משתחרר מעוגניו
לפני כשבוע, בעט בג"צ מכל המדרגות את הפרקליטות הצבאית, לאחר שזו ניסתה לטעון שסעיף האישום הראוי לקצין שהורה – במקרה הטוב – על דימוי הוצאה להורג של עציר כפות הוא "התנהגות שאיננה הולמת קצין".
"מקורביו" (רשמית, לקצינים בשירות פעיל אסור להתראיין, אז מסתבר שלכולם יש "מקורבים") של הקצין האמור, סא"ל עמרי בורברג, ייבבו מרה על ההחלטה, וטענו שמדובר בקצין "ערכי". לראיה, הם אמרו, הוא חילץ פצועים וגופות תחת אש. מותר להתקטנן ולשאול מה "ערכי" בחילוץ בשר נרקב תחת אש, תוך סיכון חיי אדם, אבל בישראל הנקרופילית כנראה שהשאלה הזו לא תובן.
הבעיה של "המקורבים", אם אכן יש כאלה, בסיסית יותר: בלבול בסיסי. אומץ לב הוא אכן אחת המידות הטובות; אומץ לב הוא הנחותה שבהן. הלוחם האמיץ שהוא בו זמנית פושע מלחמה מתעלל הוא תופעה מוכרת, שימיה כימי אכילס. הרומאים, כל עוד שהצליחו לשלוט בצבאם ולא הוא בהם, הקפידו להעמיד את המשמעת מעל האומץ; על פי האגדה, משהורה הקונסול טיטוס מאניליוס טורקוואטוס על איסור על דו קרבות עם חיילי האויב, ומשהפר בנו שלו, שנשא אותו שם את הפקודה, ניצח לעיני החיילים והעלה משמעותית את המוראל שלהם, ציווה אביו להוציאו להורג בשל הפרת המשמעת.
אומץ לב, או מאצ'ואיזם, קיים בכל בריון שכונתי, והיא תכונה זולה ביחס, שניתנת לרכישה באמצעות הכמות הנכונה של אלכוהול. בפני עצמו, אומץ איננו בהכרח "ערכי" יותר מזהירות; המרכיב ה"ערכי" הוא השימוש שנעשה באומץ הלב, מטרתו, לא הוא-עצמו. ודוק: אומץ הלב של בורברג מוגבל למצבי קרב בלבד. כשהסתבך, מיהר לטפול את האחריות – כמקובל בקרב פחדני הקצונה הבכירה; ראו פרשת אל"מ משה תמיר – על החפ"ש הזמין ביותר, שותפו לדבר עבירה החייל ל'.
גם קצינים בכירים בצה"ל הביעו תרעומת, ואמרו שמעתה יצמצמו את שיתוף הפעולה שלהם עם ארגוני זכויות אדם, שלדבריהם מנהלים "מסע ציד" נגד קצינים שמרשים לעצמם לבצע פשעי מלחמה. אם צה"ל היה צבא נורמלי, קציניו הבכירים היו מבינים שניהול מסע הציד הזה היה חלק מתפקידו-שלו, כי ההבדל בין צבא ובין כנופיה חמושה בנוסח הצבא הרוסי הוא בדיוק זה: משמעת פלדה והענשת פשעי מלחמה.
זה, כידוע, לא המצב, ושר בטחוננו האמיץ, אהוד "ברח" ברק, כבר עדכן את הערכתו לגבי צה"ל: אין לומר עוד "הצבא המוסרי ביותר בעולם" – הזכויות שמורות לאושיה ערכית אחרת, שאול "חסר חוליות" מופז – אלא "אחד הצבאות המוסריים ביותר בעולם". מי אמר שהמערכת הצבאית לא מתעדכנת?
* * * * *
ובינתיים, מתבצעת לה בשקט הפיכה ערכית בצה"ל. בשבוע שעבר, אושר מינויו של קצין המילואים שגב לב-רן למ"פ בחטיבת המילואים ירושלים. לב רן, מתנחל, מעל בתפקידו בעת פינוי מאחזונצ'יק לפני כשנה, שימש כסוכן כפול של האנשים שכנגדם פעלה היחידה שלו, ועדכן אותם על פעולותיה. הוא הודה על כך בגלוי בשיחה בגדודו, ואף התרברב על כך בפגישה עם כתב "ידיעות אחרונות".
