החברים של ג'ורג'

הימין דורש שהשמאל ישתתק בעת נאומו של נתניהו. הדרישה הזו, כמובן, מופנית תמיד לכיוון אחד

הטרוריסט המורשע חגי סגל פרסם אתמול (א’) טור באחד מכלי התקשורת של שלדון אדלסון, מקור ראשון, בו הוא קורא למתנגדיו של נתניהו לסתום את הפה בזמן ביקורו של נתניהו בוושינגטון. סגל משווה את מדינת ישראל ליחידה צבאית ודורש מיריביו הפוליטיים לקבל עליהם משמעת ערב מבצע, ולא ל”פגוע במוראל” של הכוחות.

פובליציסט מוכשר הרבה פחות, חיים שיין מעוד אחד מכלי התקשורת האדלסוניים, מעלה פחות או יותר את אותה הדרישה. הוא כותב ש”עכשיו, כשראש הממשלה נמצא בארה"ב ועומד לנאום בפני עולם ומלואו, חובה לקחת פסק זמן, להפסיק את הוויכוחים ולתת לידידי ישראל, כמו גם לאויבי המדינה, את התחושה וההכרה שאין כוח בעולם שיכול לפורר את ברית הגורל היהודית.” יש רק בעיה אחת: בישראל יש ויכוח על כל מילה בטקסט של שיין, עד וכולל “ברית הגורל היהודית.” נתניהו הכריז שהוא יוצא לוושינגטון כ”מייצג העם היהודי”; יהודים בארה”ב מיהרו להבהיר שלשלשת עופות לא מייצג אותם.

מה שהימין האדלסוני רוצה הוא שכאשר ראש הממשלה מתעקש על כך, יחדל הדיון הדמוקרטי במדינה. אי אפשר יהיה למתוח ביקורת פומבית על השליט. סגל רוצה שהישראלים יצדיעו ויסתמו את הפה; שיין חושש מ”פילוג.”

פעם היה נהוג לשמור את הדרישות האלה למצבי מלחמה. גם אז זו היתה דרישה מופרכת ואנטי-דמוקרטית, אבל היא יכלה לפחות להשען על מסורת. כאן דורשים מאיתנו לקבל אוטומטית את עמדת השליט בשאלה אסטרטגית שנויה במחלוקת.

למותר לציין שהימין לא מקבל על עצמו את אותן המגבלות, כאשר היוזמה המדינית מגיעה משמאל. סגל לא היה מעלה על דעתו לדרוש ממתנגדי ההתנתקות, למשל, לסתום את הפה אחרי שאריאל שרון כבר קיבל החלטה (שאושרה, בניגוד למדיניות של נתניהו, גם על ידי הכנסת.) סביר להניח שהוא לא היה מבין איך אפשר להשוות.

אלא שהתביעה הזו נגועה בצביעות חדה, משום שיש לנו דוגמא ברורה כיצד התנהל נתניהו עצמו במצב דומה. בתחילת שנות התשעים, כשממשלת רבין היתה עסוקה במו”מ עם סוריה על נסיגה מרמת הגולן, קרא נתניהו מעל בימת הכנסת את “מסמך שטאובר,” המסמך שהוכן עבור הרמטכ”ל ליפקין-שחק כרקע לשיחות עם עמיתו הסורי. בכך חשף נתניהו את עמדותיה של ישראל במשא ומתן והעניק למודיעין הסורי הצלחה שספק אם אי פעם העלה בדעתו. עוד קודם לכן, נסע נתניהו לוושינגטון כדי להפעיל את הרפובליקנים בקונגרס כדי לטרפד את נסיונות ממשלת רבין להביא להצבה של כוחות אמריקאים בגולן.

כלומר, נתניהו לא נהג כפי שדורשים מאיתנו כעת שכירי העט של אדלסון. הוא עצמו עשה כמיטב יכולתו, כולל שימוש עילאי בחסינותו כחבר כנסת (שימוש שהיה בוודאי גורר חבר כנסת פלסטיני להעמדה לדין), כדי לשבש את תוכניותיה האסטרטגיות של הממשלה; תכניות שהוא סבר שמזיקות לעתידה של ישראל.

ככה מתנהלת דמוקרטיה. הוויכוח לא נגמר, אף פעם. תפקידה של האופוזיציה הוא להתעמת עם הממשלה על כל דבר. החששות מ”פילוג”, ההתרפקות על יחידה צבאית שמצדיעה ומבצעת, הוא נחלתם של משטרים סמכותניים עד דיקטטוריים, לא משטרים דמוקרטיים.

טוב לדעת שזה סוג החשיבה שהקריקטורה האנטישמית, שמממנת את ראש הממשלה, משלמת עבורו.

עוד דבר אחד: אין לי מושג מה כולל ההסכם האמריקני עם איראן, משום שהסכם כזה טרם הושג. עם זאת, בניגוד לדעה הרווחת בממסד הבטחוני ומפומפמת על ידי התקשורת היהודית, הנחת היסוד שלי היא שכל הסכם טוב ממלחמה. ישראל איננה נאבקת מול איראן על קיומה; היא נאבקת מולה על הגמוניה. לישראל, על פי מקורות זרים, יש די נשק גרעיני כדי להפוך את איראן למדבר זכוכית כמה וכמה פעמים. אנחנו רבים על המונופול, זה הכל. ואני לא מוכן לסכן את חיי במלחמה אזורית עבור שימור המונופול הזה.

(יוסי גורביץ)