטת בעצם על התנועה, שיש בה וואקום מנהיגותי. ב-1992, הוא שולח שוב את השניים, והם נתפסים והשב"כ עולה על קיומו של אבו מרזוק, שנמלט לעמאן. היום כבר אין צורך בלשכה המדינית. בעזה יש ראש ממשלה של חמאס, ואיסמעיל הניה יכול לגייס כספים בעצמו – מטורקיה, מאיראן, ממדינות המפרץ.

בספרו מתאר אלדר כיצד חטיפת גלעד שליט ביוני 2006 הפכה בעצם את הזרוע הצבאית לחלק הדומיננטי של חמאס והעניקה לה כוח-יתר על שאר התנועה. אבל הוא מזכיר שני דברים חשובים: "קודם כל, צריך לזכור את מסע החיסולים של ישראל כנגד ההנהגה המדינית של חמאס – יאסין עצמו, רנטיסי, אברהים מקאדמה. זה יצר ואקום במרכז הכוח, שסייע לזרוע הצבאית לנצל את המצב.

"כל מי ששייך לאיזושהי תנועה שואף לכוח. וזה מה שעשה אחמד ג'עברי. הוא לא תכנן אפילו לקחת אחריות על ההתקפה בכרם שלום, עד שנאמר לו שיש חייל חטוף, והוא הבין שהוא יכול לקבוע עובדות. הוא פחד, אבל בסופו של דבר הימר על כל הקופה.

"אני כמעט בטוח שחלקו של ג'עברי בפיגוע עצמו קטן. את שליט הוא רכש בכסף, בשלמונים, מוועדות ההתנגדות העממיות ומג'ש איסלם, שבסופו של דבר היתה משפחה של עבריינים, של גנבי רכב וסוחרי סמים מסג'עיה, חמולת דורמוש, שהונהגה על ידי מומתז (תרגום השם הוא "נפלא") דורמוש. ג'עברי אמר להם ש'אתם לא מסוגלים להתמודד עם חטוף בעזה'. בסופו של דבר הוא גם חיסל אותם.

"גם ההשתלטות על הרצועה, ההפיכה, לא היתה מתוכננת. חאלד משעל התפוצץ כשהוא שמע עליה. הוא רצה לשמור על הסכם מכה. ×’'עברי בסך הכל רצה קרב קטן עם האנשים של דחלאן, אבל אלה כל כך נבהלו – בעיקר נבהלו מעצמם, אחרי התעמולה שלהם – שהם פשוט זרקו את הנשק וברחו. כאן צריך לציין את העובדה שאנחנו עושים פעולות שאנחנו לא חושבים על ההשלכות שלהן: בדיוק כשהאנשים של הפתח היו צריכים את מירב הסיוע, הפסקנו את העברת הכספים לפתח. [בעקבות נצחון החמאס בבחירות 2006, הפסיקה ישראל להעביר לרשות את הכספים המגיעים לה כדי להעניש את הפלסטינים על בחירתם; התוצאה היתה שבבוא ההתנגשות עם חמאס, שהיו לו מקורות כסף משלו, ובין הכוחות של דחלאן, המוראל של האחרונים, שלא קיבלו משכורת והסתכלו בקנאה ורעב על "כוחות השווארמה" של החמאס, ×”×™×” בשפל – יצ"×’]."

יצ"ג: אתה מציין מגעים בין חמאס ואריאל שרון, והצעה מדהימה שהוצעה לאולמרט. יש אפשרות למשא ומתן בין חמאס וישראל? יש על מה?

ש.א.: "מגעים לא רשמיים יש כל הזמן. מי שהציל בעצם את חמאס הוא אריק שרון: אחרי החיסול של רנטיסי, החמאס פנה אליו בהצעה להפסקת הפיגועים תמורת הפסקת החיסולים. הוא היה אז עסוק רובו ככולו בהתנתקות, ולא היה אכפת לו. אבל אם שרון היה ממשיך במלאכה, ומחסל את כל ההנהגה הפוליטית של התנועה, היא היתה קורסת. אין תנועה שיכולה לשרוד בלי הנהגה."

