החברים של ג'ורג'

בן דרור ימיני ויועז הנדל יוצאים למתקפה נגד חקירת פשעי מלחמה. הם יודעים למה

הטור האחרון של בן דרור ימיני ב”ידיעות אחרונות” הכיל שקר גס מהמקובל, אפילו אצלו.

ימיני כותב ש”ביקשתי מדוברת ‘יש דין’ מידע על החקירות שמבצעות מדינות כמו ארה”ב ובריטניה, שראוי לישראל להדמות להן. […] קיבלתי תשובה מעורפלת על כך שעו”ד ספרד לא התכוון לבריטניה וארה”ב.”

או שלא. לגמרי במקרה, הייתי במשרדי ‘יש דין’ – הדיסקליימר הקבוע: אני מקבל מהארגון שכר עבור כתיבת בלוג – ושמעתי את התגובה בזמן שנשלחה. עו”ד מיכאל ספרד מביא אותה כאן במלואה:

“שלום,
האייטם אתמול לא עסק בהעמדות לדין ובענישה אלא בחקירות וגם מיכאל לא התייחס לארה"ב אלא לבריטניה.
בבריטניה החקירות בנוגע לפעילות של כוחות הביטחון בעירק נעשות החל מ-2005 על ידי גוף שבראשו עומד אזרח, החל מ2010 יש גם גוף עצמאי חיצוני ייעודי החוקר את פעילות הכוחות הבריטיים בעירק בשם – Iraq historic allegations team. לגבי העמדות לדין בארה"ב ובבריטניה אין לנו נתונים אך אנו כן יודעים שעשרות חיילים הועמדו לדין כולל באשמת רצח גם בנוגע לעירק וגם בנוגע לאפגניסטן.
מקווה שהמידע הזה עוזר.
ערב טוב,
רעות”

ההדגשות שלי. “תגובה מעורפלת על כך שעו”ד ספרד לא התכוון לבריטניה וארה”ב,” אה? אחת משתיים: או שימיני נכשל בקריאה בסיסית של טקסט, או שהוא מסלף את הטקסט לצרכיו, מתוך אמונה שאם הוא שובר את הכללים המקובלים של המשחק העיתונאי, אף אחד לא יחשוף את ערוותו.

אז האם ימיני הוא טמבל או סלפן? לאור ההיסטוריה שלו, שתועדה כאן לעייפה, אני יודע במה אני בוחר. אבל אחרי שעמדנו על כך שימיני מסלף את העובדות לצורכי הונאת קוראיו, נתייחס גם לטיעון שלו.

חשוב לציין: ימיני מקבל במשתמע את הטענה שצה”ל לא חוקר כראוי את פשעי המלחמה שלו; הוא רק אומר שהדרישה מצה”ל לחקירה נאותה היא צביעות, משום שארה”ב ובריטניה מבצעות גם הן פשעי מלחמה והם לא נחקרים כראוי. יש להניח שלא במקרה בחר ימיני את בריטניה וארה”ב כדוגמאות שלו – אם ×›×™ את המקרה הבריטי, כפי שעולה מהתשובה שקיבל, הוא לא מכיר כיאות, מה שלא צריך להפתיע – ולא, למשל, את הולנד. זו, בעקבות פשע המלחמה שביצע צבא אחר – הסרבי – בסרברניצה, תוך שכוח שלה עומד בחוסר מעש באזור, חקרה את הנושא במשך חמש שנים ובסופו של דבר, התפטר ראש הממשלה שלה.

כאן נוקט ימיני באחד התרגילים הקבועים שלו. במשך עשור, הוא מאשים את ארגוני זכויות האדם בסיוע לאיסלם הרדיקלי. למשל, כאן:

“הבעיה איננה האיסלאם הרדיקלי. אפשר לחיות עם הנחש הזה ומדי פעם לקצץ את ראשו. הבעיה היא עם התמיכה שמקבלת השנאה הזאת, גם במוסדות בינלאומיים, גם על ידי ארגונים שונים, בחסות שיח "זכויות האדם". […] הבעיה היא עם האחרים. הנאורים. המתקדמים. נציגי העולם החופשי. הם הבעיה. משום שהם לא רוצים לדעת.”

