החברים של ג'ורג'

מה משותף לאיש “מרכז” כמו דן מרגלית ולמחבר “תורת המלך”: הציונות האכזרית

יהדות ארה”ב חווה גל חריף של אנטישמיות: עשרות מרכזים קהילתיים יהודיים חוו איומי פצצה טלפוניים, ולפחות בית קברות אחד הושחת. הנשיא המועדף על הניאו נאצים )×–×” שהשמיט במכוון את אזכור היהודים בצהלך ציון יום השואה) עשה כמיטב יכולתו להתעלם מהבעיה, עד כדי התפוצצות בשידור ×—×™ על כתב חרדי – אוהד, יש לציין – שהעז להעלות את הבעיה. יממה קודם לכן ביקר ראש הממשלה לשלשת עופות בוושינגטון, וסיפק לטראמפ חיפוי ארטילרי, שטראמפ שמח לצטט אחר כך.

לא מסובך לדמיין מה ×”×™×” קורה אם התפרצויות כאלה היו נרשמות בימי אובמה. ממשלת נתניהו היתה נעמדת על טלפיה האחוריות ומגנה את חוסר הפעילות של הנשיא. אחרי הכל, נתניהו עדיין מעסיק רועץ – רן ברץ – שהסתבך עם ממשל אובמה משום שקרא לאובמה “אנטישמי” ×›×™ ×–×” ×”×¢×– לתמוך בתכנית שתי המדינות, מנוחתה עדן. ממשלת ישראל, בקצרה, עושה שימוש אינסטרומנטלי באנטישמיות לצרכיה, בדיוק כפי שהיא עושה בשואה הארמנית: כל זמן שטורקיה היתה בעלת ברית, ישראל הרשמית עשתה כמיטב יכולתה למנוע אזכור של רצח העם השני במאה ×”-20 (הראשון ×”×™×” של בני ההרארו בנמיביה), עד וכולל הפעלת הלובי היהודי בארה”ב כדי למנוע החלטות קונגרס שמציינות אותו. ברגע שטורקיה חדלה להיות בעלת ברית, החלו פתאום הפוליטיקאים מהימין להזכיר בשיטתיות את רצח העם הארמני.

אבל הבעיה פה היא לא שימוש ציני באנטישמיות כנשק פוליטי והמנעות מהתייחסות אליה כשהיא מקודמת על ידי משטר שנתפס ידידותי; הבעיה עמוקה יותר. לשם כך, ראוי לציין שתי התבטאויות בנושא מהשבוע האחרון.

הראשונה היא של דן מרגלית, פרשן מוכר ואיש “מרכז” או מרכז-ימין. בחשבון הטוויטר שלו, כתב מרגלית ש”גם יהודי ארה”ב מוזמנים לעלות למולדת ולא לייבב על האנטישמיות שמעבר לאוקיינוס.” מרגלית מביע פה את התפיסה הציונית הקלאסית: מולדתם האמיתית של היהודים היא ישראל, ואם הם בוחרים לחיות מחוץ למולדתם, אין להם מה להתלונן על אנטישמיות. כציוני, מרגלית לא יכול להבין את התפיסה שיהודי אמריקאי רואה בארה”ב את מולדתו ושהגירה לישראל – ודאי הגירה שלא מרצון – היא מבחינתו גלות.

הציטוט השני הוא של הרב יוסי אליצור. הלז הוציא לאחרונה את הכרך השני של “תורת המלך,” וכשנשאל האם יחס מפלה כלפי זרים איננו גזענות, ענה “מותר למדינה ולמלכות לשמור על צביון, מאד סביר, מתבקש וכך נהוג בהרבה מקומות, בדומה לבית של משפחה בו יש הבדל בין בעלי הבית ובין אורחים מבחוץ. האמת שבהרבה מדינות, בעיקר בעולם המערבי, מתלבטים כיום בסוגיא הזו, של בני הבית לעומת אורחים, וכמובן שלתורה יש מה לומר בה. אגב, תתפלא לשמוע שמקור הדין הוא בשולחן ערוך, המתיר להפלות גם נגד יהודים. אם המלך בחוץ לארץ אומר שיהודים צריכים לשלם יותר מסים, זה לגיטימי.”

