החברים של ג'ורג'

תשובה לאלוף בן

מאז לידתה מלווה ישראל בחשש, מעורב במידה של תאווה וערגה, ממלחמת אזרחים. אחרי הכל, אם יש עם יהודי, זה ב-DNA שלו: מלחמות החשמונאים היו בחלקן הניכר מלחמות אזרחים (תחילה נגד המתיוונים, אחר כך בין פרושים וצדוקים), ועל המיתוס על חורבן הבית השני מיותר להרחיב את הדיבור. המדינה הוקמה בשפיכות דמים לא רק של פלסטינים, אלא גם של יהודים: הסזון הגדול, הסזון הקטן (של 1947), אלטלנה כמובן, המהומות (המובנות לגמרי) סביב הסכם השילומים עם גרמניה החדשה-לכאורה, שלל המחתרות החמושות שהמשיכו להתקיים עד אמצע שנות החמישים.

מאז הקמת ההתנחלויות, ב-1967, האיום במלחמת אזרחים נמצא תדיר על סף התודעה. כשמנהיגי מתנחלים אומרים שהם לא “יוכלו לשלוט בקיצונים”, הם מאיימים בטרור כנגד המדינה מצד אזרחים, וכשהם אומרים שפינוי מאחזים והתנחלויות “קורע את העם”, לזה בדיוק הם מתכוונים. הם צריכים שהאיום הזה יהיה אמין כדי לשמור על הנדל”ן שלהם ומעמדם. הוא ודאי הפך למוחשי יותר אחרי רצח רבין, שהיתה לו השפעה מצננת על ראשי הממשלה מן המרכז שבאו אחריו, והוא בא לשיאו בפיגועים במהלך ההתנתקות ובפרעות עמונה ב-2006 שלאחריה (מקרה חריג שבו שני הצדדים, המתנחלים והמשטרה, נגררו לאלימות קשה.) המשטרה החשאית ייחסה לתנועת המרד של איש הימין הקיצוני מאיר אטינגר נסיון למוטט את המשטר החילוני באמצעות פיגועים נגד נקודות תורפה, בעיקרם מקומות מקודשים למוסלמים. (כאן יש לסייג ולהזכיר שאף שהמשטרה החשאית הציגה את מניפסט המרד, לא ברור שהוא אכן מקושר לאטינגר, ושכלל לא הוכח קיומה של מחתרת כזו; המשטרה החשאית הנעבכית נאלצה לשחרר את אטינגר לאחר שהוחזק חודשים במעצר מנהלי, שם על פי הדיווחים עונה.)

השמאל הישראלי, מצידו, לא כל כך מאיים במלחמת אזרחים: האיומים מצידו הם איומים על עזיבה. זה הרבה פחות מפחיד ומשמעותית יותר פאתטי, סוג של “אני עוד דקה הולך” של מוכר קרטיבים בחוף, אבל לגמרי יתכן שזה יהיה יותר אפקטיבי בפירוק המדינה.

למרות הכלל הזה, לפני מספר ימים פרסם עורך הארץ, אלוף בן, מאמר שבו הוא מפנטז וכמעט עורג למלחמת אזרחים. הוא כותב ש”כשהשלווה הפנימית תתערער, בגלל קריסה כלכלית או ריבוי הלוויות של חיילים, יקום הפופוליסט החילוני שירכב לשלטון על גל השנאה לחרדים […] כשהנטל יכבד, ולא יהיה ממה לשלם, עשוי לקום פוליטיקאי כריזמטי יותר מלפיד ולשכנע את הציבור שהפתרון למצוקתו טמון בדיכוי אלים של החרדים, בהשלכת משתמטי גיוס לכלא ובכפיית לימודי ליבה באמצעות חיילים חמושים.” בן מזהיר את החרדים עוד ש”הנשק והכסף מצויים ברובם בצד החילוני, וברגע האמת הדתיים הלאומיים שמשרתים צבא ומשלמים מסים יבגדו בחרדים”, כך שכדאי להם להוריד ראש.

ההנחה האחרונה של בן מופרכת. בבחירה בין החילונים ובין החרדים, הציונות הדתית תמיד תבחר בחרדים. גם להם יש סב חרדי וגם להם יש סיוטים מהסב האחר, שהלך לאכול שפנים באיזה קיבוץ. המטרה של הציונות הדתית היא הקמת מדינת הלכה; הם פשוט לא מדברים על זה בציבור.

גם שאר ההנחות בעייתיות. קודם כל, איזה צבא בדיוק ידכא את החרדים ויפטרל ברחובות בני ברק? מי יהיו החיילים שייכנסו לבתי הספר ויחפשו ספרים אסורים? מאיפה תגיע המשטרה החשאית שתפשוט על בתי מדרש מחתרתיים? רוב מוחלט של הכוח של צה”ל עסוק בשיטור בגדה המערבית ומול החמאס ברצועת עזה. לגמרי יתכן שצה”ל מסוגל לכבוש את בית שמש ובני ברק; יש לו את הנשק, ובמידת הצורך את הארטילריה וחיל האוויר, כדי לעשות זאת. זאת בהנחה, הלא ברורה כלל, שהתותחנים והטייסים לא יסרבו לבצע את הפקודה להפוך את רחוב בני עקיבא לרפיח. אפשר לכבוש את השטח; ההתנגדות לא תהיה אפקטיבית.

