החברים של ג'ורג'

(יוסי גורביץ)

נר"ג-יהדות, תופעה יוצאת דופן בפני עצמה, העניקו פתחון-פה לאחד, מיכאל בן ארי. בן ארי, שמזועזע מהעמדת הפנים של פרגמטיזם מצד מועצת יש"ע, מתואר במאמר כ"מיכאל בן ארי, תושב קרני שומרון הוא דוקטורנט במחלקת לימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת בר-אילן. ממקימי ישיבת "הרעיון היהודי" והמדרשה לידע המקדש. חוקר ומרצה בתולדות הר הבית והמקדש".

טוב, יש כאן כמה מילות קוד המובנות ליודעי ח"ן. "ישיבת הרעיון היהודי" היא מוסד שהוקם על ידי הרב מאיר כהנא, והיא משמשת כמדרשה אידיאולוגית לתומכי כ"ך. "המדרשה לידע המקדש" היא חלק מ"מכון המקדש", המקדם, ובכן, את רעיון בניית המקדש השלישי – תוך דילוג חינני על התייחסות לשאלה המציקה בדבר היחס למסגד אל אקצה.

בקצרה, קריאה קלילה בין השורות אומרת לקורא המבין שמדובר בכהניסט כבד במיוחד. קשה להבין, אם כן, מדוע נמנעו בנר"ג-יהדות לציין עובדה פשוטה: בן ארי הוצב במקום השלישי ברשימת "חזית יהודית לאומית" לכנסת. במקום הראשון של הרשימה, נזכיר, ניצב ברוך מרזל.

השמטה מקרית? שכחה שגרתית? או סתם רצון להסתיר, בין תארים סתמיים לקהל הרחב, את העובדה שנרג-יהדות משמש כבר מזמן בימה לכהניזם?

(יוסי גורביץ)

החבר הכי טוב של עמרי שרון עצבני מאד הבוקר.

אחרי שריטש את שאריות שמו הטוב בעדות אופי למען פושע מורשע, שאותו סיקר במשך שנים מבלי לדווח על הידידות ביניהם, החליט ארי שביט שהגיע הזמן לשוב ולקדם את האג'נדה של הימין. מסתבר שהבוחרים דחו את הצעותיו הנבונות במהלך הבחירות האחרונות – בהן תיאר את מדינת אנשי ההון הנשלטת על ידי הבובה "א.א." – ובכל זאת סירבו לתת אמונם באיש החזון בנימין נתניהו. ובכן, הוא יראה להם מה זה.

בטור שפורסם היום בעיתון "הארץ", תחת הכותרת הפיוטית "רחש הצנטריפוגות", מאיים עלינו שביט בפצצה האיראנית המתקתקת ובאה. הוא סבור, משום מה, שהידיעות על הפצצה האיראנית "לא מחלחלות לתודעה".

יכול להיות שהוא צודק. אחרי הכל, מאז שנת 1990 מאיים עלינו הצבא באותה פצצה. 16 שנים חלפו, ופצצה אין. האם אפשר להאשים את האזרחים בכך שהם נהיו אדישים לקריאות ה"זאב-זאב" של זאבי-פרקש? האם לא איים עלינו האצטגנין במדים, לפני חצי שנה, שאיראן "תחצה את נקודת האל-חזור" בסוף חודש מארס? אידי מארס חלפו, וכעת אץ המעונן הלאומי להודיע לנו שאיראן "תגיע לפצצה תוך שלוש שנים וחצי". וואלה? וחצי? לא שלוש שנים ושליש? לא חמש? תמיד הלכתם על חמש!

ונניח שלאיראן תהיה פצצה. האם אנחנו צריכים להפסיק לחיות? האם לסגור את הבורסה, להפסיק את המסחר, לזנוח את החיים הציבוריים? העולם כולו חי במשך 40 שנים תחת האיום של מלחמה גרעינית כוללת – ולהוציא כמה סרטים, רבים מהם גרועים מאד, החיים נמשכו במסלולם. זה טיבו של איום קבוע: לומדים לחיות איתו. וב-16 השנים האחרונות, לא היה דבר קבוע בישראל כמו האיום האיראני.