עם נתעלם לרגע מהתפיסה המלוכנית הארכאית של אליצור – ההלכה, אחרי הכל, מעולם לא התקדמה מעבר לתפיסת המשטר ההלניסטית של מלך עם מועצה – הוא אומר דבר פשוט למדי: אם מדינות אחרות מחליטות להפלות לרעה את האוכלוסיה היהודית שלהן, ×–×” לגיטימי. היהודים במדינות העולם הם אורחים, לא בעלי בית.

אליצור, נזכיר, נמצא בקצה הימני-קיצוני של הפריזמה, זה שמימינו יש רק גדר תיל מחושמלת. ואף על פי כן, מה שהוא אומר נשמע בדיוק כמו שאומר איש ה”מרכז-ימין” דן מרגלית. ושניהם נשמעים כמו אנטישמים מהשורה: היהודים הם נטע זר ברוב מולדותיהם, וככאלה אל להם להתאונן על שנאה או אף אפליה כלפיהם. זה גורלם.

מה שורש התפיסה הזו? במקורה, כמובן, זו “שלילת הגלות” של הציונות, התפיסה שאימצה את ההנחות האנטישמיות: שהקיום היהודי בגולה תלוש, מנוון, נשי, לא יצרני; שקיומם של היהודים בין האחרים מחליש את היהודים ומחליש את האחרים; שנסיון של יהודים להשתלב בחברה הכללית הוא “בלתי טבעי” או “מנוגד לטבע”; ושהיהודים יוכלו לשוב למלוא אונם רק בשובם כאיכרים-לוחמים (כמו האנטישמיות, גם הציונות תיעבה את העירונות ואת העירוניים) אל אדמתם המיתולוגית.

אבל כאן יש עוקץ ארסי יותר, ×–×” שכינה שבתאי בית-צבי ב”הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה” המופתי שלו (בהצלחה לשים יד על עותק, הממסד ממש לא אהב את הספר) כ”הציונות האכזרית.” בית-צבי התחקה בתמיהה על העוינות הציונית המובהקת לכל הנסיונות להציל את יהודי אירופה בתחילת ימי השואה: הנסיונות לטרפד את ועידת אוויאן, שכינס הנשיא רוזוולט כדי לטפל במשבר הפליטים אחרי הסיפוח הנאצי של אוסטריה, והחרדה שאחזה בהנהגה הציונית מחשש שהוועידה תצליח; ההתנגדות הארסית לתכניתו של שליט סנטו דומינגו לקליטת 100 אלף פליטים יהודים; וגרוע מכל, מבחינתו של בית-צבי, העובדה שבמה שהוא ×›×™× ×” המאבק בין גבלס ובין שמואל זיגלבוים, שבו ניסה זיגלבוים – נציג הבונד בממשלת פולין הגולה – לחשוף את השמדת יהודי פולין, התייצבה התקשורת הציונית לצד גבלס (!) והכחישה את השואה, תוך שהיא מצטטת את ההצהרות של גבלס וממעיטה בערכן של החשיפות של זיגלבוים. זיגלבוים שלח יד בנפשו במחאה על השמדת יהודי פולין ב-12 במאי 1943.

