החברים של ג'ורג'

יום הדין של הפרקליטות

התפרים הגסים של תיק יששכרוף מבטאים אמת מדכאת: הפרטאץ’ הזה הוא המקסימום שהפרקליטות והמשטרה מסוגלים לו

לפני יותר מעשור, הזדמנתי לבית משפט בירושלים כדי לצפות באיתמר בן גביר מגן על נאשם בטרור יהודי. כשאמרתי לאיזה משפט אני רוצה להגיע, המאבטחת החייכנית של משמר בית המשפט שלחה בי מבט לא מוסתר של גועל. הגעתי לאולם. בן גביר עדיין לא היה עורך דין, אבל הוא כנראה כבר ידע כל מה שהוא צריך לדעת. הוא ריחף כפרפר ועקץ כדבורה, חג בעליצות בטיעוניו סביב עורך הדין הכבוי והאומלל של הפרקליטות. אני לא יודע מה נסגר עם התיק הוא בסופו של דבר, אבל באותו היום קיבל בית המשפט את כל טיעוניו של בן גביר. נער הגבעות הספציפי ההוא שוחרר ממעצר והלך הביתה. יש לקוות שאמר בכוונה גדולה "ברוך המתיר אסורים."

תהיתי אז למה לא טרחה הפרקליטות לשלוח עורך דין רציני לייצג אותה בתיק ההוא. התשובה האומללה היא שככל הנראה, היא לא מסוגלת.

ביום שישי פרסמתי כאן שורה של פרכות בטענות הרשמיות של הפרקליטות בתיק שתפרה לדובר שוברים שתיקה, דין יששכרוף. הטענות היו, בקצרה, ש:

א. המשטרה והפרקליטות לא נקטו בשורה של צעדי חקירה מתבקשים, שכתוצאה מהם אי אפשר להגיע למסקנה שהפלסטיני שהפרקליטות טענה שהותקף, חסן ג’ולאני, אכן הותקף על ידי דין.

ב. שלג’ולאני היו סיבות לפחד משוטרי משטרת ישראל ושלגמרי יתכן שהם זייפו את העדות שלו.

יממה לאחר מכן, פרסמו שוברים שתיקה תמונה של יששכרוף עם ג’ולאני, כשהוא מצהיר במפורש שלא מדובר בפלסטיני שהוא תקף. אתמול, ניסתה הפרקליטות להגן על עמדתה ופרסמה מכתב שקבע בפסקנות שג’ולאני הוא הקורבן של יששכרוף, הוא ואין בלתו. שעות ספורות לאחר מכן, חשפו “שוברים שתיקה” סרטון של בצלם ממרץ 2014, שבו נראה יששכרוף מוביל פלסטיני אחר כבול וחבול למראה (שווה להתייחס לכבילה הפראית שבה הוא נתון), כשלפניו הולך קשר המ”פ, רובן סילברסטון, שמסר לשוברים שתיקה עדות שמאששת את עדותו של יששכרוף, אבל – ראה זה פלא – אליו חוקרי המשטרה לא הצליחו להגיע.

בשלב הזה הגרסה של הפרקליטות – היתה רק תקרית אחת שבה יששכרוף עצר מישהו בחברון, וזו התקרית שחקרנו – שכבה מדממת על הרצפה. הבוקר הוסיפה עמירה הס את מכת המוות. הס הגיעה אל חסן ג’ולאני וגבתה ממנו את הגרסה שלו.

לדברי ג’ולאני, החקירה שלו התנהלה כך:

א. חוקרי המשטרה הגיעו אליו והתחילו לחקור אותו על התקרית מ-2014. כששאל למה בעצם נזכרו בזה פתאום, אמר לו החוקר של משטרת ש”י ש”יש חיילים שקרנים.” בשלב הזה זיהמו החוקרים את העדות בכך שסימנו לעד מה לומר.

ב. החוקרים הבטיחו לג’ולאני אישור כניסה לישראל אם יאמר להם מה שרצו לשמוע.

ג. הוא אמר להם את האמת: שהוא לא הותקף על ידי יששכרוף.

ד. הוא אמר להם אמת לא נעימה אחרת: שלפני שהועבר לידיו של יששכרוף, הוא הותקף על ידי שישה שוטרי מג”ב באלימות קשה, עד כדי סחרור. למידע הזה אין זכר בגרסה של הפרקליטות.

