סטטוס קוו אנטה

המצב בלבנון היה מעניין מאד ערב התקפתו של נסראללה על ישראל. בפעם הראשונה מזה דורות, התקוממו מאות אלפי לבנונים – ללא הבדלי עדה – והצליחו, למרות מתקפה רצחנית של שירותי המודיעין הסורי, לדחוק את הצבא הסורי מלבנון. לראשונה, הוקמה בלבנון ממשלה דמוקרטית – שברירית ולא יציבה, אבל עם תנאי פתיחה טובים: אליטה משכילה; שכבה רחבה של סוחרים; פתיחות לעולם המערבי; כלכלה פורחת.

גם בלבנון, כמו בשאר המדינות הערביות/מוסלמיות, התרגשה אותה מלחמה – שבעולם הערבי היא מלחמה ממש – בין המודרניות ובין ימי הביניים, בין החזרה ל'ימי הזוהר' של האיסלם ובין השתלבות בעולם הגלובלי. אבל בלבנון נראה שכוחות המודרנה מנצחים.

בסיוען הנדיר בשילובו של ארצות הברית וצרפת, הצליחו הלבנונים לעמוד' על רגליהם-שלהם. צרפת היא הפטרונית הוותיקה של ארץ הארזים; בארצות הברית נשמו לרווחה, כשראו שחזון הדמוקרטיה במזרח התיכון קורם עור וגידים – לשם שינוי, בלי מעורבות צבאית. הקשר בין בגדאד ובין ביירות היה הדוק: וואליד ג'ומבלט, מנהיג הדרוזים הוותיק, אמר שלא היה יוצא למערכה נגד סוריה, אילו לא ראה את האצבעות הכחולות של מצביעים עיראקים.

לבנון נמעכה בחמישים השנים האחרונות בין שני ענקים, סוריה וישראל, שלשניהם היו שאיפות אימפריאליות ביחס אליה. סוריה ראתה בה מעין מחוז מורד, אותו הצליחה במאמץ להוריד לדרגת ווסאל; בן גוריון הזה שגבולה האמיתי של ישראל הוא הליטני, ואמר שצריך יהיה למצוא איזה קצין לבנוני – "אפילו רב סרן" – שישתלט למען ישראל על חלק זה של דרום לבנון. במקרה או שלא במקרה, מייסד צד"ל – שהשתלט בסוף מבצע ליטני על דרום לבנון למען ישראל – היה רב סרן חדאד.

אבל ב-12 ביולי 2006 לא היו עוד סורים בלבנון, וישראל, שנעקצה קשות, הסתפקה בגיחה אווירית מדי פעם ושכחה מן החלום הישן ההוא. האויב העיקרי של לבנון הדמוקרטית היה החיזבאללה: בעוד שהכוחות הדמוקרטיים והחופשיים בלבנון התאגדו סביב רפיק חרירי הנרצח, החיזבאללה ארגן הפגנות פרו-סוריות. הלחץ האמריקני והצרפתי לפירוק המיליציה הזו, שנראתה כעת כנושא הכלים של בשאר אסד, הלך וגבר.

אבל חיזבאללה הוא כלי איראני לא פחות משהוא כלי סורי.

אפוקליפסה, וכמה שיותר מוקדם

עד יוני 2005, היה נשיא איראן אדם שיודע לצחוק, גם על עצמו: מוחמד חתאמי נראה מתפקע מצחוק בהקרנה של "הלטאה", סאטירה – ראשונה באיראן – שתקפה את כהני הדת. באחת הסצינות, נראה שם גנב הלבוש בגדי מולא, כשהוא מנסה לחצות את הכביש – וכל הנהגים מנסים לדרוס אותו. חתאמי הפנה לעולם פנים מאירות; אבל השפעתו מעולם לא היתה רבה כדי רפורמה ממשית, וגם על הסרט החצוף לא הצליחה להגן: זמן קצר לאחר ביקורו של חתאמי באולם הקולנוע, אסרה הצנזורה על הסרט.

את מקומו של חתאמי המובס תפס מחמוד אחמדניג'אד. רוב האנשים שמעו את שמו לראשונה בליל הבחירות המפוקפקות בהן ניצח; אבל אף שהוא ניצח לאחר שרוב המועמדים הרפורמיסטים נופו מן הרשימות, ואף שרוב הבוחרים לא טרחו להצביע – 70% נשארו בבית – הרי שנצחונו בקרב אלו שכן הגיעו לקלפי היה מרשים: הוא גבר על המועמד הוותיק רפסנג'ני ברוב של 65% נגד 35%. והוא לא היה זקוק לזיופים: המצביעים היו קהל הבית שלו.