המסקנה של בית-צבי היתה שהבעיה בציונות החלה עוד קודם, והיא החלה במשבר אוגנדה. צריך לזכור: ההחלטה לקבל את אוגנדה כמדינה יהודית נועדה לשמש כ”מקלט לילה”, כביטויו של נורדאו, להמוני היהודים הרוסים שהיו חשופים לפוגרומים בעידוד הממשלה הרוסית. אבל “ציוני ציון” התנגדו לתכנית בחירוף נפש, משום שמדינה יהודית שאיננה בפלסטינה היתה מונעת הקמה מדינה יהודית בפלסטינה. הדברים הגיעו עד כדי ההתנקשות הראשונה בתולדות הציונות: לוזר כלשהו ניסה לירות בנורדאו (וזה, על פי האגדה, אמר אחר כך את המילים “עם קטן, אבל מאוס”). קודם לתכנית אוגנדה, הציונות היתה במהותה תנועה טריטוריאליסטית: היא רצתה פיסת מולדת, לא כל כך משנה איפה, עבור היהודים. אחרי קריסת אוגנדה, תנועות טריטוריאליסטיות – כמו זו של ישראל זנגוויל – נחשבו כמינות בקרב הציונים והוחרמו. הציונות היתה מעתה תנועה להקמת מדינה בפלסטינה.

וכפי שבית-צבי זיהה, למען המדינה הזו היא היתה מוכנה להקריב את העם היהודי, או למצער חלקים ניכרים ממנו. יהודים שלא היו ציונים נחשבו פחותים. בן גוריון, כידוע, אמר בסוף שנות השלושים שאם הוא היה צריך לבחור בין הצלת חצי מיליון ילדים יהודים על ידי הבאתם לפלסטינה ובין הצלת מיליון מהם על ידי הבאתם לבריטניה, הוא היה בוחר להציל חצי מיליון. הדברים לא היו ערטילאיים: הם נאמרו בזמן שבו הומניסטים בריטים ארגנו את הקינדרטרנספורט, הצלתם של כ-10,000 ילדים יהודים (ועוד אלפיים ילדים “לא אריים”) על ידי העברתם מגרמניה לבריטניה.

הציונות, אז והיום, לא רואה ביהודים בפני עצמם ערך. היא רואה בהם רק בשר תותחים שישרת את מטרתה: מדינה יהודית, על חשבונם של היהודים שאינם רואים בהם ציונים. מכאן המאבק הציוני ב”התבוללות”, כלומר החשש שהמדינה הציונית תאבד מגויסים פוטנציאליים משום שאלה יוציאו את עצמם ואת צאצאיהם מן היהדות; מכאן השימוש הבלתי נתפס בביטוי “השואה השקטה” – גם מפי נציגי ממשלת ישראל – כתיאור לבחירתם האישית של יהודים להפסיק להיות כאלה. היהודים, מבחינת הציונות, הם לא פרטים; הם גוש אחד שתפקידו לשמש את האומה.

מבחינה זו, אנטישמיות היא כלי שימושי. היא עשויה לגרום ליהודים בניכר לבצע את תפקידם ההיסטורי, אליבא דציונים, ולהגר לישראל. העובדה שבכך נגרם להם אסון טראומטי היא משנית; החיים שלהם ממילא היו לכל היותר הוויה כוזבת. לכן אנחנו לא צריכים להיות מופתעים כשציונים – מדן מרגלית ועד יוסי אליצור – מגיבים על אנטישמיות בסוג של התרוממות רוח.

הציונות והאנטישמיות, בסופו של דבר, הינן נקודות על אותו הספקטרום; הן מתקיימות מצוין זו עם זו ומזינות זו את זו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

דן מרגלית הופך הזוי משבוע לשבוע. לאחר שבטורו הקודם קרא להמשך הכיבוש בשם ההתחדשות הלאומית, מחרחר עכשיו מרגלית מלחמה במזרח הרחוק. הוא קורא לארצות הברית לצאת למלחמה כנגד צפון קוריאה, דווקא עכשיו, כשיש לה נשק גרעיני.

הוא מעקם קצת את ההיסטוריה לצורך טיעוניו: “תקרית מוקדן" נתפסה בעולם המערבי כנסיון של יפן להרחיב את הקולוניות שלה על חשבון סין. למעצמות המערב, שבעצמן נגסו בסין בכל פה, לא היתה התנגדות מיוחדת. סין עצמה היתה במצב של תוהו ובוהו, והיפנים – שנלחמו בצד המערב במלחמת העולם הראשונה – נראו כאנשים מסודרים. רק ב-1937, כשהמתקפה היפנית כוונה לכיבוש סין כולה, החלו מעצמות המערב – לצורך העניין, בריטניה וארה"ב – להביע דאגה.

