החברים של ג'ורג'

שני מקרי ידוי אבנים, שני עונשים שנים: צה”ל מדגים ביממה אחת את שקר המדיניות שלו

חמושי צה”ל ירו אמש (ב’) במוחמד מוראד מוסטפא יחיא, לטענתם לאחר שזה ידה אבנים כנגדם, ופצעו אותו באורח קשה. הבוקר (ג’) מת יחיא, בן 18, מפצעיו. מותו של יחיא איננו מקרה או טעות: הוא תוצאה של מדיניותו המכוונת של תת אלוף תמיר ידעי, שהורה לפני מספר חודשים על הפעלת אש ×—×™×” גם כשאין צורך בכך כנגד פלסטינים. מצ”ח הודיעה שהיא פותחת בחקירה, אבל אפשר לסמוך על הנסיון הרב שלה בתחום מסמוס החקירות ולומר בבטחון שאיש לא יועמד לדין. יתר על כן, הירי ×”×™×” בהתאם לפקודות – ומצ”ח לא מעיזה לבדוק את חוקיותן של פקודות, גם כשכולם יודעים שהחוקיות מפוקפקת ועל כן מעבירים את הפקודות בעל פה. מארגון זכויות האדם בצלם נמסר שבחודשים האחרונים הם רואים עליה מדאיגה בשימוש ברוגר כלפי פלג הגוף העליון, ושעל פי הערכותיהם מאז ההרצאה הפומבית ההיא של ידעי הרגו חייליו של ידעי שמונה פלסטינים בגדה במהלך עימותים – שניים מהם בוודאות מירי רוגר.

כששואלים את צה”ל מדוע בעצם הוא הורג מיידי אבנים – אני יוצא כאן מנקודת ×”× ×—×” שאומרת שיחיא אכן יידה אבנים ולא פשוט נקלע לקו האש של החמושים, למרות שגם ×–×” לא יפתיע אותי – התשובה הקבועה שלו היא שאבנים הורגות. הוא אפילו מכנה ידוי אבנים “טרור עממי.”

אלא שכמובן לא כל האבנים הורגות. מתנחלים יידו לא פעם אבנים בחיילי צה”ל – למעשה, אפשר לומר בבטחון שבניגוד לעלילות הדם שהם מפיצים על מפגיני השמאל, המתנחלים הם היהודים היחידים בגדה שמיידים אבנים על צה”ל – וכל חייל יודע שבמצב ×›×–×”, אסור לו לירות עליהם.

אלא שהבוקר, פחות או יותר עם מותו של יחיא, הודיע צה”ל שהוא הרשיע שניים מהקצינים של חטיבת כפיר בדין משמעתי, לאחר שלמרבה המבוכה של צה”ל הם תועדו בווידאו כשהם תוקפים באבנים צלמי עיתונות. שני הקצינים נידונו לעונשים קלים מאד: שבועיים במחבוש וחודש ריתוק לבסיס, בהתאמה.

פחסטיני שהיה מיידה אבנים על חיילי צה”ל היה צפוי להיירות על ידיהם כמי שעוסק ב”טרור עממי,” ואם לא היה נורה למוות או הופך לנכה, היה נעצר ומואשם בעבירת טרור כלשהי, שעליה הוא עשוי היה לרצות עונש מאסר של שנים ארוכות. כי האבן שלו מסכנת חיים.

אבל כשהאבן מגיעה מקצין צה”ל, או ממתנחל, פתאום לא מדובר ב”טרור עממי” וםתאום סכנת החיים מתפוגגת. פתאום, מדובר בעבירה משמעתית במקרה של הקצין, שעונשה לכל היותר שבועיים במחבוש, או ב”קבל כרטיס יציאה מהכלא” במקרה של המתנחל. מותר לנחש שאלמלא תועדו החמושים בעת השלכת האבנים בווידאו, ואלמלא הפכו הסרטונים לוויראליים, שני הקצינים לא היו מועמדים כלל לדין.

בסוף השבוע האחרון, דווח, הותקף קצין של צה”ל על ידי ילדים חרדים בשכונה בירושלים בידוי אבנים; ואף שהאבנים גרמו נזק ניכר לרכבו, אף אחד לא העלה על דעתו שהוא אמור היה לירות בהם. אם ידוי אבנים אכן מהווה סכנת חיים, והוא מצדיק ירי חי בתגובה, אז יש להניח שצה”ל היה מקבל בהבנה את המצב שבו הצלם המותקף על ידי הקצינים היה מגיב בירי חי ואולי הורג אותם. העובדה שהסנאריו הזה נשמע לנו מופרך כל כך מעידה עד כמה הטענה שידוי אבנים הוא “סכנת חיים” היא שקרית. השימוש בנשק קטלני לא נשען על סכנה; הוא נשען על הפרדה אתנית. הוא רצח ברשיון של אנשים שיש הסכמה בשתיקה להריגתם.

והסיבה שהשקר הזה עובד בקלות כל כך היא שבצה”ל יודעים היטב שמבחינת הציבור, דם פלסטינים הוא הפקר. כך עובדת דיקטטורה צבאית: היא צריכה לשכנע חלק מרכזי באוכלוסיה שהאלימות שלה, שהיתה בלתי נסלחת כלפיו, היא לא רק נסלחת אלא אף מתבקשת כלפי אחרים. אם יש משהו שתושבי דיקטטורה מורגלים לתרץ, הרי זה את האלימות החריגה: אתה לא היית שם, יש מצב חירום, אנחנו במצב מלחמה, אין לך מושג מה הם היו עושים לנו, אנחנו לא יכולים להפסיק את אחיזת החנק.

ובינתיים, נערים מתים. ואין מוות שאין לו תירוץ.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)