החברים של ג'ורג'

אחד הסיפורים החמים ביותר בארצות הברית כרגע, הוא החשיפה של הניו יורק טיימס שממשל בוש מבצע מעקב אחרי חשבונות בנק, כחלק מהמאבק בטרור. אנשי הימין האמריקני השתוללו, והאשימו את הני"ט בבגידה, בסיכון חיי אדם, ומה לא. הנשיא בוש ניצח על החגיגה, ואמש האשים את הני"ט בהתנהגות "מחפירה".

כמובן, אנשי הימין העדיפו להתעלם מהעובדה ששני עיתונים נוספים – הלוס אנג'לס טיימס והוול סטריט ג'ורנל – פירסמו גם הם את אותו הסיפור, באותו יום וכמעט באותה שעה. הניו יורק טיימס הוא מטרה נוחה לימנים: הוא ליברלי. הוול סטריט ג'ורנל הוא מנושאי הדגל השמרני. להתחיל לתקוף גם אותו – זה יערבל את המסר. וממשל בוש הוא מאמין גדול באחדות המסר.

עורכו של הניו יורק טיימס, ביל קלר, עמד על שלו ואמר בפשטות: אנחנו עיתונאים. אותנו צריך לשאול לא "למה פרסמתם" אלא "למה לא פרסמתם". ואכן, זה בדיוק מה ששמאלנים אמריקנים עשו, כשהתברר שהני"ט דחה את פרסום הידיעה על האזנות הסתר הלא-חוקיות שמנהל ממשל בוש.

היום, בטוויסט משעשע, התחיל להסתובב הדבר הבא:

המקור הוא בלוג ימני, Sweetness & Light. שמתייחס אל הני"ט כאל Treason Times, כמקובל היום. בעגה האמריקנית, הוא מנסה לגרום לני"ט "לאכול את העורב" – לבלוע את מילותיו-שלו. שזה, יש להודות, שטיק רטורי מוצלח תמיד.

אם נסתמך על סו"ל, הסיבה לכך שהניו יורק טיימס תוקף את הממשל, כשהוא מבצע את מה שהני"ט עצמו הציע לפני חמש שנים, היא שהני"ט "שכח מה זה להיות תחת התקפת טרור" (אם להתעלם מהצווחות הבלתי פוסקות על "בגידה ליברלית"). ואין ספק שיש בזה משהו.

אבל בחמש השנים הללו לא רק התרחקנו מהתמונות של המגדלים הבוערים והאנשים הקופצים מן הקומות העליונות; במהלכן למדנו הרבה מאד דברים על ממשל בוש. למדנו שיש בו שרידים של ממשל ניקסון, שמנסים להעביר דוקטרינה מסוכנת מאד של "עליונות הזרוע המבצעת", מסוכנת מאד משום שלשיטתה, בעת מצב חירום הנשיא גובר על שאר זרועות הממשל. היופי שבדוקטרינה הזו הוא, שב-11 בספטמבר הוכרז מצב חירום – והוא לא הולך להסתיים בעתיד הנראה לעין.

על פי השיטה הזו, ג'ורג' וו. בוש הוא למעשה עריץ שלשלטונו יש הגבלת זמן. בוש עצמו נוהג לצרף לחתימתו על חוקים הצהרות – בהן הוא אומר, בדרך כלל, שאין לו כל כוונה לציית לחוק. הדברים הגיעו לשיאם בפרשת העינויים, כשאחד מיועציו המשפטיים של הנשיא – ג'ון יו – טען בעקשנות שאם הנשיא נותן הוראה למעוך את אשכיו של ילד, בנו של חשוד בטרור, כדי לאלץ את האב למסור מידע, הרי שההוראה הזו חוקית.

כתוצאה מן הדוקטרינה הזו, הרשה לעצמו ממשל בוש לעבור על החוק פעם אחר פעם. לא רק במתן גושפנקה לעינויים – דבר המנוגד לחוק הפדרלי ולהוראות הצבא – אלא גם בהוראה למעקב אחרי שיחותיהם של מיליוני אמריקנים, ואלוהים יודע מה עוד. אם להשתמש במילותיה של אן קולטר, יש כאן "פשעים ועוונות חמורים", המצדיקים הדחה – ודאי כאשר הנשיא מצהיר על הפרת החוק כאידיאולוגיה.

מעבר לכך, בחמש השנים האחרונות הוכיח ממשל בוש, בפשטות, שאי אפשר לסמוך עליו. הוא הלעיט את הציבור במידע שקרי על עיראק, נשק להשמדה המונית וקשרים בין אל קאעידה לעיראק; הוא ערך קנוניה להכפשת שמו של מתנגד המשטר ג'וזף ווילסון, והדליף את שמה אשתו, ואלרי פליים, ובכך סיים את הקריירה שלה כסוכנת סי.איי.איי.; והוא היה מעורב במאות, אם לא אלפי, שקרים קטנים ויומיומיים.

הממשל הזה, מלא בחבריו הטובים של ג'ורג' בוש, הוא המושחת והכושל ביותר שנראה, הממ, מאז ממשלו של גראנט, לפני 140 שנים. קתרינה היא דוגמה בולטת; כך גם הפרטת שיקום עיראק; ולאחרונה, למדנו שתקציב ההגנה מפני טרור של ניו יורק וושינגטון קוצץ לטובתה של קנזס – שאמנם, לא נמצאת ברשימת 10 המטרות הבולטות של בן לאדן, אבל מצד שני, יש בה חברות-ענק המתמחות באבטחה, שהממשל רוצה בטובתן. העובדה שבעיסקה סיבובית, החברות הללו מממנות את מסע הבחירות של חברי הקונגרס הרפובליקניים – "פרוייקט רחוב קיי", קוראים לזה במפלגה הרפובליקנית – ודאי לא הזיקה גם היא.

על הממשל ×”×–×” אסור לסמוך. לממשל ×”×–×” אסור לתת סמכויות. ואם הוא לוקח אותן, ללא אישור, צריך לפרסם את ×–×” – גם אם הסמכויות מועילות במלחמה בטרור וגם אם לפני חמש שנים, אתה-עצמך תמכת בהענקת הסמכויות האלה. אסור לעשות שום הנחות לממשל ×”×–×” – ולא לכל ממשל שיתמוך בעתיד בתפיסת "עליונות הזרוע המבצעת".

כי אם נצחון במלחמה הזו דורש שארצות הברית תהיה דומה לסוריה יותר מלשוודיה, הטרוריסטים כבר ניצחו.

(יוסי גורביץ)