וכשהשתלטו היפנים על ויאטנם בסוף 1940, תוך ניצול חולשתה הסופנית של צרפת של וישי, החלו אורות אדומים להידלק בבית הלבן, ורוזוולט לחץ על הבריטים להטיל אמברגו נפט על יפן. הבריטים התנגדו – היחסים בינם ובין היפנים היו טובים, והקשרים היו הדוקים במיוחד בקרב אנשי הצי – אבל הסיוע האמריקני במלחמה בנאצים היה חשוב מהברית עם יפן, ובריטניה הצטרפה לחרם. לצורך השוואה, לבריטניה ולארה"ב לא היתה כל בעיה עם הכיבוש היפני בקוריאה, שפעל על פי קווים קולוניאליסטיים מובהקים ושהחל קודם למלחמת העולם הראשונה.

מוזר גם לחשוב שלארצות הברית היו נקיפות מצפון בהפעלת כוח בשל פצצות האטום שהטילה על יפן: פחות מחמש שנים לאחר מכן, יורה אותו נשיא עצמו, הארי טרומן, על הדיפת הפולשים הצפון קוריאנים מדרום קוריאה. הוא יעשה זאת תוך הסתייעות במנדט של האו"ם, כן, אבל רוב הכוחות הזרים בשטח יהיו אמריקנים. 14 שנים לאחר מכן, יורה נשיא אמריקני דמוקרטי אחר, לינדון ג'ונסון, על הפעלת כוחות גדולים בדרום ויאטנם. ואם יש לאמריקנים ספקות באשר להפעלת צבא – ספציפית, באשר למלחמת קרקע באסיה – הן נובעות מכשלונה המהדהד של המלחמה הזו הרבה יותר מאשר השימוש בנשק האטומי.

טיעון משונה אחר של מרגלית הוא האשמת "המורשת היודו-נוצרית" ב"נהנתנות, אנוכיות ועכשיוויזם". זה מוזר, כי כאשר פעלו מעצמות המערב על פי אותה מורשת, הן היו אימפריות ששלטו ברחבי העולם: האמריקנים שלטו בפיליפינים ובפועל גם בחלקים מדרום אמריקה, הבריטים צבעו באדום רבע מהשטח במפות העולם, לצרפתים היתה אימפריה נרחבת ואפילו הבלגים (!) הצליחו לבצע רצח עם בקונגו. הדה-קולוניזציה – אסון בפני עצמו – החלה להתבצע רק כאשר החלה נסיגה מאותה מורשת יודו-נוצרית בארצות המערב.

מדוע, אם כן, נוקט מרגלית דווקא בביטוי ×”×–×”? מותר לחשוד שבעקבות חביביו המתנחלים, הוא מנגיד את המוסר "הנוצרי" עם מוסר "יהודי", מוסר שאין לו שום בעיה עם רצח – של מי שאינו בן השבט, כמובן – ומלחמה. שוב ושוב, מאשימים אנשי הימין את הרוצים בשלום בכך שהם פועלים על פי "מוסר נוצרי", בעוד שהם עצמם אוחזים במוסר "יהודי". ואכן, יש לא מעט צדק בטענה הזו – אף שהיא בבואת ראי של תפיסת המוסר "הארית", שהאשימה את המוסר הנוצרי ברכרוכיות ובחוסר נכונות לאלימות.