הסיפור המעניין באמת הוא זה שבפרשת המגעים בין אולמרט והחמאס. בתחילת 2006, כותב אלדר, קודם לחטיפת שליט וגם לאחריה, התנהלו מגעים בין ראש ממשלת ישראל ובין ראש הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל, שמטרתם היתה להגיע להסכמה על מודוס וויוונדי אסטרטגי בין החמאס לישראל. החמאס העביר, באמצעות מתווך זר וראש השב"כ דאז יובל דיסקין, הצעות להסכמים כאלה שאלדר מצטט בהרחבה בספרו. החמאס הציע, מעבר לעסקה לשחרור שליט שהיתה טובה בהרבה מזו שבסופו של דבר אושרה (החמאס רצה רק את חברי הפרלמנט הכלואים שלו), גם הפסקת אש ל-25 שנה בין ישראל והחמאס. בסופו של דבר דחה אולמרט את ההצעות של משעל מבלי לבחון אותן כראוי ומבלי לדווח עליהן לממשלה או לראשי מערכת הבטחון, פרט לדיסקין. אולמרט ודובריו מכחישים נמרצות את עצם קיום המגעים הללו, מה שמכעיס את אלדר, שעומד על דבריו. "הם לא מתנהלים בצורה הגונה. לא מתנהלים ככה כשיש לך מידע."

יצ"ג: אבל האם יש בכלל על מה לדבר עם חמאס?

ש.א.: "על שלום? אני לא רואה את זה קורה. גם לא על סיום הסכסוך. רק על הסדרים בטחוניים הם מדברים כבר כמה זמן על "סוף הסכסוך המזוין," אבל מעבר לזה לא ברור שהם יכולים ללכת. הם ממולכדים על ידי אמנת חמאס, שמאד נוקשה. אני לא רואה את חמאס משנה אותה; זה ייחשב לכניעה, לאמירה שהם שינו את עורם. היא רואה בפלסטין אדמת וואקף שאף מאמין לא יכול לוותר עליה. ראשי החמאס לא יכולים לוותר עליה, כי זו תהיה כפירה.

"מצד שני, בעבר הם דיברו בצורה גמישה יותר, אמרו שאמנה היא לא דבר מקודש ושיהיו זמנים שבהם אפשר יהיה לדבר על שינוי האמנה. היום כולם כמעט מדברים על גבולות 67' כגבולות של הודנה. הניה אמר לי פעם שהוא לא יכול לוותר על אדמת הוואקף – ולכן, הוא אמר, בואו נשאיר את הסוגיה הזו לדורות הבאים.

"ברור לי שהציבור הישראלי רואה בעייתיות קשה בהצעה הזו. אנחנו ניסוג, ובתמורה נקבל הפסקת אש ל-25 שנה? ומה יקרה אחרי 25 שנים? אבל אני לא רואה את חמאס מסוגל לקבל הצעה אחרת. אני הייתי מנסה להגיע למצב שבו יש הסכם הודנה, שבו מובהר שאם יש קסאם אחד או פיגוע אחד, והמעברים נסגרים שוב. הם מסוגלים לדעתי לאכוף מצב כזה."

יצ"ג: בזמן האחרון יש לא מעט דיבורים על מדיניות בידול, שמטרתה להפריד בין הרצועה לגדה, לדחוף את הרצועה לכיוון של מצרים. מה אתה חושב על זה?

ש.א.: "הבידול עובד. אמנם, לא סתם מצרים לא רצתה לקבל חזרה את רצועת עזה. ויש מתח בין האחים המוסלמים במצרים תחת מורסי ובין החמאס. חמאס תמיד טענה שהיא סניף של האחים המוסלמים, ולשתיהן יש מאפיינים דומים – כמו הדגש על פיתוח קהילה ועל רווחה, ועל ניקוי החברה מבפנים. אבל האחים המוסלמים הם לא תנועה לאומית. בעבר הם דיברו על חליפ'ות, אבל הם התפתחו מאז. חמאס, מצד שני, היא תנועה לאומית. היא משרטטת גבולות. זה יוצר מתח בין שתי התנועות.

