החברים של ג'ורג'

30 שנים להתקוממות הפלסטינית: האדון מפחד להרפות מהעבד

זה התחיל ברצועת עזה, כמו כמעט תמיד, וזה התחיל בשמועה שקרית: תאונת דרכים ב-9 בדצמבר 1987 נחשבה לפיגוע נקמה על רצח ישראלי ברצועה. פיגועים כאלה, נוטים לשכוח ממרחק הזמן, היו נפוצים למדי אז. הפיצוץ מגיע ממחנה הפליטים ג’בליה: למחרת, ההמון הזועם כובש ומשמיד עמדה של צה”ל. המפקד האחראי מאבד קשר עם הכוחות במקום; שמועה שקרית אומרת שהם נקרעו לגזרים על ידי ההמון; המפקד, על פי האגדה במנהל האזרחי, חוטף התמוטטות עצבים ויש צורך להחליפו. כשיחזור, אחרי שנתיים, יתלחשו מאחורי גבו.

זה לוקח כמה שעות, ושאר הרצועה נדלקת. יממה, וזה מגיע לגדה. אף אחד לא ראה את זה מגיע. השב”כ האגדי נתפס עם המכנסיים למטה: תוך ימים ספורים חלק ניכר מהמשת”פים שלו נרצחו. צה”ל נתפס בלתי מוכן, ונדרש לכמה חודשים להתארגנות מחדש. עד אז, כמו הצבא הבריטי בהודו, הוא שלט בשטחים באמצעות כוח קטן עד כדי גיחוך.

הפלסטינים עצמם הופתעו. ההתקוממות תפסה את אש”ף לא מוכן. היא באמת הגיעה מלמטה, והיו בה שורה של הבלחות לא צפויות: נשים חרגו מהתפקיד ההיסטורי שלהן; היו ניצנים רחבים של התנגדות לא אלימה, בדמות שביתות או חרמות על רכש מישראל. ההנהגה הפלסטינית נדרשה לחודש כדי לתפוס את המושכות.

התגובה הישראלית היתה ברוטלית. הרטינה הישראלית המקובלת באותם ימים היתה שאם רק יהרגו להם 50 אנשים ביום, זה ייפסק. “צריך לטפל בהם כמו שנאצר טיפל בהם,” היתה אמירה סטנדרטית, מהסוג ששומעים היום בהערצה על הרודנות הצבאית של א-סיסי. צה”ל ניסה. הוא הרג מאות אנשים בחודש הראשון. זה לא עבד. ההרוגים הגבירו את הזעם, לא הנמיכו אותו. הברוטליות לא פסחה על ההתנגדות הלא אלימה: סוחרים אולצו באיומי נשק לפתוח חנויות, ואם לא – חיילים היו פותחים אותן בכוח, ומזמינים ביזה.

והיו המצלמות. הן הראו שוב ושוב את המראות שלבנו כבר גס בהם אבל אז היו טריים: איך חמושינו מתעללים באזרחים. בתחילת שנות השמונים, אהרן בכר יכול היה לכתוב בתחילת שנות השמונים בהלם על “חייל עברי נושא אלה.” ב-1888, אלה היתה פק”ל. רבין נתן את הפקודה הבלתי חוקית בעליל, “לשבור להם את הידיים והרגליים”, לאחר שהבין שהרוגים רק מוסיפים דלק לתבערה. הטילו בהם מום במקום זאת. פה מופעלת לראשונה שיטת הפקודות הכפולות שמלווה את צה”ל עד היום: בשום מקום לא תמצאו את הפקודה הזו, אבל כל חייל הכיר אותה.

היה מח”ט, יהודה מאיר, שבאופן נדיר שילם מחיר על הפער בין שתי מערכות הפקודות. הוא הורה לחיילי הנח"ל של גדוד 50 לבצע מעצרים של חשודים בכפר ביתא, לקחת אותם לפרדס סמוך, ולשבור להם את העצמות. החיילים צייתו: הם פרצו לבתים, העירו בצעקות ילדים ומשפחות, לקחו את הגברים הרלוונטיים, כפתו את ידיהם מאחורי גבם, קשרו את עיניהם, העלו אותם לאוטובוס, הסיעו אותם לפרדס, והתחילו להכות. יהודה מאיר לא היה שם. הוא נתן את הפקודה וראה את העצורים מועמסים לאוטובוס, אבל לא נשאר לראות את מה שאילץ את חייליו לעשות. כשהתברר למ”פ שהפקודה הזו עומדת לחזור על עצמה, פרץ מעין מרד: החיילים התלוננו על מאיר. הוא הועמד לדין, אמר שאלה היו הפקודות שקיבל, בית המשפט הצבאי העמיד פנים שזה לא יכול להיות והוריד אותו לדרגת טוראי. משפטי גבעתי הדגימו את אותו סוג הפקודות. האחראי, יצחק רבין, חמק מעונש. לימים הפך לקדוש מעונה.

