החברים של ג'ורג'

כמה הערות על יום זכויות האדם, 2014

הבוקר (ד’) עתר ארגון זכויות האדם יש דין (גילוי נאות: אני מספק להם שירותי בלוגינג בתשלום) לבג”צ, יחד עם מועצות הכפרים תורמוסעיא, ג’אלוד ואל מוע’אייר, בדרישה להסיר את המאחז הבלתי חוקי עדי עד, עליו כבר כתבתי כאן. העתירה התבססה הפעם לא רק על הדרישה לאכוף את חוקי הבניה והתכנון – כנגד כל אחד מהמבנים בעדי עד יש צווי הריסה, שצה”ל והמנהל האזרחי מסרבים לאכוף – אלא גם על העובדה שעצם קיומו של עדי עד גורר, מעצם קיומו, פגיעה בלתי סבירה בזכויות האדם של הפלסטינים. הבוקר הוא גם יום זכויות האדם.

לקראת העתירה, נערכנו למסיבת עיתונאים במקום. היא תואמה עם הפלסטינים והיתה בלתי סודית בעליל. לפנות בוקר, ככל הנראה בנסיון לשבש את האירוע, ירדו פוגרומצ’יקים מעדי עד לשטחי אל מוע’אייר והחלו לחבל בעצים שם ולהתעמת עם התושבים.

זו תקרית א’ של היום: פורעים יהודים פועלים בחסות הצבא היהודי, שנכשל פעם אחר פעם בחובתו להגן על התושבים הפלסטינים. את השתלשלות האירועים העתידית קל לתאר לאור ההיסטוריה: משטרת ש”י ומפלג פשל”א (פשיעה לאומנית) שלה יערכו חקירה כושלת, אולי כושלת במכוון, והתיקים ייסגרו. אף אחד לא יעמוד לדין. הפוגרומצ’יקים יודעים שלא יקרה להם כלום.

על התקרית השניה שמעתם, אני מניח, כולכם. כשהתארגנה מסיבת העיתונאים, חמושי צה”ל החלו לירות ×’×– בכיוונה. עוד לפני שקרה משהו. אחרי מסיבת העיתונאים, התארגנה צעדה של הפלסטינים בחזרה לאדמותיהם. בצעדה השתתף גם השר הפלסטיני לענייני התנחלויות, זיאד אבו עין. יותר משני קילומטרים מהמאחז – בניגוד לדיווחים בתקשורת היהודית על “כמה מאות מטרים” – נבלמו הצועדים על ידי חמושים ישראלים. לא ברור מה בדיוק קרה שם, אבל כשזה נגמר, השר הפלסטיני ×”×™×” מת. הרבה מהפלסטינים במקום אמרו שהוא הותקף על ידי חמוש באמצעות קת נשק. השמועות שהתקשורת היהודית גלגלה אחר כך – שהוא הוכה בקסדה וכו’ – לא הופיעו שם.

כאן נכנס לפעולה דפוס השקר של דובר צה”ל שכבר למדנו להכיר: צד אחד, לא רשמי – בדרך כלל תחת הכינוי “גורם צבאי” – אומר שקר שמטרתו היא להסיט את הדיון. צד שני, דובר צה”ל הרשמי, אומר שהוא “עדיין חוקר.” מיד אחרי מותו של אבו עין, אמר “גורם צבאי” לוואלה שהוא “מת מהתקף לב.” איך הוא ידע את ×–×”? שאלה מצוינת. אבו עין מת בבית חולים פלסטיני. הנתיחה עוד לא בוצעה. כפי שצייץ מוקדם יותר נתאי פרץ, “מאז שציידו כל לוחם בא.ק.×’. המודיעיו שלנו ממש השתפר.” כשעתיים לאחר ההודעה של “הגורם הצבאי,” שם קוד לדובר צה”ל שלא רוצה לקחת אחריות על השקר שלו, הודיע מיודענו פטר לרנר שצה”ל “בוחן את ההתרחשויות בהפגנה היום שהובילה למותו המדווח של פלסטיני.” מותו המדווח, כן?

איך זה יילך הלאה, אנחנו כבר יודעים. צה”ל יודיע שהוא חוקר ויחכה שכולם ישכחו. הפעם זה טיפה מסובך יותר, כי בכל זאת מדובר בשר פלסטיני ובכיר בפתח, אבל גם בזה כוחותינו המזוינים מתורגלים. זוכרים איך הם הרגו שופט ירדני? בדיוק. רוב הציבור היהודי גם הוא העדיף לשכוח.

התקרית השלישית התרחשה בשעות הצהרים, במחנה הפליטים ג’ילזון. חמושי צה”ל ירו כדור חי בראשו של נער פלסטיני, ראווף סנובר. הוא בן 14. הוא הובהל לבית החולים במצב קשה. התקשורת היהודית בכלל לא שמה לב.

