החברים של ג'ורג'

ביום הפליט של השנה שעברה כתבתי על גזענות ואלימות כנגד פליטים, סכנה שעדיין לא הצלחנו להכחיד, למרבה הצער. אבל השנה אני רוצה לכתוב על על נושא קצת שונה – על האתיקה שמאחורי פעולות סיוע.

×”×™×” בשנה האחרונה דיון ער סביב פעילותו של יגאל שתיים, פעיל בכיר במרק לוינסקי ועד לאחרונה מועמד למועצת העיר ת"א מטעם מרצ. הדיון הער עלה סביב פרשיה שנויה במחלוקת של יגאל שתיים.  הדיון ×”×–×” התרחש כבר מזמן, כלל מספיק צילומי מסך של התבטאויותיו "הבעייתיות" וחשף מעט מאותו רובד סמוי של גזענות הקיימת גם בקרב השמאל.

העיסוק ההוא ×”×™×” חשוב, אבל התעלם לחלוטין מהנזק שמרק לוינסקי עשה לפליטים עצמם. בכל פעם שהשמעתי או חזיתי במישהו המשמיע ביקורת שמעתי את התגובה "אבל הוא עוזר לפליטים", Bluewashing כנגד כל אמירה גזענית או שוביניסטית. וזו בדיוק הנקודה המפוספסת – הוא לא עוזר לפליטים. מרק לוינסקי רק משמר את מצבם הקשה.

"עוני" בישראל ברובם הגדול של המקרים לא בא לידי ביטוי במחסור בבגדים או במזון – עוני בא לידי ביטוי באלף ואחת דרכים אחרות בהן המוסד מתיש ומוחק את האדם הפרטי. אבל בדיוק פה טמון סוד ההצלחה של יגאל שתיים ושל "מרק לוינסקי"- הוא מעניק לאנשים דרך פשוט ומהירה להרגיש מאוד טוב עם עצמם. הרי כל מי שבא לגינה כדי לחלק אוכל, עושה זאת מן הסתם ×›×™ הוא אדם טוב במהותו שרוצה לעזור. ויגאל נותן לו את הדרך הפשוטה ביותר למרק את המצפון, בעזרת שאריות מזון או בגדים משומשים שמרבית הפליטים בישראל כלל לא זקוקים לו. למעשה הררי התרומות נערמים כשבמקרה הטוב הן נמכרות על ידי הפליטים בתוך הקהילה או מושלכות לפח במקרה הרע.

עבור הידע הכללי, בישראל חיים כיום ×›-60,000 מבקשי מקלט. פחות ממאה מהם הגיעו לגינת לוינסקי. כיום יש כמה עשרות בודדות. ×–×” נכון שישנם פליטים אשר אכן הגיעו למצוקת רעב וצריך לעזור להם, אבל הנזק האמיתי של שתיים וחבריו ×–×” הנסיון להציג את פעילותם כמייצגת את צרכי כלל הפליטים בישראל. או כפי שהם כותבים בדף שלהם "אנשי האור למען זכויות פליטים". האם זו ×”"זכות" של הפליטים? אוכל נדבה? מרבית מבקשי המקלט והפליטים הם אנשים מתפקדים, עובדים, ובעיקר שורדים. אלה שהצליחו לצלוח את המסע לישראל למרות כל הקשיים. ופה שוב הם נתקלים במסכת של אדישות ואטימות – מסרבים לבדוק את בקשות המקלט שלהם, הם נכלאים לתקופות בלתי מוגבלות בעוד שאם הם כבר שוחררו, כמעט ולא ניתן להשיג עבודה. אבל האמת הלא כל כך נעימה היא שיותר "נעים" לתרום בגד משומש ולהרגיש שבכך הופכים לאקטיביסטים מאשר ללוות אותו אל מעסיקיו בדרישה לשכרו, להגיש עבורו בקשת מקלט או אלפי דברים בירוקטים נוספים.