כחסיד נאמן של שיטת "יגירו הגויים את דמם", קורא מרגלית למלחמה כנגד צפון קוריאה. מאחר והוא לא מבין מדוע עד כה לא יצאה ארצות הברית למלחמה כנגד המשטר הפסיכי שם, ננסה להסביר לו, לאט ובנקודות:

א. לצפון קוריאה יש צבא קבע של כמיליון איש.
ב. הצבא הדרום קוריאני חלש משמעותית מצבא הצפון.
ג. סיאול, בירת הדרום, נמצאת בטווח תותחי הצפון.
ד. יש כוחות אמריקנים בדרום קוריאה, אבל הם מונים רק 30,000 איש. וחלק גדול מהם הם אנשי תחזוקה.
ה. אין כוחות אמריקנים לתגבורת. המלחמה בעיראק שברה את הצבא האמריקני, שלאחרונה הוריד משמעותית את רף הגיוס שלו והוא מגייס כעת גם עבריינים ואנשים בעלי היסטוריה של שימוש לרעה בסמים ואלכוהול. הפרחים לרמספלד. יתר על כן, לארצות הברית אין כל אשראי מוסרי ובינלאומי למלחמה נוספת: הוא בוזבז כולו בעיראק. הפרחים לבוש, קונדי ופאוול.
ו. אין בעלי ברית שיסכימו לשלוח כוחות בעלי משמעות לזירה. במלחמת קוריאה הראשונה, הציע בן גוריון לשלוח כמה מאות חיילים ישראלים לחצי האי, דבר שעורר התנגדות משמעותית. האם מרגלית מוכן לשלוח, נניח, שתי אוגדות ישראליות למלחמה במקום? האם הוא גם יתלווה לקצין העיר, כשיגיע לבתי משפחות ויאמר להם שבנם מת למען שחרור סיאול? מה, לא?
ז. צפון קוריאה עשויה לתקוף בטילים גם את יפן. היא כבר ערכה ניסויי טילים מעל שטחה.
ח. באם ייכבש חלק משמעותי מן הדרום על ידי הצפון – מה שצפוי לקרות, ומה שקרה במלחמת קוריאה הראשונה – הנזק הכלכלי יהיה בלתי ניתן לחישוב וכלכלת העולם עשויה לקרוס. הסיכון לכך רק יגבר, אם גם יפן תותקף.
ט. החל מהשבוע שעבר, לצפון קוריאה יש כלי נשק גרעיניים. יכול להיות שהם לא משהו, אבל יכול להיות שזו סתם פשלה בניסוי, ושהכוחות האמריקנים שינחתו בקוריאה הדרומית לאחר שתכבש, יותקפו בפצצות ניוטרון, שצפון קוריאה טוענת שיש לה. נכון, זה לא קרה במלחמה הקרה, אבל במהלכה האמריקנים מעולם לא התנגשו קרקעית עם צבא של מדינה שמחזיקה בנשק גרעיני. והנהגת צפון קוריאה איננה יציבה כמו זו של ברית המועצות, בלשון המעטה.

מכל הסיבות הללו, מלחמה בחצי הקוריאני היא אסון שכולם מנסים להמנע ממנו. זה לא עניין של מוסר "יודו נוצרי" – בוש כבר הוכיח שאין לו מעצורים בכל מה שקשור ליציאה למלחמה – אלא חשבון פשוט: אי אפשר להכנס למלחמה שם ולצאת ממנה עם תוצאה מתקבלת על הדעת. כן, אם צפון קוריאה תפעיל נשק גרעיני, סביר שגם בוש יעשה זאת. לא, זאת לא תוצאה סבירה.

ומאחר ואין אופציה צבאית, עובר ממשל בוש לאופציה הדיפלומטית. הוא לא טוב בזה – ראה סעיף ה' – אבל זה מה שיש. צפון קוריאה היתה איום משמעותי בתחילת הקדנציה של בוש; הוא התעלם ממנו והעדיף להתמקד בעיראק. על טעויות משלמים – ועל הטעויות של בוש, משלם העולם כולו.

קאפיש, דן?

אם למישהו היה ספק באיזה צד של המפה הפוליטית עומד מרגלית, צריך רק לרדת לסעיף השלישי בטור שלו – תחת הכותרת "שר הבטחון פרץ – סוף" – שם הוא קורא בגלוי ל"תיקון השלטון" על פי שיטתו של אביגדור ליברמן.