אבל איך יחזיקו בו? איך תדכא ישראל החילונית מרד של כמיליון חרדים – וכן, אם תהיה הפיכה חילונית כזו, ×™×”×™×” נגדה מרד?

ואתם רואים? כמו כל ישראלי טוב, מיד נטשתי את השאלות המוסריות ועברתי לשאלות הפרקטיות: כוח אדם, כוח אש, לוגיסטיקה ואיפה להציב את הצלף בפינת סוקולוב-בני עקיבא.

אבל, בראש ובראשונה, הבעיה במאמר של בן היא בעיה מוסרית. החרדים יוצרים, לדעתו, בעיה כלכלית; הפתרון שלו לבעיה הזו הוא כוחה העירום של המדינה, דיקטטורה צבאית. מאפס לפינושה בשלושים שניות.

אבל דיקטטורה צבאית היא עוול מובהק, עוול מובהק שאדם מוסרי לא ישתתף בו. צה”ל מוכתם די והותר בפשעים גם כעת; ספק אם יוכל לשרוד את הכתמים שתצריך מלחמת אזרחים, אולי הרעה שברעות המוכרות למין האנושי, ובדיכוי הצבאי שיצטרך לבוא אחריה. יתר על כן, הדיכוי של בן הוא דיכוי אידיאולוגי מובהק: הוא יכריח את החרדים ללמוד מה שאינם רוצים ללמוד. נו, זו כבר הולכת להיות הצלחה מסחררת. מעבר לחוסר היכולת ללמד ילדים כנגד רצונם ורצון הוריהם, כל האידיאולוגיה והמרטירולוגיה החרדית בנויים בדיוק לסוג כזה של מאבק. באיזשהו שלב איזה רב ימות במרתף עינויים כי לא הסכים לומר אילו ילדים משתתפים בחדר הסודי שלו, ויקום לנו יורש לרבי עקיבא ועשרת הרוגי מלכות. גרייט סקסס.

(ושוב אני גולש לפרקטיקה במקום מוסר. קשה, המגפה הישראלית הזו שלכם.)

בן מציע למעשה לישראלים הליברלים את הפתרון המצרי: ניתן לאיזה א-סיסי לדכא את ההמונים הדתיים. סביר שיש לא מעט ליברלים ישראלים שיתפתו לפתרון העוועים הזה, לחרפת הנצח שלהם; בן מכיר את נפש בהמתו. אבל כשהליברלים המצרים התייצבו מאחורי א-סיסי, הם איבדו את הלגיטימיות שלהם. אין חצי דיקטטורה צבאית; אין דיקטטורה צבאית מוצדקת. בן רומז שישראל צריכה לנהל שתיים מהן במקביל: אחת כנגד הפלסטינים ואחת כנגד החרדים. סוג של גרסה ל"בניכוי הערבים והחרדים, מצבנו מצוין."

וכאן הפער בין השמאל, מה שנשאר ממנו, ובין הימין. הימין הישראלי מתנגד לדמוקרטיה. אין לו שום בעיה עם דיקטטורה צבאית על פלסטינים, ואם לשם כך הוא יצטרך לנהל מלחמת אזרחים, הוא ינהל אותה. הוא יבכה אחר כך דמעות תנין, אבל הוא ינהל אותה. הערכים שלו הם ערכי דם ואדמה.

השמאל, מצד שני, מבסס את הערכים שלו על הומניזם. ואתה לא יכול להיות הומניסט ולנהל דיקטטורה צבאית. אתה לא יכול להאמין בזכויות אדם ולפטרל בקסבה של בית שמש. כן, במשך שנים שכנעו אותנו שהומניזם וכיבוש על הפלסטינים יכולים לעבוד ביחד, או ליתר דיוק – שמאחר ואנחנו נצטרך את הצבא כדי לפנות התנחלויות, אנחנו לא יכולים לסרב להכרעה הדמוקרטית להמשיך את הכיבוש; אבל ספק אם מישהו מאמין בכך עוד. לא במקרה, השמאלנים או משתמטים משירות צבאי, או עוברים ליחידות עורפיות. לא הרגליים שלהם יצעדו בחברון ובשכם. ואם בן חושב שהם יסכימו לשרת בדיקטטורה צבאית גם בביתר עילית, כדאי שיחשוב על ×–×” שוב.

הפנטזיה של בן מובנת. הדמוגרפיה לא נראית טוב, בלשון המעטה, למיעוט הליברלי בישראל. הפיתוי לדחות את הכרעת הציבור באמצעות כוח נשק וחלקות לשון – צורך כלכלי, השתמטות – גדול. אבל ישראל, בפשטות, לא שווה מלחמת אזרחים. אם החזון שיש לליברלים מרכזיים כלפיה הוא משטר צבאי, עדיף ללכת.

הערכים הליברליים יובסו בכל מקרה במלחמת אזרחים: אם ינצח הימין, הוא יכריע אותם; ואם ינצח המרכז, הוא יהרוג את ערכיו-שלו. דבר אחד הוא לבקש מאזרחים להגן על ארצם מפני אויב חיצוני; דבר אחר הוא לבקש מהם להתנגד להתקוממות של חלק מהאזרחים; ודבר אחר לגמרי הוא לדרוש מהם לצאת להפיכה כנגד חלק גדול באוכלוסיה שלא אחז בנשק. העובדה שהפתרון הזה בכלל עולה על הדעת צריכה להדאיג.

נפגש במקום שבו אין חשיכה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)