החברים של ג'ורג'

בסוף שנות השמונים מצאה עצמה ישראל בפני בעיה מעיקה: ברית המועצות עמדה לקרוס, והמוני יהודיה עמדו לצאת לחופשי. דא עקא, שישראל לא עניינה אותם והם רצו להגר למדינות הרווחה. באופן מביך במיוחד, ארגוני היהודים בעולם ניסו לסייע דווקא ל"נושרים", כפי שכינו אותם בישראל, על שם מאמציהם להתחמק מגורלם הציוני. במבצע חשאי מוצלח, חיסלה ישראל את האפשרויות שעמדו בפני המהגרים ואילצה את רובם להגיע אליה.

כך עולה מחשיפת "7 ימים", שמראיין את יאשה קדמי, ראש "נתיב" לשעבר – שהיה אז בתפקיד זוטר יותר, ושכתב מזכר סודי שמבהיר שאם יתנו ליהודי ברה"מ אפשרות בחירה, הם לא יבחרו בישראל – שמסביר איך עבדה השיטה. לאחר שקיבל את הסכמתו של ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, הוא פעל כך: הוא כינס את היהודים הרוצים להגר אחרי השעה חמש – השעה שבה נסגרה השגרירות האוסטרית; וינה היתה מרכז חשוב של "נשירה" – והעניק להם כרטיס טיסה להונגריה או רומניה. הוא כבר סגר דיל עם הדיקטטורים המקומיים – את הרודן הרומני הוא מכנה "צ'אושסקו היקר, עליו השלום" – שמשם, המהגרים יוכלו לצאת רק לישראל. לעיתים קרובות הם אף לא קיבלו את ההזדמנות לעזוב את נמל התעופה. קדמי לא מדבר על זה בראיון עם "7 ימים", אבל סביר להניח שכמו בעסקאות אחרות עם צ'אושסקו, שבהן קנתה ממנו ישראל יהודים תמורת כסף – כך ממש – גם כאן היה צורך לשמן קלות את המכונה. "אין שגרירות [אוסטרית]? אין יציאה לווינה. אין יציאה לווינה? אין אמריקה. מה נשאר? מה שקדמי נותן", מתמצת "7 ימים" את האופן שבו בוצע תרגיל ההונאה.

לקדמי יש עכשיו קצת יסורי מצפון, אבל הוא עדיין משוכנע שכך היו הדברים צריכים להתנהל. ובהיותו ציוני, זה לא כל כך מפתיע: כך התנהלה הציונות מאז ומתמיד, כשהאינטרסים שלה חשובים יותר מאלו של היהודים שהיא כביכול אמורה היתה לשרת.

זה התחיל באופן שבו גרמו ראשי התנועה הציונית למנהיגי העולם לחשוב שהם הזרוע המבצעת של זקני ציון. הם אף פעם לא אמרו זאת במפורש, פשוט שיחקו על הדעות הקדומות הקיימות – וחשבו שהם יכולים לרכב על הנמר הזה. ואם הוא ינשוך מישהו, נו, לא הם יהיו הקורבנות.

כשהתחילו להבין, בסוף שנות השלושים, שמה שקורה בגרמניה ההיטלראית הוא משהו בלתי מוכר, משהו מסדר גודל חדש, עשתה הציונות כל שביכולתה כדי למנוע את הצלתם של יהודים. כשכינס רוזוולט את ועידת אוויאן, שניסתה למצוא פתרון לבעיית הפליטים היהודים, בן גוריון וחבר מרעיו נתקפו חלחלה. אוסישקין אמר בישיבת הסוכנות היהודית שדנה בנושא ב-28.6.38 ש"וועידת אוויאן מדאיגה אותו מאד… מר גרינבוים צודק באומרו שיש סכנה שארץ ישראל תרד מעל הפרק גם אצל העם היהודי, ובזה יש לראות סכנה אומה לנו. הוא חשב לשמוע באוויאן שארץ ישראל תשאר במרכז ארצות ההגירה ליהודים. כל ארצות ההגירה האחרות אינן מעניינות אותו […] הסכנה הגדולה ביותר היא שישתדלו למצוא טריטוריה להגירה יהודית". בן גוריון אמר באותה ישיבה על אוויאן ש"מה שניתן וצריך לעשות ×–×” להקטין את הנזק. […] חושש הוא, כגרינבוים וכאוסישקין, שבשעה זו עלולה הוועידה לגרום נזק עצום לא"×™ ולציונות". הנוכחים הסכימו שהתפקיד הציוני הוא "למעט ככל האפשר את דמות הוועידה ולגרום לכך שהיא לא תחליט על שום דבר". (בועז עברון, "החשבון הלאומי", 1988, עמ' 306; ההדגשות של עברון). כשרודן הרפובליקה הדומיניקנית, רפאל טרוילו, הודיע על כוונתו ליישב 100,000 פליטים בארצו, מיהרה התנועה הציונית לטרפד את המהלך (כמה אלפי יהודים, ביניהם לא מעט יהודים גרמנים, הצליחו בכל זאת להגר לרפובליקה, ושני הצדדים ראו ברכה במהלך.) ×”"קינדר טרנספורט", הצלתם של אלפי ילדים יהודים-גרמנים על ידי העברתם לבריטניה אחרי ליל הבדולח, ×–×›×” להתעלמות רועמת מצד הממסד הציוני, ולא במקרה.