וכאן:

“הטמטום המערבי שמתיר לפשיסטים, גזענים ואיסלאמיסטים להפיץ את מרכולתם באקדמיה המערבית (וגם הישראלית) פועל שעות נוספות גם אצלנו. מצעד הגזענים הכהניסטים קיבל הכשר מטעם בג"ץ לצעוד היום באום אל-פאחם.
הנימוקים מוכרים לעייפה מתחום שיח הזכויות. הם דומים, אם לא זהים, לנימוקים שמעלים ארגוני זכויות אזרח כאשר הם עותרים היום בעניינו של רמדאן: חופש הביטוי בלה בלה בלה. “

הכותרת של המאמר הזה, אגב, היא “הסכנה המעוורת של שיח הזכויות.” כותרות המשנה שלו כוללות, בין השאר, אמירות כמו “הטמטום הליברלי” ו”כששיח הזכויות הופך לסכנה.”

אז במבט הרחב היותר, ×–×” שבו הוא רואה מלחמת תרבויות עם האיסלם, ימיני מאשים את ארגוני זכויות האדם בשותפות לצד האיסלמי, מרצון סמוי או מעיוורון. על ×–×” הוא בנה את עצמו. אבל כשימיני צריך להגן על פשעי המלחמה של הצבא היהודי, אז פתאום הוא מאמץ את השיח של ארגוני זכויות האדם: ההצבעה שלו על פשעים בריטיים ואמריקאים נשענת על המחקר של ארגונים כאלה – אותם ארגונים עצמם שכאשר הוא לא צריך להגן על פושעי המלחמה היהודים, הוא מגנה כאידיוטים מועילים של האיסלם הרדיקלי, שעצם החשיפה שלהם מחלישה את “המאבק” ואת “ההסברה.”

אגב, כשימיני מפנה את הזעם שלו כלפי ארגוני זכויות האדם הישראלים, ומנופף בכך שהצבא האמריקאי ממש גרוע בלחקור את עצמו, האם הוא שם לב שארגוני זכויות האדם האמריקאים אומרים דברים דומים מאד על הצבא שלהם לאלה שאומרים ארגוני זכויות האדם הישראלים על צה”ל?

הנה Human Rights Watch, כשהוא תובע לחקור את הפשעים באפגניסן:

“The US has a meager record of investigating and prosecuting human rights abuses allegedly committed by its forces during its 12-year military presence in Afghanistan, Human Rights Watch said. Although several high-profile cases have resulted in convictions and substantial punishments, many other serious cases have resulted in minimal or no charges, or in disproportionately light punishments.

“The Nerkh incidents should be investigated rigorously, impartially, and transparently,” said Andrea Prasow, senior counterterrorism counsel and advocate at Human Rights Watch. “While it is clear that crimes occurred, US authorities need to establish what exactly happened and who is responsible.”

הנה אמנסטי על צבא ארה”ב, באוגוסט האחרון:

“In a report published on Monday, Amnesty said it had gathered evidence of "a deeply flawed US military justice system that cements a culture of impunity" in dealing with Afghan civilian deaths and injuries caused by US-led Nato operations since 2001.”

“מערכת צדק צבאי פגומה עד הבסיס, שמעגנת תרבות של העדר ענישה” ביחס למותם ופציעתם של אזרחים – ×–×” אחד לאחד מה שאמרו בצלם ויש דין על מערכת החקירות הצבאית. וכאן ההבדל בין אנשים ששואפים לצדק ובין בן דרור ימיני: אדם שרוצה צדק לא מתרץ פשעים בכך ש”כולם עושים זאת.” ×–×” מוסר של מאפיה. מי שרוצה בעשיית צדק, נאבק עליו, לא אומר ש”ככה ×–×”.” ימיני, בעשור האחרון, הוא אחד המגוננים הבולטים ביותר על פושעי מלחמה; בלשון הזהב של אלתרמן,

כי בנים ובנות ואנחנו איתם,

מי בפועל

או בטפיחות הסכמה,

נדחקים במלמול של “הכרח” ו”נקם”

לתחומם של פושעי מלחמה.

מלמול של ‘הכרח’ ו’נקם’.

ובאותו המוסף עצמו (תקשורת שמאלנית, אתם יודעים), יצא יועז הנדל להתקפה על ארגוני זכויות האדם. הלז, כזכור, עומד בראש הארגון המגוחך “זכויות אדם כחול לבן.” האחרון לא מי יודע מה פעיל בשטח, הוא מתעקש שתפקידו הוא לדווח לצה”ל ולא ל”כבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ” – כלומר, לסייע לצבא לטשטש את הפשעים – ולאחרונה עיקר הפעילות שלו היא נסיון לתעד הפרות זכויות אדם… של החמאס, ולשמש בפועל כעוד זרוע hasbara של ישראל. מוקדם יותר, עסק הארגון בנסיון נלעג לגרום לחיילים לספר על מעשים טובים שהם עשו לפלסטינים.