שכרה של הבגידה הזו היה, כאמור, קידום. דובר צה"ל אף מסר, בתגובה לאקונית, ש"נמצא שלב רן פעל כשורה". המסר – עוד צעד בדרך מצבא של מדינה עצמאית לצבא-מתנחלים – הובהר. ראוי להרהר מה יהיו, למשל, שיקולי הקידום של המ"פ הטרי; האם יעדיף לתפקידי מ"מ, למשל, קצינים שחולקים את משנתו הערכית, כאלה שבסירובם לא יאפשרו עוד להפעיל את הפלוגה למשימות של פינוי פולשים יהודים.
בינתיים, הצליח תא"ל אביחי רונצקי – האמאם הגדול של צה"ל – לייצר עוד שערוריה. רונצקי מורגל בהן עוד מהתקופה שבה פסק שמעיקר הדין, אסור להעניק טיפול רפואי לשבוי אויב ויש להניח לו למות.
גם הפעם, רונצקי אמר את האמת ההלכתית המחודדת: מלכתחילה, אסור לנשים לשרת בצה"ל. בטוב הטעם הרגיל, הוא אמר את הדברים בכנס של חיילות דתיות. המשמעות היא ברורה: אתן המרתן את צו הרבנים, אבל אנחנו נטפל בכן למרות זאת.
חשוב להדגיש: האיסור איננו על שירותן של נשים דתיות בפרט, כפי שהוצג הנושא בטעות, אלא איסור על שירות נשים בכלל; אלו מהן שהן דתיות פשוט חשופות יותר להשפעתם וליכולת ההיזק של הרבנים.
כל הרבנים הראשיים לצה"ל סברו כך – זו עמדת ההלכה היהודית – אבל היה להם מספיק שכל לסתום את הפה. רונצקי, שמפגין קצת יותר אומץ מבורברג ומוכן לסכן את המשרה שלו, אמר זאת בפומבי.
הבעיה איננה רק בכך שרב צבאי קורא לנשים שלא להתגייס – אם כי זו הבעיה שרוב התקשורת התמקדה בה – אלא בכך שבהצהרותיו, רונצקי מיישר קו עם הקיצונים שבחיילים הדתיים. לאחרונה, הודיעה לשכת הרמטכ"ל שחיילים דתיים לא רשאים לנטוש הופעה בשל העובדה שיש בה נשים שרות; זו הופכת להיות בעיה. חיילים דתיים אחרים סירבו להשתתף בקורס שנוהל על ידי מפקדת.
זה לא רק נושא ה'צניעות', שאליו ניסה רונצקי להסיט את הדיון. חיילות על פודיום לא מהוות כל סכנה לתומתו של החייל הדתי. כך גם נשים ששרות על במה. הבעיה היא עם נוכחותה של אשה במרחב הציבורי, ובמיוחד במקרה של פיקוד; המצב שבו אשה מפקדת על גבר הוא, מבחינת ההלכה, בלתי אפשרי.
רונצקי ושאר החיילים מצוות הסוס הטרויאני לא מגלים אומץ סתם כך; הם יודעים שדבר לא יקרה להם, שאיש לא ידיח אותם על המאמץ הבלתי פוסק שלהם להפוך את צה"ל לסניף של ישיבת הסדר. הם רואים כבר את הישורת האחרונה. קיר הברזל, שאמור היה להבהיר שכל נסיון להשליט בישראל את ההלכה ייענש בחומרה, קורס חלק אחר חלק. וכשיצטרכו טיפוסים כמו בורברג הכשר "ערכי" למעשיהם, הם אלה שיספקו אותו. ואולי זה ההסבר לחיבוק הזה של החרד"לניקים והמתנחבלים מצד צה"ל: מהם הוא תמיד יכול לשמוע שהוא מוסרי. אפילו מוסרי מדי.
והספינה שטה.
(שבתי).
(יוסי גורביץ)
הערה לא קשורה: אני לא מצליח לגשת לבלוג הזה דרך החיבור של 012. מקבלים הודעת 404 משרת האפאצ'י. נסיון לגשת הנה דרך פרוקסי עובד, מסתבר.
מהו קיר הברזל ומהי הישורת האחרונה בדיוק?
