החברים של ג'ורג'

קללת ה"גישה"

דיברו הרבה בימים האחרונים על כשלונם של הפרשנים הפוליטיים, שלא חזו את התרגיל המצחין של נתניהו ומופז. היה מי שהגדיר אותו כ"יום הכיפורים של הכתבים הפוליטיים." המשמעות המקורית של המונח מתייחסת לכשלון מודיעיני, וזה אכן מה שהיה כאן – אז אולי שווה להתייחס לנושא מזווית מודיעינית.

עיתונאים פוליטיים משמשים, במקרים רבים, כמפעילי סוכנים. יש להם אנשי קשר בתוך הקבוצה שאליה רוצים לחדור – הממשלה, הכנסת, מפלגות ספציפיות – ואלה מוסרים להם מידע. זה החלק הפשוט; מכאן הכל מסתבך.

מרגלים פועלים, בדרך כלל, מארבע סיבות: תאוות בצע – הם מוכרים את המידע שברשותם תמורת כסף; רצון נקמה – המרגל משוכנע שדפקו אותו, שהגיע לו יותר ושלא מעריכים אותו כיאות, אז הוא נוקם במי שפגע בו (ולא במקרה, מפעילי סוכנים צריכים להיות מטפחי אגו מושלמים); הרפתקנות – פשוט חדוות הסכנה וההנאה שבמשחק המסוכן מכולם; ולעתים נדירות במיוחד, אידיאולוגיה. במקרה של עיתונאים, יש מניע נוסף: התקווה שמדובר ב"שלח לחמך", שהעיתונאי הזה יסייע לך בהמשך דרכך, ולו בכך שהוא יפיץ את המידע שאתה רוצה להפיץ.

עיתונאים אינם משלמים עבור המידע שהם מקבלים (בדרך כלל), והמניעים שבשלם אנשים מדברים איתם הם בדרך כלל השני, לעתים נדירות הרביעי, והחמישי. כאן נוצר מצב בעייתי מבחינת העיתונאי: הוא רוצה לקבל כמה שיותר מידע מאיש הקשר שלו, אבל ככל שהוא מקבל יותר מידע, הוא חייב לו יותר.

כך נוצר פרדוקס הגישה. הוא אומר שאם אין לך אנשי קשר, אתה מתקשה לברר מה קורה בחדרי חדרים, אבל אם יש לך הרבה מהם, יש יותר ויותר דברים שאתה לא יכול לדווח עליהם או חייב לרכך את הדיווח – כדי לא לפגוע באחד מאנשי הקשר שלך, שעשוי להפגע מהאופן שבו אתה מסקר אותו. שרון נהג לומר לעיתונאים ש"אתכם צוחקים ביום רביעי, ואחר כך בוכים ביום שישי" – ביום שבו מתפרסם הראיון. אבל הוא בא לראיונות פעם אחר פעם, וגם העיתונאים באו. שני הצדדים היו צריכים אלה את אלה.

וכשיש לעיתונאי הרבה אנשי קשר מקורבים, הוא מתחיל – כמו אנשי מודיעין – לטפח שתי אשליות מסוכנות: הראשונה, שהוא יודע מה קורה; השניה, שמה שלא נלחש לו לא חשוב. יש מספר לא קטן של פוליטיקאים שמתוחכמים לא פחות מהעיתונאים שמסקרים אותם, והם מרגילים אותם לקבל מה שבעגת המודיעין האמריקאי מכונה chickenfeed – מידע שנראה מלהיב אבל חסר ערך אמיתי. הם מרגילים אותם לרכילות פוליטית. לא פעם אתה רואה את אותם פרטי הרכילות עצמם מופיעים בשלושת מוספי השבת, ואתה יודע: אותו מקור הזין את כל העיתונים.

ומדי פעם, כל הרעש הזה משמש להרדמת עיתונאים. זה מה שקרה השבוע, כשנתניהו פיזר במשך מספר ימים מצג שווא על כך שהוא הולך לבחירות, ואז הפך את הקערה על פיה. כאן המקום להזכיר שזו לא הפעם הראשונה שנתניהו מבצע תרגיל דומה: כך הוא פירק את מפלגת העבודה והקים את "עצמאות" הנלעגת, בעוד שהפרשנים הפוליטיים מלהגים על קבוצת הפורשים מהעבודה שתשאיר את ברק לבדו.