אחר כך, כשפרצה מלחמת העולם השניה, אמר בן גוריון את הדברים המפורסמים על כך שאם הוא צריך לבחור בין הצלת מיליון ילדים יהודים על ידי הגירה לבריטניה ובין הצלת מחציתם על ידי "עליה" לפלסטינה-א"י, הוא בוחר באפשרות השניה. אלו לא היו דברים ריקים: כשניסו הרוויזיוניסטים בארה"ב, בהנהגת פיטר ברגמן (לימים חבר הכנסת הראשונה הלל קוק), למשוך תשומת לב להשמדת היהודים באירופה, עשה הממסד של יהודי ארה"ב – הממסד הציוני בכלל זה – מאמצים ניכרים כדי לפגוע בהצלחתם, במקרה של הציונים משום שהם היו רוויזיוניסטים. דינה פורת, שנחשבת להיסטוריונית ממסדית בתחום, נאלצה להודות שהשואה לא ממש עמדה על ראש סדר יומם של הציונים, ושכשכבר החליטה הסוכנות היהודית לשלוח משלחת לארה"ב כדי לעורר את דעת הקהל, היא לא הצליחה לסכם מי יהיו השליחים, וכל העסק קרס. ושאר הסיפור המייאש והדוחה כתוב ב"המיליון השביעי" של תום שגב; זכורה לרע גולדה מאיר, שבדיון על השאלה מה לעשות בזעקות לעזרה שהגיעו בדרך לא דרך מצ'כוסלובקיה, שם ניהלו מנהיגי היהודים משא ומתן נואש עם פקידי אס.אס. מושחתים, שאלה איך תוכל לקבל קבלות (!) עבור הכסף שיישלח לשם.

ספק אם יש מקרה שיבהיר את היחס הציני של הציונים ליהודים מאשר זה של הפאטריה. זו היתה ספינה שעליה ריכזו הבריטים מאות מעפילים שנתפסו, ושאותם עמדו לגרש למאוריציוס. בהסמכתו של משה שרתוק, הטמינה ההגנה פצצה בספינה. 216 מהגרים יהודים, שהצליחו להמלט מהגיהנום של היטלר, הומתו על ידי הציונים ב-25 בנובמבר 1940. מאוחר יותר, ינסו המבצעים לטעון שאופס, הם טעו בכמות חומר הנפץ ושהם התכוונו רק ליצור חור קטן לשם מחאה; בפועל, הפיצוץ עקר את כל דופן הפלדה של הספינה, שטבעה כמעט מיד. זו חתיכת טעות, אם אכן היתה זו טעות. כשמחה יצחק לופבן, מאנשי מפא"י, על הפיגוע הזה במילים "לא ייתכן שיהודים מקדשים את השם על ידי הריגת יהודים אחרים. באיזו רשות מותר להטביע בים נשים, גברים, זקנים ונערים אשר לא שאלו את פיהם ולהגיד שאנחנו מביאים קורבן?", הוא חטף סטירת לחי פומבית מעמוס בן גוריון, הבן של ולימים בכיר משטרה מושחת. שאר ההנהגה הציונית לא טרחה לדבר על הנושא יותר מדי, ואפשר לומר בוודאות שמספר היהודים היודעים על הפרשה היום אפסי.

אחרי השואה עצמה – שאת הניצול הציני שלה מציינים בימים אלה בפסטיבל 50 השנים למשפט אייכמן, משפט שהדאגה העיקרית של בן גוריון בו היתה שלא ידברו על הקשרים של אייכמן עם מנהיגים ציונים – המשיכה התנועה הציונית להשתמש בניצולים כאביזרי תיאטרון הסברה, כשהמיצג העיקרי היה פרשת אקסודוס. משהסתבר למנהיגי הציונות שקהל הגיוס העיקרי שלהם, יהודי מזרח אירופה, כבר לא קיים יותר כי הוא נרצח בזמן שהם היו עסוקים ברכישת עוד דונם ועוד עז, הם החליטו לגייס למפעל שלהם את יהודי המזרח, שעד אז היו פטורים מתשומת ליבם של הציונים כי לא נחשבו ליהודים של ממש, והדברים ידועים. ספק אם אפשר היה להשאיר בארצות ערב את הקהילות שלהן, מהרגע שהפכה מדינה יהודית לאויבתן, אבל הציונות עשתה כמיטב יכולתה לוודא שקהילות עתיקות כמו אלו של עיראק ומצרים, קהילות שהן מוקדמות לשיבת ציון ולהקמת הבית השני, לא יוכלו להמשיך להתקיים. אם היהודים לא הבינו את הרמז, כבר היה מי שיארגן להם איזו פרובוקציה ציונית הולמת.

אז עכשיו אנחנו יודעים שגם יהודי ברה"מ נפלו קורבן לתאוות בשר התותחים של הציונות. אבל אולי בכל זאת השתנו הכללים: אולי הפעם יהיה מישהו שיתקומם ויגיש תביעת ענק כנגד "נתיב", הסוכנות היהודית וממשלת ישראל על תרגיל ההונאה הזה. מותר לקוות.

הערה מנהלתית: איתמר כתב פוסט נוסף על העמותה שאנחנו מנסים להקים, שבו הוא מסביר מדוע היא מועילה וחיונית, ומה יהיו מטרותיה לעתיד. מומלץ מאד לקרוא.

(יוסי גורביץ)