בישראל כידוע ישנם ארגונים שעוזרים לפליטים להגיש בקשות מקלט, לסייע בשחרור מהכלא, במצבים סוציאלים קשים, בהשתלבות המעגל העבודה ומימוש את הזכויות שמגיעות להם. המטרה תמיד היא שהפליטים יוכלו לעשות את כל ×–×” בכוחות עצמם. ההשלכות של מרק לוינסקי הן הפוכות – שימור את המצב כמות שהוא: יחסי הכוחות של השמאלן הלבן הנאור וטוב הלב שעוזר לפליט השחור העלוב והמסכן. וזו בדיוק השפה בה מרק לוינסקי ידברו על הפליטים- "אנחנו מאכילים אותם כל יום בין 19:00- 20:00" . לצד משפטים על כך ש"אנו מלבישים אותם". השיא ×”×™×” בכותרת המקורית בדף של מרק לוינסקי- "בני אדם מאכילים פליטים" – תמצית הפטרונות בה הם פועלים. עצם השימוש בשפה הזאת שכל כך אהובה על אנשים המרק, מקטינה ומזלזלת באנשים להם הם רוצים לסייע. אפשר לחלק מזון, לא צריך "להאכיל" אף אחד.

מילא להציג את יוזמת המרק כמו שהיא- "הגשת מזון למיעוט הפליטים חסרי הבית שזקוקים לכך", גם אני הייתי תומך. אמנם הייתי מקדים להזכיר שרבים מהדברים שיגאל שתיים נטל עליהם קרדיט לא היו פרוייקטים השייכים לו ולמרק לוינסקי, דוגמת קניית שקי השינה ותוספות של ארוחות בוקר לשוהים בגינה (עליהם שילמה עמותת לשובע'), המאבק נגד הגירוש לדרום סודן (שארגון א.ס.ף ופעילים עצמאיים ניהלו), ראיונות על העתירה כנגד חוק ההסתננות (עתירה של שלושה ארגונים שונים, אף אחד מהם אינו מרק לוינסקי) והרשימה רק מתארכת. אבל גרוע מכך מרק לוינסקי בחר להציג עצמו בתור "שומר על זכויות האדם בישראל", הוא "דואג שנזכור שגם אנחנו היינו פליטים" הוא "האור בפני החושך" (ציטוטים שנכתבו בדף הפייסבוק של מרק לוינסקי). הכי חמור, הוא שזה גורם לציבור להאמין שזו אכן אוכלוסיית הפליטים- אוכלוסיה חלשה, עלובה, מסכנה, התלויה בחסדיו של האדם הלבן טוב הלב.

לשם ההמחשה, כבר שלוש שנים קבוצה של מהגרות פיליפיניות ומהגרות אפריקאיות מגיעות כל שישי ושבת לגינת לוינסקי כדי לחלק אוכל למי שרוצה. בכל פעם הן בוחרות ארבעה פליטים שאחראים על חלוקת המזון לחבריהם. כנראה שהקבוצה הזאת שקופה, אחרת לא ברור כיצד יגאל שתיים כותב בפייסבוק שלו ש-"כולם יודעים שרק פעילי מרק לוינסקי נמצאים בגינה".

גם אם נתעלם מנושאי קרדיט והניסיון לדחוק החוצה ארגונים ופעילים אחרים (ביניהם אפילו פעילות ופעילים בכירים אחרים במרק לוינסקי), הנזקים של התפיסה הפטרונית אותה יגאל שתיים מוביל הולכת ומתרחבת.