ישנה סכנה נוספת: שהעיתונאי ימצא את עצמו מוטה, אולי אפילו מבלי לשים לב. הדוגמא המובהקת ביותר היא משפטו של חיים רמון, אולי המקור האולטימטיבי, כשכל העיתונות התייצבה לצד אדם שביצע מעשים מגונים, תוך שהיא ממעיטה בחשיבותם. לא שמענו הרבה על העובדה ששלושת העדות שהביא רמון למשפטו נמצאו עדות שקר, למשל. לא נעים. מקרה מובהק נוסף הוא מלחמת הגנרלים: עיתונאים תפסו לעתים קרובות צד במובהק, מול אשכנזי או מול ברק. מעטים מהם היו מוכנים לומר את מה שעיתונאי הגון היה צריך לומר: מארה על שני בתיכם. כשעיתונאי מתחיל פתאום להגן על גנרל או פוליטיקאי בכיר, כשהוא פותח מאמר בשיר הלל שהיה גורם לכותב פנגיריקים רומאי לשנות שם ולשקול החלפת מקצוע, אפשר לומר בוודאות: הוא מגן על מקור.

סכנה נוספת היא קבלת הנחות היסוד של המערכת, כלומר תפיסת המציאות דרך המשקפיים של המפלגות הממסדיות ומערכת הבטחון, כשכל זווית ראיה אחרת נתפסת פתאום כסטיה שמאלית או סטיה ימנית ("קיצונות", בז'ארגון המקובל). התוצאה היא עיתונאים שמטפחים עמדות "מרכזיות", כלומר כאלה שנעות סביב הספקטרום של מפלגות השלטון והמטכ"ל, פשוט משום שעמדה "קיצונית" תפגע ביכולת שלהם לקבל גישה למידע. מי שסוטה מהקו המפוכח-לכאורה של השלטון מוגדר במהירות כבלתי רציני ולא ראוי למגע. הוא נאלץ להסתפק במדליפים אידיאולוגיים, ואלה מעטים, מוגבלים ביכולתם, ונוטים לא אחת לתחושות רדיפה מוצדקות לגמרי.

וזה רע. קשה לעשות את העבודה בלי זה; אתה מתבונן במערכת הפוליטית כמבעד מראה אפלה. לא נדע, למשל, מה מהרעידות הסייסמיות של השנתיים האחרונות אכן העיד על התקפה מתקרבת באיראן, מה החליטו מקבלי ההחלטות בכל רגע נתון, אלא רק לאחר ועדת החקירה וסביר ששנים רבות אחריה. אבל, בצד השני, קיימת כל הזמן הסכנה, שעיתונאים מהססים להודות בה, שמשתמשים בך. לצד השני יש הרבה יותר מידע משיש לך. בהחלט יתכן שהוא משחק בך, ובהחלט יתכן שאתה חושב שאתה חושף סקופ ובפועל אתה משמש כשופר של פוליטיקאי בכיר. ולמקרה שיובן אחרת, זו לגמרי לא בעיה של העיתונות הישראלית: זו בעיה של העיתונות הממסדית במערב כולו.

ובין הסכנות האלה, בין סיפוק מידע חלקי ובין שימוש ככלי בידיו של פוליטיקאי, אני מאמין שרצוי לטעות לטובת הראשונה.

ועוד דבר אחד: שורה של ארגונים שוחרי טוב יתכנסו ביום חמישי הבא כדי לדון בשאלה איך להרחיב את המחאה, כולל דיון בשאלות קריטיות כמו כיצד להרחיב את מעגלי המעורבים, ואיך מגבשים אסטרטגיה כוללת. לצערי, כפי שהדברים נראים כעת כנראה שלא אוכל להגיע, אבל אני חושב שהאירוע הזה חשוב. פרטים על האירוע אפשר למצוא בעמוד הפייסבוק שלו, כאן.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

14 תגובות על ”קללת ה"גישה"“

  1. אסףר הגיב:

    צ.ל. "שלוש העדות".

    ואין לי מושג במה מדובר. מצד שני רמון היה קרבן לפאשלה (אם לא יותר מזה) רצינית של רשויות התביעה, זה בהחלט מביא אנשים לתמוך בו לפחות חלקית.

  2. אורי ברייטמן הגיב:

    זה בהחלט נושא חשוב – כיצד מקורות עיתונאיים מחלישים את העיתונאי במקום להעצים אותו – והדרך להתגבר על כך היא להשיג מליונר פילנתרופ, שיהיה מוכן לממן עיתון עצמאי בלי להפוך עצמו חלק מן המשחק הפוליטי.

  3. יניב מאיר הגיב:

    פוסט חשוב ומצוין! יישר כוחך!