בטורו, כותב הנדל שהחקירות שצה”ל הורה על פתיחה בהן מעידות שהוא “צבא רציני,” ואומר שההגינות באשר ליכולת של צה”ל לחקור את עצמו “מחייבת להבין קודם כל באיזה תוצאות מפקפקים.”

ובכן, אילו טרח הנדל לקרוא את הדו”חות של בצלם ויש דין, הוא ×”×™×” רואה למה יש פקפוק רציני ביכולת של צה”ל לחקור את עצמו – גם בימי רגיעה יחסית ועל אחת כמה וכמה בימי מלחמה.

×”× ×” הנוהל של צה”ל לפתיחה בחקירה במקרה של חשד לפשע בעת רגיעה: קודם כל, יש תחקיר מבצעי, שיכול להמשך הרבה מאד זמן. רק אחרי שהוא מסתיים, מתחילה הפרקליטות הצבאית לשקול האם יש בכלל מקום לחקירה פלילית. הבדיקה הזו של הפרקליטות הצבאית נמשכת שבועות עד חודשים – ואחרי כל הזמן ×”×–×”, בכלל לא בטוח שיש עדיין אפשרות לקיים חקירה רצינית. עבר המון זמן, לכל המעורבים ×”×™×” די זמן לתאם עדויות, על זירת פשע ואיסוף ראיות פיזיות אין מה לדבר. אם החליטה הפרקליטות לפתוח בחקירת מצ”ח, ולא תמיד היא מחליטה על כך, החקירה הזו יכולה להמשך שנים. אחרי החקירה, התוצאות מועברות שוב לידי הפרקליטות הצבאית, שלוקחת את הזמן שלה לחשוב על ×–×” עוד קצת. כאן צריך להזכיר שעל פי חוק השיפוט הצבאי, אפשר לשפוט חייל רק עד שנה לאחר שחרורו. כלומר, מה שיש כאן בפועל היא מערכת שמושכת את הזמן עד שהיא תוכל להודיע בשביעות רצון שהתיק נסגר ×›×™ החייל כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. החוק הצבאי הישראלי לא מכיר בקטגוריה של פשעי מלחמה, שעליהם באופן כללי אין התיישנות.

אם מישהו ×”×™×” צריך דוגמא לאופן שבו פועלת מערכת ה”צדק” הצבאי ביחס לפלסטינים, המקרה של ג’וואהר אבו רחמה הוא דוגמא נהדרת. היא נהרגה, ככל הנראה כתוצאה משאיפת ×’×– שנורה על ידי חמושי צה”ל, בינואר 2010. צה”ל שיקר בפרשה פעם אחר פעם, מה שהיה גורם לכל אדם סביר להורות מיד על חקירה. אבל ×–×” לא קרה: הפרקליטות סירבה בעקשנות לפתוח בחקירה פלילית, ולפני שבועיים – קרי שלוש שנים ושמונה חודשים לאחר מותה של אבו רחמה – הסכים בג”צ שההחלטה לא היתה בלתי סבירה. במילים אחרות, צה”ל נאבק בבתי המשפט כמעט ארבע שנים כדי למנוע חקירה. לא העמדה לדין: פאקינג חקירה. זו מערכת הצדק הצבאי בקליפת אגוז.

וזו עוד מערכת הצדק הצבאי בזמן רגיעה. במצב מלחמה, הנושא מסתבך הרבה יותר. הפרקליטות הצבאית חשודה באישור פשעי מלחמה. האם היא יכולה ברצינות לחקור את עצמה? אל תצחיקו אותי. הנדל כותב ש”באופו מפתיע, דווקא מידע שקיבלו במהלך המבצע מתחקירנים ברצועת ×¢×–×” – תחת דוברי החמאס – שימש אותם כדי להאשים את צה”ל בפשעי מלחמה.”