ה. בסוםו של דבר, החוקרים הגישו לו טקסט כתוב עברית והורו לו לחתום עליו. המדובר בחריגה מהנהלים, שקובעים שעד יחתום רק על מסמך בשפה שהוא מבין. ג’ולאני חתם. זו כנראה הסיבה לכך שהפרקליטות הגיעה למסקנה שג’ולאני “הכחיש כי מעצרו לווה באלימות כלשהי מצד החיילים, מלבד שימוש בכוח לצורך איזוקו, פעולה אשר נדרשת נוכח התנגדותו לאיזוק”: המשטרה רימתה את הפרקליטות.

אחרי שאספו חוקרי משטרת ש”י את מה שאיילת שקד רצתה שיאספו, הם שלחו את המידע הזה לפרקליטות. אנחנו לא יודעים אם הם העבירו את המידע על כך שג’ולאני הותקף על ידי אנשי מג”ב לפרקליטות או שקברו אותו במסמך העברי שג’ולאני לא הבין. אנחנו יודעים, עם זאת, שפרקליטים בכירים כמו שי ניצן והפרקליטה למריחות מיוחדות נורית ליטמן עברו על המידע שהעבירה להם המשטרה.

היתכן שהם לא שמו לב שג’ולאני חתם על עדות שכתובה בעברית? היתכן שהם לא שמו לב למשפט משונה כמו זה שאומר ג’ולאני על כך שהפנו כלפיו רק אלימות סבירה?

לגמרי יתכן. כי האמת המפחידה ביותר בכל יששכרופגייט היא לא רק שהפרקליטות יכולה לתפור לך תיק בהוראת שרת המשפטים, אלא שהיא כל כך רשלנית. בחקירת דגל, כזו ששרת המשפטים לוטשת אליה עין, התפרים כל כך גסים והשקרים כל כך בוטים שכמה אנשים טובים משוברים שתיקה שמוציאים את העיניים על ארכיון הווידאו של בצלם ועיתונאית שהולכת אשכרה לשאול את ג’ולאני מה קרה שם מפרקים את הסיפור של הפרקליטות תוך ארבעה ימים.

זו חקירת דגל, וזה כל מה שהם מסוגלים לו. וזה מפחיד באמת. כי אלה האנשים שצריכים להתמודד עם עבריינים ערמומיים כמו בנימין נתניהו ועורכי הדין שלו. אז צריכה לקום ועדת חקירה, שלאחר שתעיף את שי ניצן וליטמן צריכה גם לברר לא רק איך הושחתו הפרקליטות והמשטרה, אלא גם איך הם הפכו לחסרי יעילות כל כך.

ואה, כן: למצוא את ששת שוטרי המג”ב שתקפו את ג’ולאני. אם אני מבין את שרת המשפטים נכון, זו עבירה חמורה שיש לחקור בלי קשר למשך הזמן שעבר. מה גם שיתכן שחלק מהם לובשים מדי משטרה היום.

(כן, כן, אני מתלוצץ.)

ועוד דבר אחד: חמושינו האמיצים ירו למוות בתחילת החודש באח ואחות שנסעו ברכבם ליד ההתנחלות חלמיש. אלוף הפיקוד הורה לנזוף בסגן המ”פ ולהשעות את המ”כ. יש, כמסתבר, חקירת מצ”ח, והיא כרגיל מתנהלת לאחר שלחשודים היתה אפשרות לתאם ראיות. נזיפה והשעיה: זה מה ששווים חיי פלסטינים בעיני אלוף בצה”ל. אשר לחקירת המצ”ח, הפעם הם כנראה יתקשו לטייח אותה בעילת “לא מצאנו מי היה מעורב”, אז הם כנראה ילכו על “מרחנו את החקירה עד שהחשודים יצאו מתחולת חוק השיפוט הצבאי” הישן והטוב, וסביר להניח שלאיילת שקד לא יהיה דחוף להורות לפרקליטות לפתוח בחקירה בנושא.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הייתי כלבלבה של איילת שקד

פרשת דין יששכרוף מעידה על האופן שבו הושחתה הפרקליטות תחת שי ניצן

כלי התקשורת דיווחו אמש (ה’), כמעט בלי יוצא מן הכלל, בהבלטה על מכתב של הפרקליטות, שבו נטען כי דובר שוברים שתיקה שיקר ביחס לאירוע מעצרו של פלסטיני. כרגיל במצבה המצער של התקשורת הישראלית, הקומוניקט של הפרקליטות צוטט כאילו היה תורה מסיני וללא כל ביקורת. את הביקורת נספק כאן.