אבל האם חיבור של עזה למצרים לא יהיה מצב טוב יותר?"

הוא יפצל את הפלסטינים.

אלדר נאנח. "הפיצול קיים. אני רואה את אנשי הפתח שברחו מהרצועה לגדה אחרי השתלטות החמאס. הם סובלים שם. יש סטריאוטיפים איומים כלפיהם – כל אונס, כל גניבה, מיד מאשימים אותם. תושבי הגדה לא מתחתנים איתם.

"יש מה לדבר על הסכם בנושא הבידול. אני הייתי מעדיף שמצרים תהיה אחראית על עתידה של הרצועה."

יצ"ג: עד כמה חמאס עדיין חזק, אחרי שש שנות שלטון?

ש.א.: "הוא חזק, הוא יציב. אבל האם האנשים מרוצים? הייתי אומר שהגרעין הקשה של החמאס נשאר, בערך 25% אחוזי תמיכה. לשאר האוכלוסיה אין אלטרנטיבות: הפתח שנוא עליהם. האיש מהרחוב היה מעדיף ממשלת אחדות, אבל הוא יודע שזה לא מציאותי. לאיחוד יש מחיר מדיני, שלא חמאס ולא פתח מוכנים באמת לשלם. החמאס, במיוחד, יצטרך לוותר על הרבה – במיוחד עכשיו, לאור עליית האחים המוסלמים במצרים. כשחאלד משעל נאלץ לברוח מדמשק הם חשבו על זה, אבל מאז הלשכה המדינית התפרקה, ובעזה יש עכשיו ממשלה של חאמס, שלא ממהרת לוותר על כוח."

יצ"ג: אני חושב שאחד הרגעים המדהימים בקריירה שלך הוא שיחת הטלפון ההיא עם הרופא עז א דין אבו אל עייש, שניות אחרי שפגז הרג את בנותיו. מה חשבת על התגובה הישראלית, הנסיון לרציונליזציה של ההרג?

ש.א.: "זה היה אחד הרגעים הקשים ביותר במהלך המלחמה ההיא. ואני מתייחס לעופרת יצוקה כאל מלחמה, לא כאל מבצע. כשיש לך 1,400 הרוגים, זה לא מבצע. היתה לי תחושה שבעל הבית השתגע. פה ספרו גופות והשוויצו איך דפקנו אותם. לי זה היה מאד קשה.

"עכשיו, אמרתי בכל הזדמנות שהמלחמה היתה מוצדקת. אבל אם אנחנו צריכים לעצור את ירי הרקטות, אז אפשר לעשות את זה אחרת. תקיפה של הזרוע המדינית של החמאס, למשל. וידעו איפה הם: את סעיד סיאם, מהדרג השני של החמאס, הרגו אחרי שיצא מפגישה שבה השתתף גם הניה. אבל העדיפו לא להרוג את הניה. יש הסכמה בשתיקה מצד ישראל שלא להרוג את הדרג המדיני, כי מי יודע מי יחליף אותו.

"אבל הדהים אותי שכל התמונות מעזה לא קיבלו פה תשומת לב. עשו לניזאר רייאן הקש בגג – ואז הרגו אותו עם 15 מבני המשפחה שלו. אתה רואה את התמונות של הוצאת גופות ילדים. לא חשבתי שזו הדרך.

"בקשר לאל עייש, המקרה ההוא דווקא הדגיש לי את הצד החיובי של הישראלים. היתה הזו שצעקה עליו, לבנה [לבנה שטרן – יצ"ג], אבל אז הגיע הרוב הדומם, שהזדהה איתו והביע רחמים. ראיתי את זה על צג המחשב שלי, על הביפר, בפקסים."

(יוסי גורביץ)

(פוסט נסיוני)