אה, לא. קודם כל, ההיסטוריה מוכיחה שבדיווחים על פשעי מלחמה, כדאי מאד להקשיב לאנשים בשטח. פעם אחר פעם, הם צדקו הרבה יותר מהמפקפקים בהם. הנטיה האנושית היא לא להאמין שכוחות רשמיים מבצעים פשעים; זה “לא יכול לקרות” וזה קורה בפועל יום-יום, שעה-שעה.

שנית, מי שהעיד על פשעי המלחמה ×”×™×” צה”ל עצמו. פעם אחר פעם, הוא התגאה בכך שהוא מפציץ את בתי המשפחות של אנשי חמאס – מטרה שהיא בעליל לא מטרה צבאית, מטרה שבעליל הפגיעה בה מיועדת לנקמה, שהיא הכל חוץ מצורך צבאי. וזה, בלי לדבר על מה שקרה בסג’עיה ורפיח. צה”ל הרשיע את עצמו. הפשעים הללו, נזכיר, בוצעו באישורה של הפרקליטות הצבאית – זו שעכשיו הנדל רוצה שתחקור את עצמה.

וואלה. האם כשימיני מדבר על “ניצול לרעה של שיח הזכויות” הוא מדבר על השכן שלו במוסף? כי הנדל והארגון הנלעג שלו, ארגון hasbara שמתחזה לארגון זכויות אדם, הם אחלה של דוגמא. כרגיל, הימין מבצע בעצמו את מה שהוא מאשים בו את השמאל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אמש פורסם בשורה של כלי תקשורת "תחקיר" של צה"ל, בו נטען שג'וואהר אבו רחמה מתה לא כתוצאה מהגז המדמיע שהדו"ח נאלץ להודות שהיא שאפה, אלא כתוצאה מטיפול שגוי שהיא קיבלה בבית החולים. זו הגרסה הרביעית של צה"ל בפרשה; רשימה של כל השקרים של צה"ל בנושא, שערך נדב פרץ, אפשר למצוא כאן.

יש רק שגיאה אחת במה שנדב כותב, והיא לא באשמתו. ה"תחקיר" הוא לא תחקיר רשמי של צה"ל. קריאה מדוקדקת מעלה שהוא מיוחס לא לדובר צה"ל, אלא ל"גורמים צבאיים" עלומי שם.

עשיתי, על כן, את המתבקש והרמתי טלפון לדובר צה"ל. התשובה שלהם היתה חד משמעית: "זה לא תחקיר שלנו, זה לא משהו שאנחנו הפצנו, זה משהו שככה יצא". מבחינת דובר צה"ל, התחקיר בפרשת מותה של אבו רחמה עדיין נמשך.

במהלך השיחה עם דובר צה"ל, הודתה החיילת בצד השני מבלי משים במה שפורסם כאן לראשונה: שמי שניהל את התדרוך לכתבים הצבאיים ולבלוגרים נבחרים, בו נטען שאבו רחמה מתה מסרטן ולא היתה כלל בהפגנה, היה אלוף פיקוד המרכז אבי מזרחי. לגמרי לא במקרה, המידע שפורסם אתמול כתחקיר רשמי של צה"ל היה "מידע שהוצג לאלוף פיקוד המרכז".

צה"ל, כפי שציינו בעבר, ממשיך לנהל מלחמה פסיכולוגית בשני ראשים: ראש אחד, זה של פיקוד מרכז, ממשיך להפיץ שלל גרסאות שמטרתן להרחיק מצה"ל את האחריות; האחר, זה הרשמי של דובר צה"ל, דובק בעמדה הרשמית על פיה הכל עדיין בבדיקה. יצוין שהעמדה הרשמית של דובר צה"ל לא גורמת לו לצאת לתקשורת למחות על הפצת השמועות הזו ולחזור על עמדתו הרשמית; נוח לו ככה.

כאן צריך, שוב, להזכיר שהכתבים הצבאיים מהווים הרבה יותר מדי צינור תעמולה של "גורמים צבאיים", מבלי להציג את ההסתייגויות הנדרשות – על כל פנים, לא בזמן. הם אפילו לא טרחו לוודא את ההצגה החדשה שנמסרה להם מול דובר צה"ל.

זכורים לרע התועמלנים הקטנים שכל כך התרגשו לקבל תדרוך מקציץ בכיר, עד שהם חזרו על השקרים שלו – מתה מסרטן, לא היתה בהפגנה – כאילו היו תורה מסיני, והפיצו אותם בעולם. מעניין איך הם הרגישו הבוקר, כשמזרחי השליך אותם כאילו היו טישו משומש והפיץ גרסה שונה לחלוטין – היא היתה בהפגנה, היא נפגעה מגז, היא לא מתה מסרטן – תוך שהוא מחסל את אמינותם וחושף את ערוותם כאנשי Hasbara קטנים.