קודם כל, קומוניקט? כן המכתב של הפרקליטות נשלח, כפי שאפשר לראות, לשורה של ארגוני ימין אבל לא לחשוד עצמו, דין יששכרוף, או לפרקליטתו גבי לסקי. המכתב ארוך בצורה יוצאת דופן – הפרקליטות מסתפקת בדרך כלל בשורה לאקונית של “התיק נסגר מעילה זו וזו” או “הוחלט להעמיד לדין בעבירות כך וכך” – והוא מכיל ניתוח אישיות של יששכרוף שמקומו בפסק דין. בפועל, שי ניצן ביצע ביששכרוף, בפקודת גבירתו איילת שקד, משפט שדה.

נזכיר את השתלשלות האירועים, כי היא קריטית.

יששכרוף תיאר באירוע פומבי השנה תקרית שהתרחשה למיטב זכרונו במארס 2014, שבה הוא הפעיל אלימות חריגה כנגד פלסטיני שיידה אבנים על חיילי צה”ל, במהלך נסיון לעצור אותו, משום שלא הצליח לאזוק את הפלסטיני. ארגוני ימין מיהרו להשתמש בעדות הזו ככלי ניגוח: הם טענו שיש להעמיד את יששכרוף לדין, ובו זמנית טענו שהוא משקר.

ראש וראשון לשקרנים המקצועיים של הימין במקרה הזה היה סרן (מיל’) עמרי סיינר, שבסרטון שזכה להרבה מאד חשיפה טען שהוא היה מפקדו של יששכרוף ושהאירוע לא קרה. הוא הביא עוד שורה של חיילים שאמרו למצלמה “דין, אתה שקרן”, כשחלקם לא מצליחים להסתיר את החיוך. העובדה הקריטית שסיינר השמיט היא שהוא לא היה מפקדו של יששכרוף בזמן האירוע, וממילא לא היה נוכח בו, ושהחיילים שהוא הביא לא שירתו עם יששכרוף בעת האירוע. עם זאת, יש חשיבות מסוימת בדבריו של השקרן הזה: כמשיח לפי תומו, הוא מעיד על כך שיששכרוף היה מעורב בשורה ארוכה של פעילויות מעצר.

ב-7.6.17, שולחת שרת המשפטים איילת שקד מכתב ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לחקור את יששכרוף, וטענה בראיון לגל”ץ ש”עליו להיענש במקרה שבו סיפורו נכון,” ובמקביל ש”ארגון מילואימניקים בחזית אסף עדויות של חבריו ומפקדיו שטענו שהסיפור לא קרה.” שקד מתייחסת כאן לסיינר ולשאר השקרנים שלו. “אם זה אכן כך,” המשיכה שקד, “המדינה צריכה להודיע באופן רשמי שזה לא אירע כדי שחיילים ידעו להתמודד עם שקרים מסוג זה.”

שבועיים לאחר המכתב של שקד, מורה פרקליט המדינה שי ניצן על פתיחת חקירה. מדובר בהחלטה חריגה, על גבול חסרת התקדים, מסיבה פשוטה מאד. חיילים נמצאים תחת תחולת חוק השיפוט הצבאי עד שנה לאחר שחרורם. שיטה קלאסית של מצ”ח למניעת העמדת חיילים לדין היא למרוח את החקירה עד שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. לאחר שיצא החייל מתחולת חוק השיפוט הצבאי, צריך פניה מיוחדת של הפצ”ר לפרקליטות כדי שתחקור את מי שהוא עכשיו אזרח. הפצ”ר לא עושה זאת אלא במקרים נדירים במיוחד. במקרה הזה, למרות שקרים של הפרקליטות בנושא, הפצ”ר לא ביקש לחקור את יששכרוף; הוא רק העביר את התלונה של סיינר ושקרניו. הפרקליטות טענה אז עוד שהחקירה היא משום שיששכרוף אמר שהוא נקט באלימות קשה כלפי פלסטיני “ללא כל סיבה.” זה לא מה שיששכרוף אמר. הוא אמר שהפעיל אותה לצורך מעצר.

מישהו אמר חקירה פוליטית ולא קיבל?