ונניח שהיינו מפנימים את האיום. מה יכולה ישראל לעשות? שום דבר, נאלץ שביט להודות: "פעולה ישראלית היא האחרונה ברשימה: השלכותיה עלולות להיות חמורות". "חמורות", שביט? מה דעתך על "קטסטרופליות"? על העלאת הסכסוך עם כל מדינות האיסלם? על הצבתה של ישראל כמטרה הראשונה במעלה לכל ג'יהאדיסט? על פגיעה חסרת תקדים במעמדה הבינלאומי של ישראל?

מה, מלבד לבישת שק ואפר, מציע שביט? אה, זה פשוט: הוא מציע שישראל תשאיר את העבודה לאמריקנים – וכדי להקל על האמריקנים, צריך לבטל את ההתכנסות. יצא המרצע מן השק.

בכלל לא בטוח שלג'ורג' בוש יהיה ה"הון הפוליטי" הנדרש לתקיפת איראן: אם היה לו אשראי, הוא שרף את כולו בפיאסקו הנשק להשמדה המונית בעיראק. אף אחד בעולם לא יקנה עוד "מודיעין" אמריקני על נשק להשמדה המונית במדינה מזרח-תיכונית עשירה בנפט. קשה להניח שהקונגרס יסכים לצאת למלחמה שלישית, שעה שכוחות אמריקנים מבוססים בבוץ של עיראק ואפגניסטן. וכל זאת בלי לציין שבנובמבר, צפוי הקונגרס להתחלף – ויריביו של בוש צפויים לזכות לרוב.

יתר על כן, שביט מתעלם מהתכונה הבולטת ביותר של ממשל בוש: הפשלונריות. הממשל הזה לא הצליח לעשות שום דבר טוב. כל דבר שנגע בו, הורע. אם יפעלו האמריקנים באיראן, ישראל תואשם – בין השאר, משום שהממשל עצמו מציין את האיום על ישראל כסיבה לפעולה – ובכלל לא בטוח שהפעולה תשים קץ לתכנית הגרעינית האיראנית. על פלישה קרקעית לאיראן איש אינו חושב – או, ליתר דיוק, יש לקוות שאיש אינו חושב עליה.

אבל נניח רגע לטקטיקה. הבה נסתכל על האסטרטגיה. שביט דורש מאיתנו לבטל את תכנית ההתכנסות. זו אינה דרישה חדשה: הוא העלה אותה קודם שזכתה לרוב בבחירות. העובדה שמספר הישראלים שנהרגו בחזית הדרום מאז ההתנתקות הוא אפס, לא גורמת לו לחשוב שההתנתקות היתה הצלחה. את ההתנתקות עצמה, אגב, כינה "התקדים הבלתי נתפש הזה. פינוי צבאי כפוי של אוכלוסייה אזרחית במאה ה-21. טיהור פוסט-מודרני שליו של חבל ארץ שלם מיושביו"; ודומה שכמו אצל נעמי שמר והשוק הריק, לא היו, אליבא דשביט, תושבים אחרים – כמיליון וחצי מהם – באותו "חבל ארץ שלם".

אם נניח לרגע לכל המעטפת הריקה של קרקוש הצנטריפוגות, הטענה של ארי שביט פשוטה – ואידיוטית. אסור לבצע את ההתכנסות עד שתפתר הבעיה האיראנית. זו טענה מוזרה, כי לא ברור מה קשורה ההתכנסות לאיראן. גם לא ברור מדוע דווקא ההתכנסות היא זו שתדיר שינה מעיני בוש.

ומתי, במטותא, תפתר הבעיה האיראנית? מי לידינו תוקע שהיא "תפתר" בשנה הקרובה, כפי שמבטיח שביט? מי קבע את לוח הזמנים שהוא מציג? אמ"ן טוען כעת שהפצצה – שלפי הכרזותיו הראשונות אמורה היתה להיות מוכנה ב-1995 – תהיה מוכנה ב-2010. המודיעין האמריקני, זהיר יותר וטועה לא פחות, מעריך שהיא תהיה מוכנה, אם בכלל, ב-2015. בהנחה שהנשיא האמריקני לא ימהר לשלוף דווקא בסתיו הקרוב – ולהוציא הערכותיו של שביט, אין לנו סיבה לחשוב כך – אנחנו אמורים למזמז עוד כמה שנים, ולהשקיע עוד כמה עשרות מיליארדים שאנו זקוקים להם כאוויר בנשימה, בהתנחלויות שסופן ידוע מראש.