פה מתחילה מנגינה שתלווה אותנו כל השנים שאחר כך: הפער בין הפקודות, חשים החמושים, הופך אותם לשעירים לעזאזל. הם מבצעים את הפקודות, אבל אחר כך עשויים לשלם את המחיר בעוד הבכירים מתחמקים מאחריות ועונש. מדי פעם העובדות מתפרצות על פני השטח: מח”ט כפיר איתי וירוב הודה במשפט שהוא הורה לחייליו לבצע עינויים. פרצה תבהלה בפיקוד, ו-ווירוב יטען אחר כך שהוא שיקר לבית המשפט ובכלל אין פקודות כאלה. בית המשפט נזף בו חמורות והוא קודם לדרגת תא”ל.

מהבחינה הזו, האינתיפאדה הראשונה היא המלחמה החשובה ביותר של צה”ל: לא רק שהיא העסיקה את כל הצבא כמעט, היא התוותה לו 30 שנות פעילות. חמש שנים קודם, צה”ל מנהל – לא בהצלחה – מלחמה קונבנציונלית בלבנון, אוגדה מול אוגדה. זו הפעם האחרונה שזה קורה. מעתה, המשימה העיקרית של צה”ל היא בט”ש: בטחון שוטף, שם מכובס לשגרת דיכוי.

צה”ל לומד, אין מה לדבר. הסכמי אוסלו הם בעצם הסכמי שיפור הבט”ש. לא במקרה, הם מובלים על ידי יצחק רבין. הגדה והרצועה מבותרות ומנומרות במחסומים, כבישים עוקפים ומה לא. המשטרה הפלסטינית צריכה לעשות את מה שצה”ל נכשל לעשות בעיירות ובערים הפלסטיניות: לשלוט בעם הכבוש בלי בג”צ ובצלם. עם תחילת האינתיפאדה השניה, תוצאה של אובדן התקווה שלאחר אוסלו, צה”ל משכלל את השיטה: מפריד בין הרצועה לגדה, ומבתר את שתיהן עוד יותר. ב-2005, צה”ל מיישם את ההתנתקות בלי יותר מדי חרטות. הכיבוש בעזה, הצורך להגן על ציר טנצ’ר ועל הגבול המצרי ועל נקודות בלתי ניתנות להגנה (כפר נצרים, למשל) עולה יותר מדי הרוגים.

הציבור הישראלי בוחר במלחמה, אבל הוא לא מוכן לשלם את מחירה. עצם המחשבה על חייל הרוג מחרפנת את הציבור: הכנה לקראת תסמונת גלעד שליט. המלחמה צריכה להיות ללא הרוגים ישראלים. התוצאה היא עליה בשימוש בכוח אש מופרז. אנשים שאפשר לעצור מחוסלים מהאוויר, כדי שלא לסכן חיילים. בתחילת שנות ה-90, טומי לפיד תוהה מדוע לא יורים טילים לתוך בתים של מבוקשים; ההערה שלו מעוררת מהומה. היום ירי כזה הוא חלק מהנוהל. בדרך, הופכים שגרה (שימוש בבני ערובה) לנוהל: נוהל שכן. ילדים נדרשים למשש חםצים חשודים, פלסטינים נדרשים להכנס לפני כוחות צה”ל לבית שבו יש מבוקש. בג”צ נדרש לחמש שנים כדי לאסור על הנוהל; צה”ל פשוט מתעלם מהפסיקה.

