החברים של ג'ורג'

בג”צ מסיר את עלי התאנה האחרונים

ביום חמישי האחרון, ×”-24 במאי, קבעו שלושה שופטי בג”ץ שלמדינה יש זכות להרוס את בתיהם של תושבי ח’אן אל-אחמר, משום שאין ברשותם אישורי בניה. בתגובה להחלטה, יצא אתמול (ב’) ארגון בצלם בהודעה חריגה בחריפותה, שבה הגדיר את ההחלטה כפשע מלחמה – ופשע מלחמה עליו יצטרכו גם השופטים לשלם מחיר.

נסביר בקצרה. מאז שנת 1967, וביתר שאת מאז הסכמי אוסלו, עושה המדינה היהודית כמיטב יכולתה לנשל את תושבי השטח הכפרי של הגדה המערבית, כדי לאפשר את תפיסת אדמותיהם והעברתן לפולשים הישראלים. שיטות הנישול שונות, מהתעמרות (מניעת אישורים, מניעת מים), טרור לא-ממשלתי (על ידי פולשים ישראלים חמושים, שהתנגדות להם דינה מוות) ובסופו של דבר, צווי גירוש. צו גירוש ×›×–×” הוצא כנגד קהילת ח’אן אל-אחמר. בג”ץ, בהנהגת השופט סולברג – מהפולשים הישראלים לגדה – קבע שצווי הגירוש (המוסווים כצווי הריסה) חוקיים. שני שופטים אחרים חתמו על הצו.

ההודעה של בצלם מסבירה מדוע ההחלטה הזו היא פשע מלחמה: העברה בכפיה של אוכלוסיה בשטח כבוש היא פשע מלחמה. זה עד כדי כך פשוט. בצלם טורחים גם להתייחס לקשקשת הרגילה של השופטים, על כך שהם “לא מתערבים בלוח הזמנים של אכיפת החוק” בגדה, אבל לא ממש ברור למה. די להשוות את הפינוי של ח’אן אל-אחמר, שיכול להתרחש טכנית הלילה, ובין הפינוי של עמונה או תשעת הבתים בעפרה. אז, בבואם לפנות יהודים שחמסו אדמה פרטית, היו השופטים רחומים הרבה יותר: קחו שנתיים לחשוב על זה. את אותה המדיניות עצמה יישם בג”ץ בפרשת אום אל חיראן: רוצים לגרש בדואים כדי לבנות ישוב ליהודים בלבד במקום? לכו על זה.

עוד זה מדבר וזה בא: אתמול (א’) דחה בג”ץ פה אחד את העתירות נגד חוק ההדחה, שיאפשר לכנסת להדיח ח”כים שמעצבנים את הרוב. הנשיאה חיות אמנם הודתה שהחוק “פוגע פגיעה ממשית בזכויות יסוד שהן מהחשובות בשיטתנו”, אך יש בו מערכת של איזונים ובלמים. פה היא צודקת: כדי להדיח חבר כנסת, יש צורך בחתימה של 70 ח”כים, ביניהם עשרה מן האופוזיציה; ולאחר מכן צריכים 90 ח”כים להצביע בעד ההחלטה. זה רוב מיוחס מאד: זה הרוב שלו נדרשת הכנסת כדי להדיח נשיא.

אבל. אבל חיות ושמונת השופטים התעלמו מהפיל שבחדר: בהצהרות של הח”כים על החוק, הם אמרו שוב ושוב שהמטרה שלהם היא חברי כנסת פלסטינים, בדגש על חברי הכנסת של בל”ד. לבצלאל סמוטריץ’, שעל פי דין צריך להתנדנד מחבל עד צאת נשמתו, לא נשקפת כל סכנה. גם לא לבנימין “הערבים נוהרים באוטובוסים” נתניהו. החוק מדבר רשמית על “הסתה לגזענות”, אבל לכולם ברור כלפי מי הוא מיועד. לכולם – פרט לשופטי בג”ץ בהרכב נרחב של תשעה.