מעניין למה טרחו לציין שהוא חילץ גופות תחת אש, האם פחדו שסיפור חילוץ שבויים יבדק ברצינות על ידי מישהו?
ברוך שובך.
אגב, יכול להיות (לא הייתי מהמר על זה, אבל יכוליות) שהמתנחבל הקטן היה סוכן כפול בידיעת צה"ל… או שזה מה שצה"ל רוצה שהחברים שלו יחשבו עכשיו 🙂 סתם אפשרות.
"אומץ לב, או מאצ'ואיזם, קיים בכל בריון שכונתי, והיא תכונה זולה ביחס, שניתנת לרכישה באמצעות הכמות הנכונה של אלכוהול" – הבעיה היא, כמובן, שאלכוהול גם מוריד את הערנות ומהירות התגובה של הגיבור, ולכן הוא לא ממש פתרון אפשרי, ולכן הצע האנשים-האמיצים-ללא-עזרת-אלכוהול הוא נמוך, הם עדיין מצרך מבוקש והתכונה היא עדיין יקרה. הבעיה השניה היא שאומץ (ללא אלכוהול) נובע בדרך כלל מטפשות או אובדניות. ולכן, רוב הגיבורים, גם אלה שהם גם טובי לב, ערניים ובעלי מהירות תגובה, לא מתאימים לניהול (או לפיקוד).
לא מדויק. אומץ במלחמה נובע מתוך – או לפחות נעזר רבות ב- – בושה, תסמונת העדר ואחווה, שהן פנים שונות של לכידות חברתית. מי שמסתער מסתער כי חבריו מסתערים איתו, כדי לא להראות פחדן, וכי הוא יודע שכשכם שהוא מסתכן עבורם כך גם הם יסתכנו עבורו. גבורה אינה טפשות, מכיוון שהיא מסכנת אולי את האורגניזם הבודד אך מיטיבה עם החברה הסובבת אותו ועל כן יש בה הגיון הישרדותי. לגבי אובדנות, אני חושב שרוב המסכנים חייהם מגיעים למצב אדרנלי/הורמונלי/תודעתי כזה שהם או בטוחים שהם בלתי פגיעים, או שפועלים מתוך דחף טבעי ללא מודעות עצמית. סיכוי טוב שאם הם היו עוצרים לרגע לחשוב, לא היו בוחרים למות.
מי שמסתער בגלל שחבריו מסתערים איתו הוא לא גיבור יוצא דופן (הרי גם חבריו מסתערים איתו, ולכן הם גיבורים באותה מידה) גיבור יוצא דופן הוא מי שמסתער בזמן שחבריו לא מסתערים איתו. באמת ששכחתי את הסמים הטבעיים (אנדרנלין וטוטסטרון).
זה ניתוח נחמד, אבל שימו לב שאתם עדיין מסתמכים על יצרים בסיסיים – הישרדות, עדריות, גבריות – כך שערך האומץ בכ"ז לא יוצא מזה טוב (בין אם זו הייתה כוונתכם או לא).
ולמעשה על כל דבר שהוא. על כך נדמה לי שסוקרטס דיבר כאשר התיחס לשני סוגי סיבתיות (פידון, סוקרטס מסביר את הסיבות לכך שהוא עומד למות). מה שמדובר בו פה הוא, אם אני לא טועה, ה"סיבות הפועלות".
אפשר לנתח כך גם את המתקפה על אומץ הלב: אחד ממקורותיה הוא כתביו ומאמריו של י.ליבוביץ', שכמדומני (אני לא בטוח) שהשתתף כקצין במערכה הכושלת על העיר העתיקה. יתכן שמעט יותר אומץ לב וולגארי שכזה מצידו, וירושלים היתה בידינו. יתכן גם להסביר הרבה מעמדותיו הפוליטיות בידיעה שהוא אישית כשל במה שלקח על עצמו, ושדרש קצת מאומץ הלב הזה. באותו מובן, אפשר להסביר גם את קימרלינג מסע הצלב האנטי-ישראלי שלו דרך מחלתו, וכדומה. אין דבר שלא ניתן לפסיכולוגיזציה או מכניקה ממעיטה שכזו, כולל כמובן אהבה, מחויבות לזכויות למיעוטים, וכתיבה פוליטית תחת השפעץ טבק ואלכוהול. לכן נהוג לא לערב את הדיון הזה – שהוא בעצם דיון מדעי, עד כמה שאני מבין אותו – בדיון המוסרי. ליבוביץ מן הסתם ידע את כל זאת.
