החברים של ג'ורג'

על העובדה שצה"ל מזמן הפך את הפירמידה שעל פיה ×”×™×” אמור לעבוד – כלומר, מארגון שמטרתו היא ×”×’× ×” על אזרחים, תוך סיכון הכרחי לשם לשם כך של חייליו, הפך לארגון המסכן את ×—×™×™ האזרחים כדי לשמור על חייליו – נכתב הרבה מאד בעשור האחרון. למשל, בסיסי צה"ל בדרום מוגנו, בעוד שהממשלה התעקשה שלא למגן את האזרחים. למשל, הנכונות מצד הממשלה להניח לאזרחים לספוג אבידות מחשש לפעולה צבאית – בגדה לפני חומת מגן, סיפורי הבלהות שסיפרו לנו על ההתנגדות האיומה המצפה לצה"ל קודם לעופרת יצוקה. נקודה שפחות התייחסו אליה, והיא פועל יוצא של התפיסה שפגיעה בחייל פירושה אפריורית תבוסה, היא העדפה להעביר את העימות אל האוכלוסיה של הצד השני. אחרי הכל, אם לא ×™×”×™×” עימות חמוש אלא רק התקפה על אוכלוסיה חסרת מגן, הילדים המתוקים שלנו – אלה שפעם קראנו להם חיילים – לא יהיו חשופים להתקפה.

גם השיטה הזו לא חדשה. צה"ל השתמש בה כמעט מתחילתו. כל הרעיון של פעולות התגמול היה גרימת נזק לאוכלוסיה של האויב, לא פחות מאשר לכוחות הצבאיים שלו. כשצה"ל לא הצליח למצוא פתרון להתקפות המצריות העקשניות במהלך מלחמת ההתשה, הוא פשוט עבר לכתישת ערי התעלה מהאוויר בנסיון לגרום למצרים להסס, בגלל החשש לפגיעה באוכלוסיה שלהם. שני מבצעים גדולים בלבנון – דין וחשבון וענבי זעם, שניהם מבית היוצר של אהוד ברק – התבססו על ההגיון הזה במפורש: צה"ל לא הצליח לשבש את פעילות החיזבאללה על ידי התמודדות עם הלוחמים שלו, ועל כן פתח באש על האוכלוסיה האזרחית של דרום לבנון, כדי שזו תזעק לעזרה.

פרשת גלעד שליט הביאה לשיאה את התפיסה של החייל כילד חסר ישע. כדי להחזיר הביתה את מי שנשבע למסור את נפשו על הגנתה של מדינת ישראל, העבירה ישראל לחמאס 1,027 איש. אפילו בניכוי משוחררי החלק השני של העסקה, מדובר בשווה ערך של גדוד. מי שישלם על כך, כשתגיע עת התשלום, יהיו קרוב לוודאי אזרחים.

ומה נעשה בפעם הבאה שארגון טרור כלשהו יצליח ליישם מתקפה אסטרטגית חסרת תקדים, ולשבות חייל ישראלי? ובכן, כתבה במוסף של ידיעות עוסקת בדיוק בנושא הזה. ובין השאר מראיינים שם את אושיית השמאל כביכול, אורנה שמעוני, אחת המקימות של ארגון "ארבע אמהות". ומה מציעה שמעוני? ענישה קולקטיבית, אבל חס ושלום לסכן שערה מראשו של חייל ישראלי.

בלשונה-שלה, היא אומרת כך: "[במקרה של שביית חייל] יש להחמיר את התנאים של האסירים שלהם בכלא ולשים על הכוונת את כל ראשי המנהיגות של החמאס בעזה וביו"ש. להבהיר להם שאם הם יחטפו חייל, הם ייענשו בצורה קשה ביותר […] שעה אחרי החטיפה הבאה, אם חלילה תהיה, צריך לחטוף את ראשי המנהיגות של חמאס, ובו ביום, או שבוע אחרי, להפעיל את כל מנופי הלחץ – כולל ענישה קולקטיבית שאיננה הורגת. למשל: להפסיק להם חשמל, לסגור את כל מעברי הגבול ולזרוק להם אוכל מהאוויר. לפעול בסיכול ממוקד נגד המחבלים ונגד המנהיגים שלהם. אבל אני נגד פעולה צבאית שתביא לסיכון ×—×™×™ חיילים וסיכון ×—×™×™ השבוי. המוטו שלי הוא 'טוב לחיות בעד ארצנו'." ההדגשות שלי.