ההצעות של ליברמן הן דיקטטוריות באופיין: הן מעמידות בראש המדינה שליט יחיד, שאין בפועל כל יכולת לערער על החלטותיו. הכנסת איננה יכולה להדיחו, והוא רשאי למנות שרים כרצונו. אמנם, ליברמן מדבר על "ממשלת מומחים", אבל מרגע שיהפוך לנשיא איש לא יוכל לערער על מינוי השרים. הוא יוכל למנות את אשתו לשרת החוץ, אם רק ירצה. וכמובן, אם הוא יחליט על גירושם של חמישית מאזרחי מדינת ישראל – צעד שמרגלית נמנע בעקביות מלגנות – הדבר היחיד שיוכל לבלום את ביצוע ההחלטה הוא מלחמת אזרחים.

הבעיה בישראל איננה בשיטה. השיטה הפרלמנטרית היא המתאימה לאסופת השבטים המרכיבה את ישראל. שלטון נשיאותי יוביל לכך שחלקים רחבים יותר ויותר באוכלוסיה ירגישו בלתי מיוצגים וממורמרים, ויוציאו את עצמם מן המשחק הפוליטי. אנחנו די קרובים לכך: רק שני שלישים מהאוכלוסיה הטריחו עצמם לקלפיות בבחירות האחרונות, וחלק גדול מהם בזבז את קולו על מפלגת הקתרזיס העונתית, הגימלאים.

הבעיה בישראל היא בעם: העם רקוב, מושחת וציני. הפוליטיקה נראית בהתאם. רק אנשים שהתרגלו לנוכלות קטנה – במוסך, במכולת – יכלו להצביע שוב ושוב עבור אנשים כמו אריאל שרון, בנימין נתניהו ואהוד אולמרט. שינוי השיטה לא יעזור, ואולי, בעצם, שום דבר כבר לא יעזור. אין לנו polity, ציבור בוחרים אחראי; יש לנו אספסוף. את העם צריך להחליף, לא את השיטה – וזה כבר הרבה יותר מסובך.

(יוסי גורביץ)

דן מרגלית עבר, סופית, לצד האויב. זה לקח שנה, אבל מי שכבר הגדיר בעבר את המתנחלים כחלק הכרחי מן "האליטה החדשה", ושמפמפם מזה חודשים את אביגדור ליברמן – ביריון הבארים הזה, האיש חסר המעש שכוחו באיומיו – כ"מנהיג לאומי", כתב היום ש"לא יהיה פתרון המבוסס על עקירת יהודים מבתיהם ביישובים חוקיים (להבדיל ממאחזי פרא)”.

נעזוב את ההבדלה האווילית בין "ישובים חוקיים" ל"מאחזי פרא": אין לה כל בסיס. מבחינת החוק הבינלאומי, כל ההתנחלויות בלתי חוקיות וכל המתנחלים פושעי מלחמה. מבחינת החוק הישראלי, מצבם לא טוב בהרבה: בג"צ קיבל, ערב ההתנתקות, את עמדת המדינה על פיה כל ההתנחלויות הן ישובי ארעי, “מאחזים צבאיים" הנמצאים בשטח "לצרכי ביטחון". הבומרנג חזר והכה את המתנחלים: הם הקימו את ישוביהם בקריצה, ועכשיו לממשלה מתחיל להמאס לקרוץ. ההבחנה שעושה מרגלית יוצרה במפעל של מועצת יש"ע: אין לה משמעות בעולם מבוסס-מציאות.

אז מה מציע מרגלית? ובכן, מאחר ואין ברירה ויש להקים שתי מדינות לשתי עמים – וזאת באשמת העם היהודי, מקונן מרגלית; הבני זונות החמדנים "לא עלו, לא גיירו", והם אפילו, שום-שמיים, “מחויבים לדמוקרטיה" – יש להקים מיד בנטוסטאן.