אחמדניג'אד הוא בן המהפכה. כצעיר, הוא היה ככל הנראה בין חוטפי הדיפלומטים האמריקנים. במהלך המלחמה, הוא היה מדריך בבאסג'י, המיליציה הקנאית ששלחה ילדים להתגלגל, עטופים בשמיכה ולופתים את מפתח גן העדן שלהם, בשדות המוקשים העיראקיים. הוא מקפיד לעטות את צעיף הבאסג'י בהופעותיו הפומביות, גם כיום. הוא משתייך לכת דתית המאמינה כי המשיח השיעי, "האימאם הנסתר", צפוי להגיע בימינו – וכי ניתן להחיש את בואו על ידי פעולות בעולם הזה, במיוחד כאלו שיביאו כאוס ובלבול.

עם עלייתו לשלטון, החל אחמדניג'אד לדרבן את פעולותיה של איראן לכיוון נשק גרעיני. יש הגיון אסטרטגי בכך: איראן מוקפת אויבים, מוצהרים פחות ויותר, וכוחות אמריקניים נמצאים על גבולה באפגניסטן ובעיראק. הצורה השונה בה התייחס ג'ורג' בוש לקים יונג איל ולסדאם חוסיין מעידה עד כמה נשק גרעיני הוא תעודת ביטוח מפני דמוקרטיזציה באמצעות בי-52.

אלא שלהשגת נשק גרעיני דרוש זמן, ונושא הגרעין האיראני היה אמור לעלות בפני מועצת הביטחון באוגוסט. לא שהיה חשש גדול שהמועצה תעשה משהו יעיל: רוסיה כבר הודיעה שתתנגד לכל סנקציות יעילות. אבל היה צורך בהסחה. והפתיל של החיזבאללה הוצת.

צבא העזר של חיל האוויר

הצבא שאותו תקף החיזבאללה היה צבא אחר מזה שגירש מלבנון: עברו עליו שש שנים של מלחמה מתישה בגדה המערבית, מלחמה מכוערת וחסרת תהילה. אבל בעיקר היתה זו מלחמת הזהירות: העיקר העליון היה המנעות מסיכון חיילים.

לכך היו השלכות מוסריות ופרקטיות. מוסרית, הוזל עד למאוד דם הלא-יהודים. בג"צ נזקק לחמש שנים כדי לאסור על "נוהל שכן", שבמסגרתו היה נשלח פלסטיני לחטוף את הקליעים הראשונים מידי מבוקש. האצבע על ההדק הפכה לקלה מאד – וכאשר הרגו חיילי צה"ל ילדה פלסטינית בת 13, איימן אל המס, הצליח הצבא להוציא את הקצין האחראי ואת החיילים נקיים, למרות שהקצין נשמע אומר בבירור "הרגנו אותה, אני גם וידאתי את ההריגה".

פרקטית, צה"ל למד לזוז לאט – ועם חיפוי אווירי חסר תקדים. יחידות חי"ר לא זזות בלי דחפור די-ניין, ובהכרח מתקדמות במהירות שלו. לכל מ"מ יש סיוע אווירי ולעיתים מזל"ט. החיסולים כבר מזמן לא יחודיים ל"פצצות מתקתקות": הם כלי עיקרי במלחמה בפלסטינים. צה"ל התרגל למלחמה נטולת סכנות, באויב שעיקר סכנתו לאוכלוסיה האזרחית. ההצלחות הפלסטיניות בקרבות עם צה"ל היו נדירות ביותר – ולכן, בין השאר, היה ההלם לאחר התקיפה המוצלחת בכרם שלום כה גדול.

התוצאה של שש שנות אינתיפאדה היתה הפיכתו של צה"ל לצבא זהיר, שמשאיר את רוב העבודה לחיל האוויר. עלייתו של חיל האוויר לא היתה מקרית: היא באה זמן קצר לאחר המלחמה הראשונה, והיחידה עד כה, שהוכרעה מן האוויר – מלחמת קוסובו. הפצצה החכמה החליפה את הקצין החכם. לאחר מפגן ה"הלם ואימה" בעיראק, נראה היה שאין שום דבר שחיל האוויר – "הטוב ביותר בעולם", "יש לנו כל מה שיש לאמריקנים, ודברים שאין להם" – לא מסוגל לבצע. העובדה שלראשונה מאז 1974 הרמטכ"ל לא נועל נעליים אדומות, סייעה גם היא להאדרת שמו ויכולתו של חיל האוויר.

אלא שבצה"ל הסתכלו רק על חלקה הראשון, הקצר והזוהר, של מלחמת עיראק. החלק האחר, זה ההולך והנעלם מדפי החדשות ומופיע בסוף העיתון, ליד מודעות האבל – אליו לא שמו בצה"ל את ליבם.