בלי לשים לב, מציעה שמעוני להפוך את ישראל למדינת טרור. כלומר, ליותר מדינת טרור מכפי שהיא כעת. היא רוצה להעניש קולקטיבית אסירים בשל מעשה שלא הם ביצעו. היא רוצה, במפורש, ענישה קולקטיבית כנגד אוכלוסיה של 1.5 מיליון בני אדם. אבל, ראוי לציין, היא לא חושבת שמי שצריך להסתכן לשם כך הם חיילי צה"ל. הו, לא. כשזה מגיע אליהם, אבל כמובן לא אל הילדים האמיתיים בגטו עזה, המוטו שלה הופך להיות "טוב לחיות בעד ארצנו." לא שברור על איזו ארץ מדובר ומה הקשר, בעצם.

האם יש בכלל דבר כזה, "ענישה קולקטיבית שאיננה הורגת"? ספק. בתי חולים, למשל, זקוקים לחשמל כדי להמשיך לפעול. מי שישבש את אספקת החשמל הזו, לא יוכל לטעון שהוא לא אחראי למותם של החולים. כדי להחזיק את רצועת עזה בחיים, צריך להכניס מאות משאיות של מזון לשם. צה"ל לא יוכל, גם אם מאד ירצה – ואין שום סיבה להניח שירצה – לבצע רכבת אווירית של מזון מוצנח לרצועת עזה, לא בכמויות הנדרשות על כל פנים. מה לעשות, לצה"ל אין את כלי הטיס הנדרשים למבצע בהיקף כזה. מה גם שתמיד קיימת הסכנה שהמורעבים לא יעריכו את הכוונות הטובות של המרעיבים ויפגינו את כפיות הטובה שלהם, הברברים, בנסיון להוריד איזה מסוק תובלה או שניים. התוצאה של המדיניות של שמעוני תהיה הרעבה של אוכלוסיה גדולה.

בשנים 2007-2010, עד שהגיעה המרמרה, ישראל נקטה בהרעבה כזו, בהשתמשה בשליט כאמתלה. קציני מטה ניסו לקבוע את כמות הקלוריות שילד עזתי צריך לצרוך. עמוס גלעד אסר על הכנסת שוקולד לרצועה. שורה של מוצרים אחרים לא הורשו להכנס לרצועה, בתואנה ש"לא רוצים שהשובים של גלעד שליט יאכלו לו קיווי מעל לראש." חומוס ניתן היה להכניס, אבל לא חומוס תעשייתי, שבדמיונם הקודח של הקצינים אפשר היה להשתמש בו כדי לזקק חומר נפץ, ולא חומוס קלוי – כי זה כבר חטיפים, ואלו כבר מותרות. היללות שעלו השבוע מהטוקבקים אחרי שהתברר שגלעד שליט אכל בשבי בעיקר חומוס היו צבועות מהרגיל: רוב הישראלים תמכו בהרעבת ילדי עזה, אבל "הילד של כולנו" היה צריך לקבל אוכל טוב.

התוצאה, כמובן, היתה התחזקות החמאס, שהבריח מוצרים דרך המנהרות שלו. בתי הספר של אונר"א לא קיבלו את המלט שהם נזקקו לו לשיקום אחרי חורבן עופרת יצוקה – אבל לחמאס היה את כל המלט שהיה צריך. לא ברור בכלל אם החמאס בונה בונקרים; בונקרים מעידים על לוחמה מעמדות קבועות, דבר לא חכם בלוחמת גרילה. ובעופרת יצוקה התברר שהאנשים שלו לא ניסו להגיע למגע עם לוחמי צה"ל (ואלה, מצידם, לא חתרו יותר מדי למגע).

לא ברור מה היו הנזקים של שנות המצור על עזה. לא ברור כמה נשים הפילו ממחסור בוויטמינים, לא ברור כמה ילדים מתו או סבלו מתת תזונה. לאורנה שמעוני, ולחלק גדול מהאספסוף הישראלי התומך בעמדה שלה, גם לא כל כך אכפת.

ואחר כך, כשיגיעו הפיגועים, שוב תעלה היללה: למה הם כל כך שונאים אותנו.

(יוסי גורביץ)