פרקליטתו של יששכרוף, גבי לסקי, אמרה לי שיש בכוונתה לפנות עוד היום בדרישה לקבל את חומרי החקירה של הפרקליטות בפרשה. מאחר והם אינם בינתיים בידינו, נצטרך להסתמך על תיאור החקירה כפי שהוא עולה ממכתבה של הפרקליטות עצמה. כאן אין ברירה אלא להציג את המכתב כולו.

dean1

dean2

על פי הפרקליטות, ההליך התרחש כך:

א. יששכרוף נחקר באזהרה. הוא חזר על עדותו כפי שהופיעה בסרטון.

ב. המשטרה גבתה עדות – להבדיל מחקירה באזהרה – מקצין בצה”ל, שמתואר על ידי הפרקליטות כ”המ”פ של החשוד בתקופה הרלוונטית.” הקצין אמר לה שלהד”ם.

ג. מסיבות שלא פורטו, החליטו החוקרים שזו יכולה להיות רק תקרית אחת, שבה נעצר חסן ג’ולאני.

ד. ג’ולאני נחקר, ולמרבה הפליאה הוא מאשש את מה שרצתה השרה שקד לשמוע: הוא “הכחיש כי מעצרו לווה באלימות כלשהי מצד החיילים, מלבד שימוש בכוח לצורך איזוקו, פעולה אשר נדרשת נוכח התנגדותו לאיזוק.” מה אני אגיד לכם, זה העד המועיל ביותר שראיתי אי פעם. רק חסר היה שיוסיף It’s a fair cop. נגיע לכך עוד דקה.

ה. הפרקליטות מיהרה להוסיף כי “אין תיעוד לחבלות על גופו, אשר לו אותרו היו מחויבות ברישום על פי הנהלים.” וואלה.

כאמור, חומר החקירה עדיין לא בידינו, אבל כבר אפשר לראות שורה של כשלי חקירה מובהקים:

א. המשטרה לא גבתה עדות מכל החיילים המעורבים. אילו היתה עושה זאת, כנראה שהיתה נתקלת בעדותו של קשר המ”פ, רובן סילברסטון, שמאששת את עדותו של יששכרוף. באירוע כזה נהוג לחקור את העדים. לא הפעם. משונה, לא?

ב. ה”מתלוננים”, בראשם השקרן סיינר, לא זומנו לעדות, ודאי לא לחקירה באזהרה. כנראה שכולם הבינו שהעדות שלהם שקרית.

ג. ג’ולאני לא עבר מסדר זיהוי, פרוצדורה הכרחית. כלומר, הוא כלל לא זיהה את יששכרוף כמי שעצר אותו, ואף לא קיבל הזדמנות לכך.

ד. לא נערך עימות בין ג’ולאני ויששכרוף.

ה. לא נערך עימות בין יששכרוף ובין המ”פ (האמיתי).

מסעיפים ג’ וד’ עולה שישנה אפשרות סבירה למדי שג’ולאני כלל לא היה האיש שיששכרוף עצר ושמדובר בתקרית שונה לגמרי. כאן נזכיר את דבריו של סיינר, שהעיד שיששכרוף השתתף במספר גדול של תקריות.

נתייחס לרגע לעדים. המ”פ הוא, על פניו, אדם שיצא לאזרחות (התקרית, כזכור, אירעה במארס 2014 וחצי שנה אחר כך היה ליששכרוף מ”פ חדש, סיינר) ואחרי שנתיים וחצי מוצא את עצמו במשטרה. אמנם, הוא לא נחקר באזהרה, אבל אם הוא היה אומר לשוטרים שהתקרית אירעה כפי שתוארה על ידי יששכרוף, זה עשוי היה להשתנות. אחרי הכל, הוא היה קושר את עצמו לתקרית אלימה מצד אחד מפקודיו שהוא לא דיווח עליה. אז הוא עושה מה שעושה כל אדם במצבו: אומר שהוא לא זוכר שהיתה שם אלימות. כאן משונה למדי שהמשטרה לא עימתה את יששכרוף עם מפקדו – כמובן, זה משונה בתנאי שאתם מאמינים שזו היתה חקירה הוגנת.

מה גם שישנה אפשרות נוספת: כפי שאפשר לראות מהתקרית הזו, אם אתה טורח מספיק למסמס חקירה במשך שנים, גם זכרונם של ההוגנים בעדים מתעמעם. בסך הכל, אנחנו לא מדברים פה על הקרב על האלאמו. סתם מעצר אלים.