צה"ל מקדיש הרבה יותר מדי מאמץ תעמולתי לשאלת מותה של אבו רחמה. כל כך הרבה, שעולה השאלה על מה הוא מנסה לחפות.

(יוסי גורביץ)

אמש (ב') יצא צה"ל בהתקפה תקשורתית מתואמת כנגד פעילי בילעין ומשפחת אבו רחמה, וטען שלא רק שג'וואהר אבו רחמה לא נהרגה כתוצאה מגז, היא כלל לא נכחה בהפגנה בכפר ביום שישי. הדברים מגיעים על רקע פרסומים שלפיהם הגז שבו משתמש צה"ל מסוכן מהמקובל.

אה, בעצם, זה לא היה צה"ל: זה היה "גורם בצה"ל". דובר צה"ל (מדור רדיו ואינטרנט) מסר לי בעת כתיבת הפוסט שהעמדה הרשמית שלו היא עדיין שנושא מותה של ג'וואהר אבו רחמה נמצא בחקירה, ושיש לו תהיות על העמדה הרשמית של הפלסטינים. התדרוך, שבוצע לכל כלי התקשורת הישראלים (וגם לקבוצה נבחרת של בלוגרים אנשי ימין, כאלה שאפשר לסמוך עליהם שלא ישאלו שאלות קשות ושיבינו את תפקידם בתזמורת ה-Hasbara) נערך, על פי מקור, על ידי אלוף פיקוד המרכז, אבי "הבוזז" מזרחי בכבודו ובעצמו. מזרחי הוא חתיכת מקור בכיר; זו כנראה הסיבה שכל כלי התקשורת הישראלים הקדישו לטענות שלו מקום נרחב במיוחד – למרות שזו לא העמדה הרשמית של צה"ל. דובר צה"ל, ראוי לציין, נמנע מלהגיב לשאלה האם מזרחי הוא שערך את התדרוך, בנימוק שהוא לא יכול למסור את זהותו של אדם שמספק מידע-רקע; אבל התדריך של מזרחי לא היה תדריך רקע, הוא היה מיועד לגמרי לפרסום.

למה זו לא העמדה הרשמית? כי יש בה חורים בגודל חדלון האישים של מי שהיה ראש הלוגיסטיקה במלחמת לבנון השניה, שהמחדלים שלו אילצו את החיילים לבזוז, ובמידת הצורך דובר צה"ל יוכל להתנער מהן ולומר, בצדק מבחינתו, שאלו לא הטענות שלו.

הטענות של מזרחי, אם לסכם אותן, הן:

א. אבו רחמה לא נכחה כלל בהפגנה.

ב. הדיווח על פינויה מההפגנה היה מאוחר.

ג. אין סיבה טובה להניח שאבו רחמה נפגעה מגז.

ד. יש בלבול בין השעות שבהן הגיעה אבו רחמה לבית החולים ובין השעות שבהן קיבלה טיפול.

ה. היא קיבלה תרופות המשמשות חולי סרטן, ומכאן יש להסיק שהיא היתה חולה בסרטן, וזו סיבת מותה.

ראוי לשים לב להבדל בין העמדה המסתייגת של דובר צה"ל ("הנושא בבדיקה, יש תהיות") ובין הפסקנות של מזרחי, שהתבטאה היטב בכותרות עיתוני הבוקר (מעריב כתב על "עלילת בלעין?", וידיעות אחרונות כתב ש"מות המפגינה – פיברוק"). צה"ל, כרגיל, מנהל מערכת לוחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי בשיטת הלם ואימה: מכה חזקה בכל כלי התקשורת, שמיועדת לקבע את הנראטיב שלו בקרב האוכלוסיה שממילא נוטה לאמץ אותו. מה שיבוא אחר כך, חשוב פחות. אף אחד לא יזכור את ההכחשה, כמו שרק מעטים זוכרים שהקסאם המפורסם ההוא התגלה בסופו של דבר כאלונקה.

נעבור על הנקודות של מזרחי אחת-אחת.