אבל זה בדיוק החלק שאליו רצה נסראללה להגיע. והוא הגיע, כי הוא חייב היה להגיע: קוסובו היתה חריג, ועיראק – אם הוכיחה משהו – הוכיחה שחיל אוויר לא מנצח מלחמות; שאם אתה רוצה להחזיק שטח, אתה זקוק לחיילים; ושאם אתה רוצה גם לזכות בליבה של האוכלוסיה – מרכיב עיקרי בלוחמת גרילה – אתה לא יכול לירות על כל מה שזז.

הפר הזועם

בסביבות השעה 09:00 בבוקר ה-12 ביולי, פתח החיזבאללה בהרעשת-הסחה. תחת חסות ההרעשה, תקפו אנשיו פטרול של צה"ל, באחת מן הנקודות העיוורות שלו – נקודות עיוורות שקצינים ציינו, לשווא. ארבעה חיילים נהרגו במקום ושניים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, נלקחו שלל.

שעה לאחר מכן, הצליח סוף-סוף מפקד הגדוד להבחין שחסרים לו שני חיילים. בשעה הזו, יכלו החוטפים להגיע עד עיבורי ביירות. באקט תמוה במיוחד, נשלח טנק לרדוף אחרי החוטפים – כזכור, באיחוד של שעה. הטנק נכנס לעומק 10 מטרים בשטח לבנון, עלה על מטען ענק, והושמד. כל אנשי צוותו נהרגו. על כוחות צה"ל שניסו לחלץ את הגופות, נפתחה אש.

אילו היו גולדווסר ורגב נהרגים, סביר להניח שלא היתה פורצת מלחמה; צה"ל היה מסתפק בכמה הפצצות. אבל החטיפה פגעה בנקודה רגישה: פחות מחודש קודם לכן, ב-25 ביוני, הצליחה פעולת הקומנדו הנועזת ביותר של הפלסטינים מאז ליל הגילשונים: חוליה חדרה לבסיס בכרם שלום, בשטח ישראל, הרגה שני חיילים, פצעה שלישי, חטפה רביעי, השמידה טנק ונגמ"ש – וחזרה ללא פגע לשטח הרצועה.

צה"ל השתולל, אבל הסתבר שההשתוללות לא מועילה יותר מדי. ישראל איימה – והחוטפים לא נכנעו. שבועיים חלפו, צה"ל לא הראה כל התקדמות – והתסכול במטכ"ל גבר. כשהסתבר שגם החיזבאללה חטף שני חיילים, אף אחד בצה"ל לא היה מוכן לשקול תגובה שקולה.

קודם שנפגש הרמטכ"ל עם שר הביטחון – אבל לאחר שמכר את מניותיו – הדליף מי מטעמו את המלצותיו. בכך סינדל חלוץ את הממשלה: ממשלה שהיתה מסרבת לצאת למלחמה אחרי חטיפה שניה, תוך התעלמות מהמלצות הרמטכ"ל, היתה עפה הביתה. זו היתה ישיבת ממשלה קצרה מאד: 20 דקות. ההתרברבות של נסראללה – "אולמרט חדש בתפקידו; גם שר הביטחון; גם הרמטכ"ל; שישאלו את הקודמים, איך זה בלבנון" – גם היא תרמה את שלה.

באותו ערב, החל חיל האוויר להפציץ את ביירות. סופה של הדמוקרטיה הלבנונית הגיע.

"לא נכנס ללבנון"

השבוע הראשון של המלחמה לא הצליח להביא לכל תוצאות ראויות לציון, להוציא פגיעה אנושה באמינותם של הדוברים הישראליים. הצהרות-שחץ עפו לכל הכיוונים: קצינים התרברבו ואמרו ש"נסראללה לא ציפה לזה. הפתענו אותו".

יכול להיות. סביר, אפילו. אבל נסראללה חיכה בסבלנות לדבר אחד: הכניסה הקרקעית. הוא ידע את מה שידעו שורדי מונטה קאסינו, סטלינגרד ואיוו ג'ימה: שאם העמדה מבוצרת מספיק, וחפורה עמוק מספיק, יש מעט מאד דברים שחיל האוויר יכול לעשות לה.

והעמדות של חיזבאללה היו מוכנות היטב. בונקרים מצוידים בכל הנדרש, כולל חשמל ומיזוג אוויר; לוחמים שהתאמנו שנים לקראת הרגע הזה, חמושים בטילי נ"ט ששמו ללעג את הטענה הצה"לית שהמרכבה היא טנק בלתי חדיר; ואלפי רקטות, שנורו מדי יום לישראל והשביתו את צפון ישראל.