אשר לג’ולאני, מבחינתו זה גרוע יותר. פתאום נוחתים עליו שוטרים – חוויה שהיא אף פעם לא נעימה, ובמיוחד לא כשהשוטר הוא יהודי ואתה פלסטיני בחברון – וגובים ממנו עדות על אירוע שהתרחש לפני יותר משלוש שנים. לשוטרים יש דרך להבהיר לנחקר מה הם רוצים לשמוע ממנו – אני זוכר את השוטר ברצועת עזה, שאמר לנו בשלווה שאם הוא ייכנס עם החשוד לחדר חקירות, “הוא יודה גם ברצח קנדי” – וג’ולאני הבין מהר מאד מה מצופה ממנו.

כמובן, בהנחה שהמשטרה לא זייפה את העדות שלו. גם זה קורה, ודי הרבה. בהנחה שבחדר החקירות לא נכח גם נציג שב”כ. נדע יותר כאשר ייצא חוקר החקירה לאור.

למה נציג שב”כ? כי החקירה הזו מסריחה מפוליטיות מתחילתה ועד סופה. שי ניצן האזין לקול אדוניו, והורה על חקירה. החקירה מתנהלת במהירות שיא, ומתיימרת להצליח לאתר את הפלסטיני הנכון בחברון אחרי שלוש שנים. היא נסגרת בהאשמת יששכרוף בשקר. נזכיר את דבריה של שקד כשהפרשה התחילה: “המדינה צריכה להודיע באופן רשמי שזה לא אירע כדי שחיילים ידעו להתמודד עם שקרים מסוג זה.” שי ניצן והמשנה לפרקליט המדינה לעניינים מיוחדים, נורית ליטמן, סיפקו לבוסית הפוליטית שלהם את מה שביקשה. אגב, הפרקליטה לעניינים מיוחדים עוסקת בדרך כלל בעבירות בטחון קשות כמו ריגול. מה היא עושה בתיק תקיפה פשוט?

ובכן, זה לא תיק תקיפה פשוט אם שרת המשפטים מעוניינת בו, במיוחד כאשר היא מתכננת כבר שנים חוק שיוציא את שוברים שתיקה אל מחוץ לחוק.

לאורך הקריירה של שי ניצן, הוא תמיד התיישר על פי הצורך של אדוניו הפוליטיים. בנאום הפרישה שלה לפני מספר שבועות, הזהירה נשיאת העליון היוצאת מרים נאור את העובדים בפרקליטות שהם צריכים לשרת לא את הממשלה אלא את האינטרס הציבורי. נאור הכירה היטב את העבודה של ניצן ודומיו. ויש להניח שהיא לא הופתעה כלל מהפמפלט שהוציאה הפרקליטות אמש.

הפרקליטות היא ככל הנראה הגורם המסוכן ביותר לחירותו של אדם. הכוח שלה עצום. ברגע שהוגש כתב אישום, הסיכוי של אדם להיחלץ ממנו בזיכוי נמוך מאד. יופעל עליו לחץ עצום, הן מהפרקליטות והן מבית המשפט, להודות באשמה ולסגור את התיק בעסקת טיעון. במקרה שבו אנשים מתעקשים להיאבק על חפותם, לעתים קרובות מסתבר שהפרקליטות לא יודעת לנהל משפט ראיות – ולכן נוקטת בזיוף ראיות. כאשר הפרקליטות מתחילה להטות משפט על פי רצון פוליטי, היא משתמשת לרעה בשאר הכוחות שלה. היא סגרה כאן תיק שלטענתה היה ריק מתוכן – אבל בפועל האשימה את יששכרוף בשקרים לצורך פוליטי. בפועל, שי ניצן מינה את עצמו לשופט ומוציא להורג, והרשיע את יששכרוף בהוצאת דיבה. אלא שזה לא הליך תקין, ועל ההליך הזה אין בעצם אפשרות ערעור. ספק אם יש דוגמא מובהקת יותר לניצול לרעה של כוח כדי לרצות אדונים פוליטיים.

הרבה יותר משיש צורך ברפורמה בבתי המשפט, וכמעט כפי שיש צורך ברפורמה במשטרה, יש צורך ברפורמה – בשריפת אורוות, למעשה – בפרקליטות. והאיש הראשון שחייב לעוף הוא שי ניצן, הכלבלב של איילת שקד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)