א + ב. שקר. כמה וכמה אנשים ראו את אבו רחמה בהפגנה. כפי שמיהר לציין הבוקר רחביה ברמן, ציוץ של "קול יהודי לשלום" דיווח על פינויה של אבו רחמה בשעה 14:36. מזרחי טען שמקורות פלסטינים לא דיווחו במהירות על האירוע; כפי שמוסרת הוועדה העממית של בילעין, סוכנות הידיעות הפלסטינית וואפא פרסמה ידיעה בנושא זמן קצר אחרי האירוע. יתר על כן, גם אם לא נכחה בהפגנה עצמה והיתה בביתה, מי שהיה בהפגנות יודע שבלשון המעטה, צה"ל לא מקפיד לפגוע רק במפגינים ושלעיתים קרובות הגז מגיע גם אל הכפר עצמו.

ג. שורה של עדי ראיה העידו (ראו דו"ח הוועדה העממית למעלה) כי היא נפגעה מגז, אם כי תגובתה לו היתה חריגה מהרגיל. נהג האמבולנס שהוביל אותה לבית החולים מעיד שהיא אמרה לו שהיא נחנקה מהגז. גם הדו"ח הרפואי שדן במותה מצא כי סיבת המוות היתה חנק כתוצאה מגז. עמדת-נסיגה של צה"ל במקרה כזה היא שהוא לא יכול להיות אחראי לפגיעה של אנשים הסובלים מבעיות חריגות; העמדה המשפטית המקובלת, כפי שמציין רועי רוטמן, היא שבמקרה כזה- "הלכת הגולגולת השבירה" – האחריות היא על התוקף, כלומר על צה"ל.

ד. צה"ל רומז שהמסמכים הרפואיים של אבו רחמה זויפו. הראיה שלו לכך היא שהיא הגיעה לבית החולים בשעה 15:20 וקיבלה בדיקות בשעה 14:45, כלומר לכאורה לפני שכלל הגיעה אליו. על פניו, כל מה שיש כאן הוא שגיאת הקלדה פעוטה: אם היא היתה מתחילה להבדק ב-15:44 במקום 14:45, הכל היה נראה בסדר. מן הראוי לציין, בעקבות ברמן, שאילו היו הפלסטינים רוצים לזייף מסמך, דווקא סוג הטעויות הזה היה נמנע.

ה. מזרחי רמז במהלך התדרוך שלו שאבו רחמה היתה חולת סרטן שמצאה לנכון להתפגר דווקא בעת ההפגנה, כדי לדפוק את צה"ל. ההוכחות שלו? היא קיבלה תרופות שעשויות לשמש גם חולי סרטן. מכאן קפץ מזרחי למסקנה שהיא סבלה מסרטן, ואפילו מתה ממנו.

הבה נקווה שמזרחי לא מקבל גישה לחומר מודיעיני, כי אם זו צורת הסקת המסקנות שלו, אנחנו בצרות. הדו"ח של הוועדה העממית מציין כי "ג'וואהר סבלה מדלקת באוזן התיכונה, שהשפיעה על יציבתה, וכחלק מהטיפול עברה לאחרונה בדיקת CT." בדיקת ה-CT לא מצאה שום דבר חריג. אבו רחמה קיבלה טיפול תרופתי נגד סחרחורות. הרופא שעמו עבדה אבו רחמה, ד"ר עודה אבו נחלה, מעיד שיום לפני ההפגנה היא פעלה כרגיל ולא היו לה שם בעיות ניכרות לעין.

בקיצור, צה"ל מבקש שנאמין שאישה בת 36 מתה לפתע, בדיוק ביום הפגנה, מסרטן שלא הפגין כל תסמינים קודם לכן, וששורה של אנשים היו מעורבים בקשר לזיוף נסיבות מותה. כל זאת, אגב, ללא ניתוח הגופה. כל זה קורה, יממה לאחר שגורמים בצה"ל נאלצו להודות שהחיילים שלכאורה מנעו "פיגוע דקירה" בעצם פיברקו את האירוע. וכל הערימה המהבילה הזו של חצאי שקרים ושקרים מלאים מגיעה אלינו מבכיר בצה"ל שלא מוכן שיפרסמו את שמו, כשדובר צה"ל מסרב למסור גרסה משלו.

בקיצור, לוחמה פסיכולוגית מהסוג שלמדנו לקבל מצה"ל, שמיטיב להפעיל אותה כלפי אלו שמקיימים אותו. הבעיה היא שעל רוב הישראלים זה עובד.

(יוסי גורביץ)