(לגופת העניין, אכן לא ברור למה לצה"ל אין פקודת קבע *נגד* סיכון החיים המיותר הזה)
אופס – בטעות כתבתי כותרת לתגובה למעלה, משהו כמו "את הניתוח הזה אפשר להחיל גם על ביקורת האומץ"
נו, בוודאי שאפשר. פשוט כתבתי שלא ברור לי למה יהושאפט ויואב חושבים שהטיעונים האלה מדברים בזכות הגבורה.
אני גם חושב שבלתי אפשרי להפריד בין השיח המדעי לכל סוג של שיח אחר ולהישאר ישר וענייני, אבל זה כבר דיון נפרד.
אתה קצת נסחפת עם ה"הגיון ההישרדותי" שלך.
בטבע החיות שמגלות הכי הרבה "גבורה" ו"אומץ" (בהנחה שמדובר בנכונות להקרבה עצמית למען הכלל) הן דווקא אלו שממילא לא יכולות להעמיד צאצאים – כגון חיילות/פועלות נמלים ודבורים. מבחינתן הכל טוב, מכיוון שרק המלכה יכולה להמשיך את המין רק המלכה חשובה (זאת הפשטה, אבל היא מתארת פחות או יותר את המודל האבולוציוני שלהן).
חיות שמסוגלות להעמיד צאצאים נלחמות רק כשהן חושבות שהן יכולות לנצח (אם יש להן יתרון מספרי, כוח רב, ארס וכו') או כשהן אין להן ברירה אחרת. השינפנזות מגדילות לעשות ואפילו מחליפות צדדים במהלך הקרב אם הן חושבות שהן בעמדה נחותה.
ככה שאם לחיילים/ות יש ביצים/שחלות אז מבחינה הישרדותית עדיף להם/ן להסתכן פחות וזאת אחת הסיבות למה צריך לאמן חיילים/ות ולא סתם לתת להם/ן רובים ולשלוח לקרב.
נכון, אם כבר הסיבה האבולציונית לאומץ היא זכייה במעמד חברתי עדיך שתוביל ליותר צאצאים בהמשך (אם יש תכונה שמגבירה את השרידות של הקבוצה ולא של הפרט, אז מספר הפרטים בקבוצה שמקיימים אותה יקטן).
ובתזמון "טוב": חיילים דתיים סירבו לנסוע בג'יפים שנהגו חיילות.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1098110.html
סליחה על הפניה החוזרת, אבל אולי פיספסתה את הבקשה המקורית: האם תוכל להחזיר את המנגנון שאיפשר את שליחת מלוא תוכן הפוסט, אל הרידר ? בשבועות האחרונים אני מקבל בגוגל רידר רק את הכותרת…
לא ממש קשור, אבל בכ"ז:
http://en.wikipedia.org/wiki/Urumqi_riots
ועכשיו נראה, מי מכל אנשי המערב (כולל ישראל) שהטיחו קללות במשטר האיראני על התנהגותו כלפי מפגינים בחודש האחרון יטיח קללות דומות במשטר הסיני. אגב, הסינים כבר קטלו יותר מפגינים ממה שהמשטר האיראני קטל אחרי שלושה שבועות של הפגנות.
(כן, בינתיים אין מידע בדוק על זהות הנפגעים. אבל מי שחושב שמפגינים אויגורים יכולים להרוג 140 איש ביומיים, יש לי גשר נחמד למכור לו.)
לקח לי (ול-CNN) שבועיים כדי ללמוד שמות של בכירים אירנים ועכשיו אתה רוצה שאני גם אלמד שמות סיניים?! לא, תודה – אני לא אוכל לעקוב אחרי שתי התקוממויות בשנה.
עכשיו ברצינות: יש הבדל בין התקוממות עממית שבבסיסה דרישה לבחירות צודקות לבין משהו שלעת עתה נראה כמו התקוממות אתנית. כמובן שזה לא אומר שמותר לדכא את האויגורים או, חס וחלילה, לרצוח אותם, אבל המימד האתני בהחלט עשוי התלהבות פחות מצד המערב (אם זה מה שיקרה).