ומה תעשה הקואליציה הזו בינתיים, קואליציה שהוקמה על מנת לפרק את המוקשים שבגדה המערבית? מה יחשוב הציבור הישראלי על הדמוקרטיה שלו, אם ההבטחה הזו – שהובעה הפעם במפורש – לא תמומש?

אפשר להבין מדוע ירצה בכך נתניהו, איש ארץ ישראל השלמה. קשה להבין מדוע ירצה בכך ארי שביט – אלא אם השלים את המטמורפוזה מאיש שמאל לאיש ימין. אחרי הכל, בספרו האחרון, הוא הבהיר שהוא לא מתכוון לשאול לדעתם של פוסט-ציונים; הם פסולים, מבחינתו, לשיח. מהבחינה הזו, המעבר המלא לשורותיו של נתניהו הוא בחירה הגיונית.

מעבר למאמר העגום של ארי שביט, הגיע הזמן לומר די לפאניקה ולהטלת האימה המכוונת, הרווחת במקומותינו. סי.אס. לואיס הבין היטב את ערכה של נורמליות תחת איום, בכותבו בעידן קודם:

"Let that bomb when it comes find us doing sensible and human things—praying, working, teaching, listening to music, bathing the children, playing tennis, chatting to our friends over a pint and a game of darts—not huddled together like frightened sheep and thinking about bombs. They may break our bodies (any microbe can do that) but they need not dominate our minds."

יוסי גורביץ

אריק בלייר, הוא ג'ורג' אורוול, לא היה אדם מושלם. הוא עצמו ידע שיש חלקים באישיותו שהם לא נעימים: כל חייו נאבק בתיעוב כלפי המעמדות הנמוכים ובאנטישמיות שלו, שהיו חלקים מן החינוך של בני מעמדו וזמנו. לא תמיד הוא ניצח במאבקים הללו, אבל הוא ניתח את התבוסות, הכיר בהן ככאלו, וחזר למאבק.

בכתיבתו יש משהו שהייתי מכנה "פנאטיות שקולה": אורוול שנא בלהט את החברה האנגלית בת זמנו, ורצה בשינוי דרסטי שלה – אבל לא היה מוכן להפעיל אלימות לשם כך. הוא היה מודע מאד לכך שהחברה הזו עיצבה אותו, לטוב ולרע, ולא היה מוכן להשגת שינוי באמצעות בגידה בה ושיתוף פעולה עם הרודנות הסטליניסטית.

בכך השיג איזון קשה-לשמירה בין ההכרה שבעוולות החברה בה חי, ובין הסירוב להזדהות עם אויביה. הוא היה אנטי-קולוניאליסט, אבל היה חשדני מאד כלפי מה שיבוא לאחר קריסת האימפריה: "אפילו לא ידעתי שהאימפריה הבריטית גוססת, ושהיא תהיה טובה הרבה יותר מהאימפריות הצעירות שיעמדו במקומה", כתב ב-1936 ("לירות בפיל").

×”×™×” בו צד אנטי-אינטלקטואלי חזק – "צריך להיות אינטלקטואל כדי להאמין בשטות כזו. אף אדם פשוט לא ×™×”×™×” ×›×” טיפש" – שנבע מחשדנות עמוקה כלפי אינטלקטואלים. חשדנות מוצדקת: "בגידת האינטלקטואלים" מעולם לא הורגשה כפי שהורגשה בשנות השלושים, כשמיעוטם אץ לחבק את הפאשיזם וההמונים – "הנוער הגרמני אמר את דברו, ונקשיב לו", כדברי היידגר – ורובם זינק לזרועותיה של העריצות האדומה: ×’'ורג' ברנרד שואו אמר על משפטי הראווה של סטאלין ש"לאיש לא יכול להיות ספק באשמתם של הנאשמים".

לאורוול היה, והוא כתב זאת תוך כדי המשפטים. העונש על שבירת האחדות היה מהיר: נידוי. מו"לים שמאליים סירבו להוציא לאור את ספריו, ביניהם "הומאז' לקטלוניה", שתיאר כיצד בגדה ברית המועצות בספרד הרפובליקנית. רבים מהאינטלקטואלים, אלה מהם שהתפכחו ב-1956 וב-1968, לא סלחו לאורוול על כך שצדק עוד ב-1937.

