החברים של ג'ורג'

החדשות הטובות הן שהשמאנים הראשיים של ישראל – ההוא מההטרדה המינית והשוחד וההוא מהחטיפה והתקיפה – התעדכנו. אתמול הם נפנו מעיסוקיהם הרגילים, היינו מלמול מילות השבעה כלפי שמיא וציפיה לקבלת גשם בתמורה, וקראו לציבור לצאת ליום צווחה ותפלות למען תשוב בה הבורסה מחולייה.

 

המוח היהודי אולי ממציא פטנטים, אבל התזמון שלו לא מה שהיה: במקרה הזה פסיכים אחרים – נוצרים פונדמנטליסטים בני כת השפע – הקדימו את השמאנים, וערכו תפילת תחנונים למרגלות הפר הזועם שבוול סטריט, כנראה בתקווה שהמטוסים הרחוקים יחזרו וישיבו את האוצרות. אנשים מרושעים, וכמסתבר בעלי יותר תודעה תנ"כית, העירו שיש דמיון מסוים בין התפילה הזו ובין הסגידה לעגל הזהב.

 

אבל מה לנו כי נשחק להבליהם של פראי היכל שלמה ושל נבערי כתות השפע? הנה גם בתוכנו, בהיכל הרציונליות, רוחשת האמונה התפלה. שלשום ראיין דה מארקר את ה"ה שוקי אורן, בעוונותינו החשב הכללי של משרד האוצר, וכשניסה הלה להסביר למה, בעצם, דחף האוצר בכוח את קרנות הפנסיה וקופות הגמל אל הרולטה המכונה בורסה, אירע לו דבר מביך. במקום להסוות, כמקובל, את משמעות דבריו במלל רב וחסר משמעות, נפלטה לו האמת. אורן אמר ש"ההחלטה שהפנסיה תהיה בשוק ההון ובבורסה לא היתה מוטעית. נהגנו כמו בכל מקום אחר בעולם. לא ניתן לייבש את שוק ההון". [ההדגשה שלי – יצ"ג]

 

כלומר, העובדה שמספרים גדולים של עובדים, רבים מהם מבוגרים, איבדו את הפנסיה שלהם איננה טעות; כלומר, העובדה שמה שהיה ערוץ חסכון שמרני וזהיר עד שאורן וחבריו דחפו אותו לבור התפוגג – ×–×” בסדר, כך צריך ×”×™×” להיות. ×›×™…

 

וכאן אורן גולש למיסטיקה. מה המשמעות של "לא ניתן לייבש את שוק ההון"? יתר על כן, אורן גולש למינות. האורתודוקסיה הפרידמנית גורסת שקיימת "יד נעלמה", שמכווינה את השוק. אם אין די השקעות בשוק ההון, זו איננה סטיה; זה המצב אליו שואף השוק. הוא חש שהוא רווי מדי, שיש בו יותר מדי כסף, שהוא גדול מדי על המדינה שאליה הוא שייך. באו אורן וחבר מרעיו, ואמרו: לא. השוק, הפר, זקוק לכסף. ריחו איננו עולה בנחיריו. הפר שלנו חולה. הבה נעקם, אם כן, את היד הנעלמה – ונשקה שוב את הפר מן הירוק הירוק הזה.

 

ובשם שתי תפיסות מיסטיות – שיש דבר כזה, "שוק ההון", ושהוא עמד בסכנת התייבשות – העלו אורן וחבר כוהניו למולך את הפנסיות של עשרות אלפי ישראלים. כמקובל באוצר, הדבר לא נעשה תוך התייעצות עם הציבור אלא באלימות, בגסות, בצווחנות שאומרת שמי שלא מקבל את הדוקטרינה החדשה הוא סוציאליסט שבחלומותיו הרטובים רוצה לחזור לאלבניה. בשל המחסור הפושע בחינוך כלכלי בישראל, רוב החוסכים כלל לא הבינו מה קרה; האוצר לא רצה שיבינו. אילו הבינו, אפשר מאד שהיו מתנגדים.

 

וגם כעת, בעוד הפר מחרחר את נשימותיו האחרונות לעיניהם, פונים אליו אורן וחבר נביאי השקר שלו בצעקה גדולה; אולי ישן הוא ויקץ. והם, עם שידיהם דמים מלאו, לא שבים בהם מדרכם הרעה. אורן ואסופת מכשפיו אינם מוכנים להגן על שרידי החסכונות שעוד נותרו, בטענה המרהיבה בחוצפתה ש"כל שקל שיופנה לסבסוד החסכון, הוא שקל שלא נוכל להוציא לטובת האצת הפעילות הכלכלית". זה אותו אוצר, נזכיר לכם, שעד כה לא עשה שום דבר כדי להאיץ פעילות כלכלית כלשהי, ושמתעקש שלא להגדיל את הוצאות הממשלה – שהן הדרך המובהקת ליציאה ממשבר כלכלי. הכלכלה מתכווצת, והאוצר רוצה לצמצם את פעילות הממשלה, לא להרחיבה – ובמקביל, כמובן, למנוע כל הגנה על החסכונות.