וגם כאן, העתיד די ברור. אם סנובר ישרוד, אף אחד לא ישים לב. רק ילד שיצטרך לחיות עם פציעת ראש מכדור ×—×™. אם הוא ימות, מצ”ח תעמיד פנים שהיא חוקרת – אבל הפרקליטות לעניינים מבצעיים לא תורה על פתיחת חקירה מיידית. היא תורה על “תחקיר מבצעי.” ×–×” יימשך מספר חודשים במקרה הטוב ושנה או יותר במקרה הרע. רק אחר כך, תתחיל חקירת מצ”ח. בשלב ×”×–×”, לא ×™×”×™×” מה לחקור – לא תהיה זירה, מצ”ח משתדלת כמיטב יכולתה לא לחקור פלסטינים, הקצינים המעורבים יאמרו, בצדק, שלך תזכור מה קרה באיזה צהרים במחנה פליטים. לכו תדעו מה קרה שם: אולי איזה חמוש ירה קליע ×—×™ והעמיד פנים שזה קליע גומי. כדי לדעת, צריך לחקור מיד. תוך 24 שעות. אבל ×–×” לא יקרה. יתר על כן, בהתחשב בכך שחמושי צה”ל יוצאים מידי החוק הצבאי חצי שנה לאחר שחרורם, ובהתחשב בכך שחקירות מצ”ח איטיות יותר מהמהירות שבה שמעון פרס יוצא מחיינו, גם אם החקירה תגיע לאיזושהי מסקנה, התיק ייסגר ×›×™ כבר אי אפשר ×™×”×™×” להעמיד לדין את החייל בשל ה”התיישנות” הזו.

התקרית הרביעית היתה בתחומי ישראל הריבונית, בבג”צ. שם החליטו לדחות את עתירתה של ח”כ חנין זועבי (בל”ד) נגד החלטת ועדת האתיקה להשעות אותה מחברותה בכנסת לחצי שנה. בפועל, ועדת האתיקה זרקה לפח את הקולות של האזרחים שבחרו בזועבי.

מה אמר בג”צ? ובכן, הוא אמר כמה דברים. הוא אמר שהדברים של זועבי “חמורים”, ואף שהוא נאלץ להודות שההחלטה של ועדת האתיקה “חריגה,” הוא מצא תירוץ: הכנסת פיזרה את עצמה, ועל כן העוול שנעשה לזועבי לא כל כך חשוב.

עבדכם הנאמן ראיין פעם את ח”כ יחיאל חזן. זה היה כמה שבועות אחרי שחזן אמר ש”הערבים הם תולעים.” הוא אמר את זה ביום שבו חמושי חמאס הרגו חיילים בדואים אחרי שהגיחו ממחפורת. שאלתי אותו מה לעזאזל הוא חשב. הוא לא הצליח למצוא תשובה. הראיון לא פורסם בסופו של דבר כי לחזן לא היה מה לומר, וכל מה שנשאר לי ממנו הוא הפרפורים של העוזרת הפרלמנטרית שלו כשהעלתי את השאלה הזו.

ועדת האתיקה לא הרחיקה את חזן על התקרית ההיא. חזן, אחרי הכל, הוא יהודי כשר. זכות הדיבור שלו, כחבר כנסת, רחבה הרבה יותר מזכות הדיבור של חבר כנסת פלסטיני. לבג”צ אין עכשיו כוח להגן עליהם. הרי עוד כמה שבועות הם יצטרכו לדון בפסילה הקבועה של בל”ד. למי יש כוח.

×›×›×” נראה יום זכויות האדם בישראל, 2014. ×›×›×” נראה הכיבוש, כל יום. 365 ימים בשנה. היום ×–×” פשוט בלט יותר. הקורבנות הם בדרך כלל לא אח”מים. אבל כך נראה כל יום: אלימות רשמית של חמושים, לעתים עם הרוגים, לעתים קרובות הרבה יותר עם פצועים קשה, שהתקשורת היהודית מתעלמת מהם ושלדמם אין דורש. אלימות לא רשמית בחסות השלטונות מצד בריונים שיהדותם אמנותם. וכשחברת כנסת פלסטינית מעזה לומר שוואלה, אולי האירועים היומיומיים האלה הם טרור לא פחות מרציחתם של שלושה נערים יהודים; טרור חמור יותר, אם יורשה לי לומר, ×›×™ זהו טרור רשמי, קבוע, ממוסד, יומיומי – אז סותמים לה את הפה ומבטלים בפועל את החברות שלה בכנסת.

והרי אי אפשר שיהיה אחרת. אי אפשר לשלוט על עם אחר בלי כל ×–×”. הרי – כפי שכתבו חברי מצפן לפני יותר מ-40 שנה – “כיבוש גורר אחריו שלטון זר. שלטון זר גורר אחריו התנגדות. התנגדות גוררת אחריה דיכוי. דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי. קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע. החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים.”

התמה של יום זכויות האדם השנה היא “365 יום של זכויות אדם.” בישראל ובשטחים הפלסטיניים הכבושים, אלה 365 יום של חילול זכויות אדם.

כל זה ידוע, ונכתב לעייפה, והמקלדת נשחקת, וזה לא נגמר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)