מכבסת המילים עובדת שעות נוספות: “חלק ניכר מן המתיישבים יישאר בתחומי ישראל", כותב מרגלית, ומתכוון לכתוב "חלק ניכר מן היישובים ישאר בשטח ישראל", היינו יסופח. והחלק האחר? הוא "יורשה לקיים יישובים יהודיים בריבונות פלשתינית, לפחות ברמת האוטונומיה התרבותית העומדת לערביי ישראל. שפה עברית ומורשת לאומית ורוחנית ודתית". וואלה.

וכאן עושה מרגלית את אחד התרגילים הרטוריים השקופים והמאוסים ביותר: “מי שמנסה לאחז את עינינו כאילו הוא מוכן לחיות עימנו במדינת כל אזרחיה שוויונית בין הים לנהר הירדן, אינו יכול לסרב לקלוט בחברתו הלאומית מיעוט דליל של יהודים". זוכרים את כמיהתו של מרגלית לליברמן? הנה היא כאן. הוא משליך את דרישתם של הערבים הישראלים אל הפלסטינים שבגדה, וכורך את כולם יחדיו. יתר על כן, הוא דורש להעניק לקוצים שתשאיר ישראל בשטחים, פרי הכיבוש, את מה שהואילה ישראל להעניק למיעוט שכבשה: גזירה שווה בין כובש ונכבש.

יתר על כן, ה"מיעוט הדליל" הזה הוא הפלח היותר שונא-אדם, יותר גזעני, בקצרה יותר יודו-נאצי שבחברה הישראלית. הוא דורש מן הפלסטינים לחיות בשלווה עם מי שהיו ראשי מדכאיהם עד אתמול, ושבדרשותיהם מוגדרים הפלסטינים כ"עמלק" וכ"צאצאי שדים"; הוא מצפה מהם לחבק כאחים למולדת את מפיצי חוברות "ברוך הגבר" ולהעניק זכויות מלאות לרב לווינגר ולברוך מרזל.

האם זה ביצועי? ודאי שלא. מרגלית מודה שאין אפשרות למנוע מן הפלסטינים שימוש באלימות. אז מה ישיגו המוקשים שהוא מפזר בשטח ביד רחבה כל כך? רק מלחמה אינסופית בין היודו-נאצים שלנו לאיסלמו-פשיסטים שלהם, עד שהדמוגרפיה תכפה עלינו את הבחירה החדה בין הענקת אזרחות לפלסטינים כולם – סופה של מדינת ישראל – או לצאת למלחמת טיהור אתני נוספת, סופית.

בצדקנות ציונית טיפוסית, שואל מרגלית "האם [הפלסטינים] באמת סבורים ששלושה דורות של תושבי קדומים אינם זכאים להישאר במקומם, שהוא ערש התרבות היהודית?”. האם אתה, מרגלית, מוכן לשובם של פליטי 1948 וצאצאיהם? אתה יודע, הם ישבו כאן הרבה יותר משלושה דורות. או שלפתע, מלחמת 1948 היא בלתי הפיכה, אבל 1967 הפיכה עד מאד?

דן מרגלית ייצג בשנים האחרונות את המיינסטרים הציוני הישן והעבש. ובציונות היתה תמיד רובד שדרש טיהור אתני, שהבין שיש סתירה בין מדינה יהודית ובין מספר גדול של לא-יהודים בתחומיה. לא דיברו על זה הרבה – תוכניות הטרנספר של ההסתדרות הציונית נערכו בדלתיים סגורות – אבל עכשיו הגיע מי שהביע תמיכה בו-זמנית בביילין ובליברמן אל הגיונה הסופי של הציונות, שאין לה קיום ללא טיהור אתני.

זו החברה שהוא מציע לנו. ואחר כך הוא אינו מבין מדוע כל אדם שעיניו בראשו נמלט מגן העדן הציוני, ומדוע הסיסמה "הציונות תנצח" הולידה מיד את "צחנת הציונות".

(יוסי גורביץ)