 

יש, בכל זאת, ציבור אחד שנהנה מרחמיו של האוצר: שר האוצר רוני בראון אמר כי האוצר לא יתן לשום בנק ליפול. שזה יכול היה להיות נחמד, אלמלא המשמעות המעשית של הדברים היא שלאוצר יש כסף כדי להציל את הבנקים – קרי: את הבנקאים – אבל לא את העובדים שאת חסכונותיהם השמיד האוצר.

 

ובהחלט יתכן שיהיה צורך להציל את הבנקים: כותרת "כלכליסט" מהבוקר [גילוי נאות: הח"מ מספק לכלכליסט שירותי פרילאנס – יצ"ג] מוסרת שמניית בנק לאומי איבדה 50% מערכה בתוך ארבעה חודשים, והפועלים – 50% בתוך שלושה. בהחלט יתכן שהממשלה תצטרך להציל אותם שוב – היא כבר עשתה את זה אחרי המרמה הגדולה של 1983.

 

אז אולי הגיע הזמן לקבוע כמה כללים חדשים. אחרי הכל, תמיד אמרו לנו שהמערכת הקפיטליסטית היא כזו שמתגמלת יעילות ומענישה טיפשות. את התגמולים ראינו, עכשיו הגיע הזמן לראות את המקל.

 

לפני שהאוצר ימהר להציע לבנקים את הכסף שלנו, הכסף שאין לו כדי להגן על הציבור, יש להודיע להם על השינויים הבאים:

 

א. קנינו אתכם. אתם יודעים מה זה אומר? זה אומר שאתם שלנו.

ב. כל המנהלים הבכירים, כל היושבים בחברי המנהלים, עפים הביתה. הם נכשלו ואנחנו לא רוצים לראות אותם יותר. הם יקבלו את המשכורת המגיעה להם, אבל הם יכולים לשכוח מבונוסים – בונוסים נותנים על הצלחות – והם מתבקשים להשיב את הבונוס האחרון. אם לא, נתבע אותם. אשר לפיצויי פיטורין – אין יותר מצנחי זהב, תסתפקו בפיצויים המגיעים לכם כחוק.

ג. כל אותם מנהלים לא יוכלו לעבוד יותר בבנקאות. אף פעם. גם לא בהשקעות, או בכל שטיק פיננסי אחר. עבדתם על הציבור פעם אחת; לא תהיה פעם שניה. איבדתם את רשיון העיסוק שלכם. לכו תכתבו ספרים על ניהול, או משהו. כמו כן, חוקרים עצמאיים יבדקו האם הבנק הונה את הציבור. אם כך היה, יהיו כתבי אישום.

ד. הבנקים ינוהלו, לפחות בשנים הקרובות, מתוך התפיסה הלא שגרתית שהם מוסדות ציבור. זה אומר שהעמלות שלהם יצנחו משמעותית, שהניהול שלהם יתבצע על ידי פקידי ממשל, ושמטרת הרווח שלהם תהיה נמוכה.

ה. אם וכאשר יצליחו הבנקים להחזיר למדינה את הכספים ששילמה עבורם, בתוספת ריבית, תשקול הממשלה למכור אותם שוב. בשלב ראשון, יחולקו מניותיהם לציבור, לכל אזרח ששילם את מיסיו. המנהלים הקודמים של הבנק לא יורשו, בשום שלב, לרכוש את מניותיו.

 

עד כה, בסחרחורת שמתחילה מימי רייגן, התנהל השוק – ודאי בישראל – על פי העקרון המשונה שאומר שאם בעל ההון הרוויח, הוא שומר על הרווח, אבל אם הוא הפסיד הוא מתחלק בהפסדים עם הציבור. זה חייב להגמר. וכדי שזה ייגמר, מאחר ומשברים הם נושא עונתי, זה חייב לכאוב. זו צריכה להיות קריסה שתשאיר צריבה לא רק בבשרם של הנדפקים הקבועים, אלא גם בבשרם של המנכ"לים – ושל מקהלת העידוד שלהם באוצר. שר האוצר הבא ייטיב לעשות אם ישחרר לשוק הפרטי את כל אלה שהטיפו לנו במשך שנים, מעמדה ממשלתית מרופדת היטב, על עדיפותו של הפרטי על הציבורי, שהיו שופריהם של נביאי שקר של "כלכלת שוק" שבאה על חשבון הציבור מדי יום – ושדורשת שהציבור יציל את חסידי השוק, פעם אחר פעם, מעצמם. הגיע הזמן לשים לזה קץ.

 

(יוסי גורביץ)