לראייה, קמה לה "עמותת אליפלט", "האחות הקטנה של המרק". גם במקרה ×”×–×”, העמותה מציגה את עצמה כמושיעת ילדי הפליטים בישראל. מה שהיא שוכחת לספר לכם, ×–×” שיש כבר ארגון שדואג מעל עשר שנים לגני הילדים של העובדים הזרים והפליטים, ארגון מסיל"×”. מה ההבדל אם כן? ארגון מסיל"×” לא יסכימו שתבואו להתנדב רק ליום אחד. ×›×™ הם מבינים שבסופו של דבר ×–×” רק גורם יותר נזק לילד שרואה דמויות מתחלפות ללא הרף בחייו. הם ידרשו התנדבות קבועה (שזה די מבאס למי שרק רצה לבוא יום אחד ללטף קצת ילדים ולחזור הביתה כשהוא מרגיש שעשה טוב היום). בנוסף מסיל"×” לא יקבלו מכם תרומות של בגדים וצעצועים. למה? ×›×™ הילדים לא צריכים את ×–×”. קשה לנו להבין שעוני ומצוקה, לרוב לא באה לידי ביטוי במחסור בבגדים או במזון בישראל, אלא באלפי דברים אחרים מורכבים יותר. אבל גם במקרה ×”×–×” כמו במרק לוינסקי עמותת אליפלט השכילה להבין שזה סוד ההצלחה – לתת לאנשים דרך פשוטה להרגיש שהם עשו. ולכן הם יקבלו מכם הכל – בגדים משומשים, שאריות אוכל מגנים אחרים (ולא טעיתי במונח "שאריות"), צעצועים ועוד. האם ×–×” משנה שהילדים לא באמת זקוקים לכך? העיקר שבדף הפייסבוק שלהם הם יוכלו לכתוב "כמה מרגש לראות שלראשונה (!) הילדים הולכים לישון על בטן מלאה" (מישהו חייב לידע את האמהות שמסתבר שעד עכשיו הן לא האכילו את הילדים שלהן, מזל שבא האדם הלבן טוב הלב ופתר את המצב).

המענה שבד"כ שומעים בשלב הזה, הוא שמתעסקים בתפל במקום בעיקר, והוא הרצון הטוב של הפעילים. וכמובן שיש מתנדבות ומתנדבים רבים בעלי רצון טוב. אבל צריך לזכור שלמרות הכוונות, בסופו של דבר נוצר נזק גדול ופגיעה בילדים אותם הם מבקשים "להציל", "לרפא", "להזין" ו"לחבק" (שפת מרק לוינסקי עברה הסבה גם לגני הילדים). זה מה שקורה בדרך כלל, כאשר ניגשים לפעילות ממקום פטרוני אשר מבקש להציל את כל אותם ה"מסכנים". מה בעצם משתמע מרעיון הנדבה? שאם לגן הישראלי יהיו קצת שאריות, אז לילדי הגן של בלסינג תהיה ארוחת צהרים. זה מה שראוי לילדים זרים, להתרגל לאכול רק כשלילדים הישראלים אין הרבה תאבון. יום עסל יום בסל – יום מורעבים ויום של שפע. התמונות של הילדים יפורסמו בכל פעם שצריך תרומה, בלי לבקש את אישור ההורים כמובן (האירוניה גוברת למראה תמונת ילדה שאפילו את שמה כתבו לא נכון). וזה אכן מגייס אנשים לתרום. אך שאלו את עצמכם, האם הייתם רוצים שיפרסמו את תמונת ילדכם ללא אישור? שיספרו לכל העולם כמה הוא מסכן ונזקק? הדרך לעזור לאוכלוסיה הזו, היא לא להציג אותה כחסרת אונים ולהניח שמתוך עונייה וחוסר הזכויות שלה הם ודאי יסכימו לקיבוץ נדבות שאנחנו הישראלים לא היו שוקליםאותו. את הפוסט הזה אני כותב בעקבות אירוע בשבוע שעבר בו הרשת שיתפה ביתר שאת את תמונתו של ילד אריתראי הסובל מאיחור התפתחותי וזקוק לקלינאית תקשורת כנדבה, בין היתר על ידי עמותת אליפלט. האם היו בקלות שכזו מפיצים את תמונותיהם של ילדים ישראלים כאילו היו כלבלב המחפש בית לאימוץ? האם היו חושבים פעמיים לפני שהיו מפיצים את תמונתו של ילד לצד פירוט ענף של קשייו ההתפתחותיים והכלכליים? מסיל"ה אמנם מסייעת לילדי פליטים עם עיכוב התפתחותי ואף דואגת למסגרות של חינוך מיוחד, אבל מדיניות ההתמסכנות יצרה תדמית שקרית לפיה אי אף ארגון או גוף מסייע למעט אנחנו – "אנשי האור והלב" – כשבכל דבר ניתן לפנות לנדבנות פייסבוק.