ועדיין, כל ×–×” מצריך הרבה מאד מגע מצד חיילים עם אזרחים. הציבור הישראלי די התבהם ב-30 שנות המלחמה הללו, אבל בצבא יש חשש ממה שזה עושה לחיילים. אז משתמשים בטכנולוגיה. שימוש (על פי מקורות זרים) ברכבים רובוטיים. שימוש במקלעים מופעלים מרחוק. שימוש בלתי פוסק במל”טים. עם עליית האינטרנט, עולה גם המעקב האלקטרוני – התחום שבו, לא במקרה, מתמחה ההייטק הישראלי. בשב”כ מתגאים היום שהם יכולים לעצור אנשים שעוד לא יודעים שהם יהיו מפגעים. חשבו שניה על המשפט ×”×–×”. איך עושים את ×–×”? יש אלגוריתמים. עוצרים את החשוד על “הסתה”. אם הוא משוחרר ×›×™ אין ראיות, הוא פשוט מועבר למעצר מנהלי.

ב-1987, החזיק צה”ל את הגדה עם 12 פלוגות. כעת, רוב מוחלט של פעולות צה”ל מוקדש לשליטה בגדה המערבית וברצועה. האמצעים משתכללים כל הזמן, ניכרת עייפות ניכרת בצד הפלסטיני, אבל ישראל לא יכולה להרפות. הישראלים, למרות ההדחקה שלהם, יודעים היטב מה נעשה בשמם. הם לא רוצים לדעת, אבל יודעים. וכמו כל מדכא, הם יודעים שעל הפשעים שלהם צריך לבוא עונש גדול. וכמו כל מדכא, כדי למנוע את בוא העונש, הם מגבירים את הדיכוי.

האם זה יוכל להמשך? כמובן שכן. על כל עם ששחרר את עצמו יש עם שהושמד, נשבר או פוזר. אומרים לי אלג’יר, אני אומר אירלנד. יהיה מחיר, כמובן. ישראל הופכת למעצמת דיכוי: היא מייצאת שיטות דיכוי. הדימוי של ישראלים בעולם, יותר ויותר, הוא של מומחים לדיכוי. הדיכוי בולע יותר ויותר משאבים. 30 שנה אחרי, ואתמול פצע צה”ל 100 פלסטינים והרג שלושה. ההרג של לפחות אחד מהם היה מיותר, אפילו על פי התפיסות של צה”ל עצמו; אבל משעה שנותנים לחמוש רשות לחבל, שוב אינו מבחין בין צדיק ורשע. והוא יודע שיהיה לו גיבוי מהפיקוד, וכמובן מהציבור.

האם זה יוכל להמשך בלי מחיר? לא, כמובן שלא. האם ישראל מוכנה לשלם את המחיר? כל הסימנים אומרים שכן. 30 שנה אחרי, ואנחנו עדיין מתעקשים ל”השליט סדר” בגדה. לפני 30 שנים, הטענה הישראלית המקובלת היתה שאין דבר כזה, פלסטינים. היום טענה שהולכת ומקובלת היא שאין עם פלסטיני, יש רק אנשים שהחליטו להקדיש את חייהם לפגיעה בישראל בכל מחיר. לאנשים כאלה יש שם במסורת היהודית: עמלק.

לתקופה שקדמה ל-1987 היה יתרון: כמעט כל ישראלי הכיר פלסטינים. לא כמו שצריך, הכיר אותם כאדון מול מנוצלים, אבל הכיר. היה מסוגל, בהתאם, גם להכיר באנושיות שלהם. מדיניות ההפרדה, שקודמה עם האינתיפאדה הראשונה והסכמי אוסלו, שינתה את זה. הפלסטינים הם רק אויב (ומצידם, הישראלים הם רק אויב.)

איך זה ייגמר? אין לדעת. להיסטוריה אין מסלול קבוע. אם יש משהו שצריך להשתחרר ממנו, הרי זו האופטימיות הקוסמית שנמסכת לטפשות של “כולם יודעים איך זה צריך להגמר”: הסכם שתי מדינות עם חילופי שטחים. בין “צריך” ובין “מה שקרה בפועל” יש הבדל ניכר. התבוננות בלתי פוסקת ב”צריך” מקשה עלינו לראות אפשרויות אחרות, אפלות יותר. מה שיש לנו בינתיים הוא התקוממות בלתי פוסקת, בת 30, ומנגד דיכוי בלתי פוסק. ואנחנו צריכים להתבונן בכך כדי להכיר במציאות. מישהו כתב יפה בטוויטר שמבחינת הפלסטינים שחיים תחת צה”ל, כל יום הוא יום זעם.

הגיע הזמן לשנות את הסדר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)