אלכס, יפה שכל מה שאתה לא יודע הוא "לעת עתה". האויגורים מדוכאים כבר שישים שנה, והמצב רק נהיה גרוע יותר ויותר. יש להם תביעות לאומיות, שהממשלה הסינית לא אוהבת בגלל טיעון "המדרון החלקלק". הסינים קולוניאליסטים נורא, במיוחד (לעת עתה) לגבי טריטוריות שהם חושבים ששייכות להם באופן היסטורי. הם גם מזלזלים בברברים האויגורים/טיבטיים האלה, ואומרים שאם סין לא היתה שם הם עדיין היו גרים באוהלים וחיים בביוב. מזכיר לכם מישהו?
בכל מקרה, לאויגורים בהחלט יש שאיפות לאומיות, מוצדקות למדי להבנתי. זו לא התקוממות אתנית יותר משהתקוממות הפלסטינית היא התקוממות אתנית. לאויגורים יש אתניות משותפת, אבל היא לא סיבת ההתקוממות. הסיבה היא הדיכוי בידי סין. הסינים הגזענים לוקחים להם משאבים ומשתלטים להם על השטח, וגם מתנשאים עליהם, ונמאס להם. אין לי סימפטיה גדולה לגופים הנאבקים מהצד האויגורי (הסינים טוענים שהם טרוריסטים. אין לי סיבה לפקפק בזה). אבל לעם יש אענות מוצדקות מאד. שוב, מזכיר מאד את ישראל.
להבנתי מני רמז שלמערב לא יהיה אכפת מזה כי האויגורים הם טורקים. זה בהחלט היה המצב בצ'צ'ניה.
אלעד, לא הבנת אותי (אבל תודה על השיעור בהיסטוריה). אמרתי "לעת עתה" כי כל התקוממות נגד דיכוי יכולה להתפשט גם אל קבוצות מדוכאות אחרות. זה עדיין לא קרה במסגרת ההתקוממות הזאת ולכן לעת עתה מדובר בעניין אתני אויגורי.
ושוב, זה לא אומר שדרישותיהם לא מוצדקות, אבל זה בהחלט מוריד את רמת ההתלהבות (יפה שהזכרת את הפלשתינאים שמדגימים איך אפשר לקחת רעיון נאצל כמו השתחררות מכיבוש זר ולדפוק אותו בכל דרך אפשרית).
לא כי הם טורקים אלא כי הם מוסלמים, והאסלאם נתפס כיום במערב כמשהו מאיים שאין סיבה להגן על מאמיניו לכשעצמם (דומני שגם לבעל האתר הזה יש תרומה לכך, זעומה ככל שתהיה). כמובן, גם הרצון שלא לפגוע בקשרי הכלכלה עם סין ימלא את תפקידו (בעצם, הוא כבר ממלא).
כן, פליטת מקלדת. התכוונתי למוסלמים. הטורקים דווקא מקבלים סימפטיה רבה מהעולם. נו, אתה יודע, מוסלמים עם עיניים ירוקות, אירופאים כאלה.
שורשר אלי מכתב שעובר בין קציני צה"ל, המיועד לרמטכ"ל ולפצ"ר, ומפציר בהם לעמוד מאחורי בלומברג וצ'יקו. זה לא חדש ולא מעניין, אבל רק בשביל הפיסקה הזו זה שווה ציטוט:
"בתדהמה ובכאב שמענו השבוע כי בג"צ החליט שיש להחמיר את סעיף האישום עם המג"ד, סא"ל עומרי בורברג, שהיה מעורב בפרשת הירי בנעלין. בצירוף מקרים נדיר, ניתנה החלטת בג"צ בסמוך ליום השנה השלישי למלחמת לבנון השנייה. אותה מלחמה בה סיכן עומרי את חייו בכדי לחלץ חיילים פצועים והרוגים מתופת הקרבות. אותה מלחמה בה הקריב גם את חיי משפחתו כאשר השאיר אחריו בבית, שנמצא בטווח הקטיושות, את אישתו עם תינוקת בת מס' שבועות. אותה מלחמה בה קיבל הגדוד צל"ש על פעילותו".
אז למקרה שלא ידעתם, בלומברג הקריב את חיי משפחתו בשבילכם, חצופים.