אם אורוול חתר למשהו, הוא חתר לאמת, אמת חסרת רחמים ואשליות, אמת המופנית ראשית כל אל המחנה הנאור; מהפאשיסטים והפולקיסטים אין טעם לצפות למאומה. במאבק על האמת, השפה היא כלי ראשון במעלה: והמאמר "פוליטיקה והשפה האנגלית", אולי הטוב שבמאמריו, מתאר את השחתתה של השפה.

ישנן תמות בנות אלמוות, שחוזרות על עצמן לאורך הדורות. קלאסיקנים ימצאו במאמרו של אורוול הדים לטקיטוס ואף לתוקדידס. "כפרים חסרי מגן מופצצים מן האוויר, ותושביהם מגורשים; בבקר יורים במכונות יריה; את הבקתות מציתים בקליעים נותבים; לכך קוראים 'השכנת שלום'" (אורוול); "לשוד, לשחיטה, לביזה, הם נותנים את השם הכוזב 'שלטון'; הם עושים שממה וקוראים לה 'שלום'" (טקיטוס, אגריקולה 30); "מילים שינו את משמעותן וקיבלו משמעות חדשה. חוצפה חסרת מעצורים נדמתה כאומץ של בעל ברית נאמן; היסוס זהיר, כפחדנות גלויה; המתינות – כמעטה לחוסר גבריות; היכולת לראות את כל צדדי הבעיה, כחוסר יכולת לפעול. אלימות פראית הפכה לגבריות, חתרנות זהירה – לאמצעי מוצדק של ×”×’× ×” עצמית". (תוקדידס, מלחמת פלופונס, סוף ספר שלישי)

והתופעה הזו, שימיה כימי התעמולה והמלחמה, פועלת היטב גם כיום, גם כאן.

לכאורה, אורוול דיבר על עידן אחר, עידן האידיאולוגיות הגדולות. גרמניה הנאצית נפלה בדם ואש ותרועות וואגנר עוד ב-1945. ברית המועצות המשיכה לגרום סבל בל יתואר למאות מיליונים, עד שהתפוגגה בענן חלודה ב-1991. לכאורה, כל זה לא רלוונטי: גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה.

אבל התופעה של בגידת האינטלקטואלים, של שיתוף פעולה עם האויב והערצת הטוטליטריות, עודנה איתנו; כך גם השימוש לרעה בשפה. להשמת אזורים חקלאיים אנחנו קוראים 'חישוף'; למצור נתנו את השם 'כתר נושם'; להריגת ילדים – 'ירי על פי הנהלים'; לאפרטהייד קראנו 'אזורים המותרים לכניסה לזכאי שבות בלבד'. ואת זה צריך להמשיך להגיד.

אבל צריך לומר גם שאין כל מקום להבנה למניעיהם של ג'יהאדיסטים; שאין שום דבר הראוי להערצה בתרבות המוות המוסלמית; שהגיע הזמן להפסיק להתייחס לתרבות המערבית כנחותה מכל תרבות אחרת, ושיש לומר לעולם השלישי כמה מילים קשות; שההתקרבנות, על כל צורותיה – מזו היהודית ועד זו הפמיניסטית – איננה ולא תוכל להיות פתרון.

צריך לומר לשמאל הפוסט-מודרני – שאת שקיעתו, אני מקווה, אנחנו מתחילים לראות – שיש עולם של ממשות מחוץ לטקסטים; שיש לייחס למעשים משמעות גדולה מזו של מילים; שפוליטיקה וחקיקה – שהם לא תמיד נעימים ולא תמיד נקיים – משיגים הרבה יותר תוצאות מנסיונות ל"שינוי תודעה" באמצעות "תיקון" השפה.

ישראל נמצאת בחצי השנה האחרונה תחת מתקפת ספינים חסרת תקדים. לשקר יש, אם לא ממשלה, לפחות מפלגת שלטון. באווירה של הולכת שולל כללית, כתב אורוול, אמירת אמת היא מעשה מהפכני.

הבה נקום ונעשה אותו.

(המאמר פורסם לראשונה, כקול קורא, בסיפור האמיתי והמזעזע של. תודות לאיתמר שאלתיאל על עזרה ועידוד.)

יוסי גורביץ