כשאני ואחרים העלינו את הביקורת התגובות שקיבלנו החלו בכך שלא צריך להתעסק בדקויות כי מדובר "באוכלוסיה עניה וחסרת זכויות" ושתמונת הילד הקטן והרעב מגייסת תמיכה. אחר כך ב-"נמאס לראות אנשים שמתלוננים אבל לא עושים כלום" (לא אציין כאן את קורותיי אך יצויין שאני דווקא עוסק בתחום מזה שנים), ולבסוף את הטרוניה האולטמטימיבית לפיה זה פסול לבקר אנשים "שמנסים לתרום".

אז באמת – מה זו אשמת אותן עמותות, הלא בלעדיהן לא היה מגיע מרק לפיו של הפליט בגינה או לגן הילדים שהיו עוד יותר מורעבים, לא?

אז לא, בוודאי שהיה מגיע אוכל כפי שמאז ומתמיד היה מספיק אוכל בגנים. לגן של בלסינג יש גננת, בלסינג הוא שמה, היא אמנם לא למדה בסמינר הקיבוצים והיא אמנם לא השלימה תואר בחינוך אך בלסינג היא אישה חזקה, אשר נסיבות חייה הובילו אותה להגר לישראל, ולמרות משבר ההגירה וכל הקשיים שחוותה בחייה היא החליטה להקים ולנהל עסק. היא עשתה זאת לגמרי בעצמה, ללא עזרה של שום עמותה, ארגון או קבוצת מתנדבים, ללא אתר אינטרנט או קבוצת פייסבוק. בגן של בלסינג היו כ- 20 ילדים, הילדים אכלו בכל יום ארוחת צהרים מסודרת ובלסינג ניהלה את הגן ביד רמה. כמו הגן הזה, ישנם יותר מ-50 גנים נוספים ברחבי ת"א, כמעט בכולם מסיל"ה מסייעים ברמה החינוכית והכלכלית כבר מעל לעשר שנים.

חשוב לזכור גם שהגנים הללו הם אינם בתי יתומים או בתי תמחוי, אלו עסקים ומקור פרנסה עבור נשים אפריקאיות או פיליפיניות חזקות, ושהורי הילדים שנמצאים שם משלמים בין 500 ל- 800 ₪ בכל חודש על מנת שאותה הגננת תדאג לילדיהם. גם בגן של בלסינג. המחיר כולל, כמובן, ארוחות (יש הורים שמעדיפים מחיר נמוך יותר ומביאים לגננת קופסה עם אוכל לילד). אין ספק שזה נחמד שמגיעה תרומה של גלידה, מעדן שוקלד או משלוח מנות, אך הקיום הבסיסי של הגן לא יכול, בשום פנים ואופן, להיות תלוי בחסדי אדם כאילו היו למקבצי נדבו. לאותם הילדים מגיעה גננת שתדאג לארגן להם ארוחת צהרים בזמן על מנת שלא יישארו רעבים.

למרכז מסיל"ה כאמור יש ניסיון של יותר מעשור בעבודה עם הגנים הללו, כשבעשור הזה התקבלה ההבנה שהפתח לשיפור תנאי הילדים עובר דרך הגננות. על מנת להפוך את הגן למקום טוב יותר בשביל הילד צריך להעצים את הגננת ולא לשפוך בגן אוכל, משחקים או מתנדבים. בשלוש השנים האחרונות מפעיל המרכז תכנית של הדרכות פדגוגיות. המדריכות (בשכר), אשר להן השכלה וניסיון מקצועי רב בעבודה עם ילדים ותינוקות, מגיעות לגן למספר שעות בכל שבוע ועובדות ביחד עם הגננות על הכנסת סדר יום בגן, פעילויות תואמות גיל, עבודה התפתחותית עם התינוקות, דרכי ענישה ללא אלימות וכדומה.