    אני חושב שצריך לעשות הפרדה בין כתבים צבאיים לבין כתבים פוליטיים. הראשונים תלויים הרבה יותר במקורות מתוך המערכת ולכן כמעט ולא יבקרו אותה או יאמצו גישה "קיצונית" (כפי שכתבת), וזה מאוד מסוכן לדמוקרטיה.

    הכתבים הפוליטיים לעומת זאת, ובמיוחד כיום כשאין מו"מ מדיני לסקר אלא רק את המפלגות, משחקים בקקה אבל חושבים שהם מנהלים את המדינה. עיקר הנזק שלהם לטעמי הוא לא ב"מחדל מודיעיני" אפשרי דוגמאת זה האחרון, אלא בכך שהם ממאיסים את הפוליטיקה על הציבור לא פחות מהפוליטיקאים עצמם. אבל זה עדיין משחק ילדים בהשוואה לרוני דניאלים.

  4. יוסי: המונח 'פנגיריקים' סקרן אותי, אבל גוגל מכיר אותו רק בבלוג הזה. תוכל להסביר?

  5. רועי הגיב:

    פוסט מעולה, כרגיל.
    ובהקשר הזה שווה להזכיר את אחת הטענות המרכזיות של חומסקי והרמן בספרם 'ייצור הסכמה' שאומרת שאחת הסיבות המרכזיות שכלי תקשורת נוטים לאמץ את עמדת השלטון וההון למרות היותם עצמיים לכאורה היא העובדה שכדי לייצור חדשות בקצב כל כך מהיר הם נאלצים להשתמש תדיר בהודעות לעיתונות מטעם דוברים ויח"צנים שמספקים להם זרם קבוע של ידיעות ולפרסם אותן כלשונן או כמעט כלשונן. למלא את העיתון (או האתר) בידיעות כאלה תמיד יותר זול מהשקעה בכתבות תחקיר עצמאיות.

  6. עמית הגיב:

    פוסט מצוין וחשוב.

  7. גיל הגיב:

    מצטרף למחמאות.

    לתחושתי הכתבים הצבאיים בעייתיים הרבה יותר בהקשר הזה.
    ערוץ 10 נוהג נכון כשהוא מפעיל את אלון בן דוד מצד אחד כמי שמטפח קשרים טובים עם הצבא, ואת אור הלר מצד שני בכן אדם ביקורתי יותר.

    בנוסף, לגבי ההופעה בכנס, פעם קודמת נהניתי מאוד לצפות בוידאו מהשיחה איתך. יש מצב לאיזה כנס אינטרנטי אולי? אני חושב שאיזה משהו בסטרים ייצר הרבה עניין.

    • עדו הגיב:

      רוני דניאל הוא קצין בכיר בצה"ל, אני עדיין מחכה לסדרת הכתבות שלו שתראה כיצד 45 שנות כיבוש הרסו את הצבא אבל לא נראה לי שזה יקרה, גם כאן יש בעיה לנקוט עמדות 'קיצוניות' כשאתה בשר מבשרה של המערכת.

  8. שימי הגיב:

    הפוסט היה יכול להיות שלם אבל הוא היה מעורפל, היה צריך להרחיב עם שמות עיתונאים, מקורות ידועים, ומיפוי כלשהו של זירת הסימביוזה.

    • עדו הגיב:

      דווקא לא. נאמר כבר שזו בעיה גלובלית, לא מקומית. ואם רוצים להרחיב? אפשר לדעתי לכתוב ספרים על האינטריגות ומי לוחץ יד למי. רק תקרא את מה שאיתן הבר כתב על אורי דן כשזה האחרון הלך לעולמו.

  9. סרגיי הגיב:

    כתבות תחקיר זה קשה (בוודאי כשהם לא כתבות מטעם..), ואף אחד לא אוהב לעבוד קשה.
    ולמה להם באמת? אם כולנו כנרקומנים קונים עיתון מידי בוקר, או לא מפספסים את חדשות שעה 20:00 ללא הבחנה…

  10. דודי הגיב:

    לדעתי עיתונאי יכול לעשות עבודה חשובה וטובה מבלי שתהיה לו גישה ולו למקור חשאי יחיד. מסמכים ומקורות גלויים מספקים שפע עצום של מידע, למי שיודע ומוכן לחפש.

    אין לי הרבה טענות לעיתונים שלא חזו את ההתפתחות הפוליטית האחרונה; יש לי טענות כלפיהם על חוסר היכולת להסביר בצורה ברורה מהלכים ואירועים שכבר שקרו: מי עשה מה ומתי.

  11. שקט אבל קיים הגיב:

    וכרגע בטלוויזיה – חקירתו של אנדי קולסון, ובעיקר שאלות על קשריו עם המפלגה השמרנית.