ביום שבו אישר בג”ץ את פשע המלחמה המיועד בח’אן אל-אחמר, הוא דחה את העתירה לשינוי הוראות הפתיחה באש ברצועת ×¢×–×”. השופטים, כהרגלם, הקשו על העותרים ודרשו מהם לאפשר להם לקבל “מידע סודי” ממערכת הבטחון; העותרים (ביניהם עו”ד חסן ג’בארין הזכור לטוב, שכבר חשף את ערוות “החומר הסודי”) סירבו לכך, ובצדק. משכך, נזפו השופטים בעותרים ואמרו שהם “מתקשים לקיים בירור אמיתי” על נסיבות ההפגנות – אבל, על הדרך, בלעו בלי חקירה ודרישה את התצהיר של צה”ל. השופטים נמנעו לא מלהוציא צו; הם נמנעו מעצם הדיון בהוראות הפתיחה באש. השופט מלצר אפילו קיבל את התפיסה שמותר לירות ירי ×—×™ ב”מסיתים ראשיים.”

הסרט המופתי Judgment in Nuremberg עוסק (ספוילרים!) במשפטי הצד של משפטי נירנברג, שבהם הובאו לדין המשפטנים של המשטר הנאצי. במציאות, מדובר ×”×™×” באסופה של חלאות נדירות במיוחד שטוב ×”×™×”, להם ולעולם, אילו הומתו עם לידתם, כילדים החפים מפשע שאת רציחתם אישרו; אבל סרט עלילתי, מה לעשות, זקוק לנבל טוב. נבל טוב מצריך קונפליקט פנימי, משהו שאפשר להזדהות איתו; ובהתאם, רוב הנאצים היו נבלים גרועים מאד. בסרט, הנבל הוא השופט הבדיוני ארנסט ×™× ×™× ×’; משפטן מבריק, שבבית המשפט – כשהוא נאלץ להתמודד עם פשעיו – אומר שהוא נסחף אליהם, הוא לא רצה, לא היתה לו ברירה. הוא התנגד למשטר, אבל לא יכול ×”×™×” להתמודד עם הצלחותיו. השופט האמריקאי, שדן אותו למוות, אומר לו שהוא הרוויח את עונש המוות שלו בפעם הראשונה שבה דן למוות אדם שידע שהוא ×—×£ מפשע.

ויהי בימי שפוט השופטים: רש”י אומר, בימים האיומים שבהם שפטו את השופטים. ואף על פי כן, מאחר והשופטים שותפים לפשעי מלחמה, יעמדו נא גם הם לדין. לכיבוש, על כל פשעיו, לא היה קיום אלמלא פרקליטי שטן עמדו להגן עליו ושופטים בגלימה שבכו בלילה, לא נשמע קולם, ואחר כך אישרו באנחה את מה שמצפונם אמר להם שהוא אסור. בית המשפט הישראלי אישר עינויים, חטיפה, נישול, הרג בלתי חוקי, גירוש. בשנות ה-90, רווחה האגדה על בית המשפט הליברלי, שיציל אותנו מעצמנו; זו אולי ההצלחה הגדולה ביותר של אהרן ברק, האיש שדחה דיון על מדיניות המגן האנושי של ישראל במשך חמש שנים. פשעי המלחמה של ישדאל תמיד לוו באצטלה משפטית.

אז ייעשה צדק, לו גם יפלו השמיים. ידונו בתי הדין את אהרן ברק, אסתר חיות, ונעם סולברג. ברק וחיות יוכלו לטעון, כמו ינינג, שהם לא רצו, זו לא היתה כוונתם, שהם ניסו לעשות טוב. את החשבון איתם על פשעיהם כלפי אזרחים ישראלים, יצטרך לנהל הציבור הישראלי; אבל את החשבון על פשעי מלחמה כנגד תושבים מוגנים, שהם אמורים היו להיות ההגנה האחרונה שלהם, ינהלו נא בתי הדין הבינלאומיים. למזלם, המשפט הבינלאומי כבר לא מקבל את עונש המוות. אבל ישבו נא על ספסל הנאשמים, ספסל נאשמים מוחשי ולא היסטורי: שם מקומם. והכבוד לבצלם שמעז להצביע על כך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)