בדיוק את ההפך עושה עמותת אליפלט. בניסיונם לעזור הם הדירו לחלוטין את בלסינג הגננת, ומכיוון שהם משלמים את שכר הדירה (בכל שאר הגנים זו אחת מההוצאות של הגננת מהכספים שנכנסים מההורים) הם מרגישים כאוטוריטות וכ"בעלי הבית" (תרתי משמע). כולל "להעניש", את בלסינג כשגילו שהיא לא מדליקה את המזגן שהם קנו עבורה, בזה שלחודש שלם הפסיקו לשלוח אליה מתנדבים. החשיבה הבלתי הגיונית לפיה אנשים ללא כל ידע מקצועי, הדרכה או ניסיון בעבודה עם ילדים יכולים לנהל ולתפעל גן ילדים, יכולה להתקיים רק מתוך תפיסה פטרונית אשר לא רואה בילדים הללו ובגננת כשווים. ההדרה וההחלשה של בלסינג הובילו לתופעות קיצון בגן, תופעות אשר לא היו שם קודם לכן, כאשר ניהלה את הגן בעצמה.

ובדיוק כמו במרק לוינסקי, גם כאן הארגון לא יכתוב שמעשיו משמעותם להעביר תרומות פרטיות אל הגן, במקרה הזה כנראה שלא הייתי מזכיר אותם בטור. אלא שהחזון של עמותת אליפלט – אזרחים למען ילדי פליטים (ע"ר) הוא "לחלץ את מאות התינוקות וילדי הפליטים ממעגל המצוקה והרעב בו הם לכודים". מתנדביה המסורים הם אזרחים, בני עם של פליטים, אנשי הלב שקמו להגן על ילדי פליטים אחרים המופלים ונרדפים על רקע גזעני"- היומרה זועקת מכל מילה. איזה "מעגל רעב"? מיהם "מאות התינוקות והילדים"? אותה רטוריקה בה משתמש מרק לוינסקי: לקחת מעשה של צדקה, ולהפוך אותו לחזות הכל. להתיימר להיות המושיע הגדול תוך שקר גס לציבור ולמתנדבים (שאני מאמין שכולם באמת אנשים טובים). תוך כדי למחוק את הארגונים ששנים פעילים תוך כבוד לקהילה הזרה. האם אי פעם שמעתם את קו לעובד מצהיר שהם "היחידים שנלחמים למען זכויות הפליטים"? את רופאים לזכויות אדם מתפארים כיצד הם "אנשי הלב והמוסר מול אנשי החושך"? סביר להניח שלא.

רגע לפני שאותקף, אבהיר את המובן מאליו כמובן ואגיד שכמובן שאני רוצה שיותר ויותר א/נשים יתנדבו וישתתפו במאבק למען מיצוי זכויותיהם של פליטים. אבל אני גם רוצה שיזכרו שמאחורי המאבק לצדק צריכה לעמוד לנגד עינינו המטרה של שינוי המצב, ולא לפעול כדי לשמר ולהנציח אותו. עמותת אליפלט ומרק לוינסקי מורכבים מאנשים טובים שבאמת רוצים לעזור ולשנות. אבל הפעולות הללו מדרדרות את מצב הקהילה לה הם רוצים לסייע לכדי קפאון. ובגרון ניחר שירה קבצנית תשוררו, וקראתם לחסד לאומים והתפללתם לרחמי גויים, וכאשר פשטתם יד תפשטו וכאשר שנוררתם תשנוררו. כי בסופו של יום מה שהפליטים, ומה שילדי הפליטים באמת זקוקים לו, זה צדק, לא צדקה. גם אם צדקה יותר קל ויותר כיף להשיג.

(דן קופר)

עדכון: הפוסט, בנוסחו המקורי, הכיל התייחסות לא ראויה ולא מוכחת כלפי יגאל שתיים. היא נמחקה.

(יוסי גורביץ)