בדיוק מסיבה זו, דיברו הרמטכ"ל ושר הביטחון נגד כניסה קרקעית, ורוב הפרשנים התקשורתיים תמכו בהם. אבל כשהפציצה ישראל את מטה נסראללה בביירות והרסה את ביתו, הגיב נסראללה לראשונה בירי על חיפה. הציבור הישראלי נזכר פתאום שחיל האוויר אף פעם לא ידע לשתק ירי ארטילרי: לא ב-1981 מול הפתח, לא בתקופת המלחמה הארוכה ברצועת הביטחון, אפילו לא מול הקסאמים של הפלסטינים.

יתכן שהיו לעיכוב המערכה הקרקעית גם סיבות אחרות. על פי מאמר של סיימור הרש בניו יורקר, המלחמה הזו תוכננה מראש, באישור משרדו של צ'ייני – והיא היתה אמורה להיות הדגמה לכוחו של חיל אוויר מיומן למוטט מערכות בונקרים. דוגמא למה? דוגמא למתקפה עתידית אמריקנית על הבונקרים הגרעיניים של איראן. על פי התכנית, שבהכנתה היו מעורבים בכירים ישראלים ואמריקנים, חיל האוויר היה אמור לתקוף את מערך החיזבאללה במשך שבועיים – שזה, פחות או יותר, מה שקרה. אלא שהתוצאה לא היתה מה שאמורה היתה להיות.

על פי פרסום אחר, בטיים, חלוץ הפגין יהירות יוצאת דופן: קודם למלחמה הציעו לו האמריקנים לקבל משלוח של פצצות חודרות בונקרים, אך חלוץ דחה את הבקשה באומרו שהפצצות המיוצרות בישראל טובות דיין. באמצע המלחמה, נאלץ חיל האוויר לפנות לאמריקנים ולבקש כמה חודרות בונקרים.

התחיל פמפום נמרץ בעד כניסה קרקעית בלבנון. רוני דניאל הוביל את המקהלה התקשורתית. הרמטכ"ל החל לומר ש"חיל האוויר לא יכול לעשות את כל העבודה". וראה זה פלא: סקרים הראו שבשבוע הראשון למלחמה, רוב גדול של הישראלים התנגד לכניסה קרקעית: הישראלים זכרו היטב את הסיבוב הקודם מול נסראללה. אבל לאחר שבוע של ריכוך תקשורתי בלתי פוסק, התהפך הגלגל: רוב מוחלט של הישראלים תמך בכניסה קרקעית. הפור הוטל.

עם כניסת הכוחות, החלו מטחי הרקטות להתעצם, כמו לעג החיזבאללה במכוון לטענת צה"ל שהוא "משתק" את הרקטות. אם קודם לכניסה הקרקעית המוגבלת, ירה החיזבאללה כ-60 רקטות ביום, לאחריה הוא החל לירות בממוצע 130 רקטות. וזו היתה הקטנה שבמכות שסבלה האמינות של צה"ל.

פער האמינות

בצה"ל הבינו בשלב מוקדם למדי שהקרב הוא במידה רבה קרב על התודעה. הצבא התחיל את המלחמה במצב חיובי: הציבור היהודי היה מגויס כמעט כולו למאמץ המלחמתי, וקריאות שפויות בנוסח "בואו נחשוב דקה" נדחו בזעם.

אבל עם כל יום שחלף התפוררה אמינותו של צה"ל יותר ויותר. חלק גדול מן האשמה נופל על המציאות: הברברת וההתרברבות של הקצונה הבכירה פשוט לא גובו בתוצאות בשטח. נוספה לכך אותה מכה שלא כתובה בתו"ל, מירי רגב.

הופעותיה הצווחניות של רגב הוציאו לה, בצדק, שם רע. אבל הבעיה היתה עמוקה יותר: דובר צה"ל פשוט שיקר לאורך כל המלחמה. כשהודיע נסראללה בשידור ישיר שהוא תקף סטי"ל ישראלי, הכחיש דובר צה"ל את הדיווח. אחר כך הודיע שכן, היה משהו כזה, אבל הוא זניח: היתה שריפה והיא כובתה, ובכל מקרה אין נפגעים. אחר כך נאלץ להודות שהספינה נפגעה קשות – אח"י חנית חזרה לפעולה רק בסוף השבוע שעבר – ושיש ארבעה נעדרים. אחר כך גם הודה שהם מתים. פאשלה על גבי פאשלה.

כדי לגנוב כותרות, הודיע דובר צה"ל על ההפצצה על מפקדתו של נסראללה מיד עם ביצועה, וציין בהתלהבות את כמות חומרי הנפץ שהושלכה על המקום. נסראללה שב וצץ יממה לאחר מכן, ורגב נשארה עם הביצה מרוחה על הפנים.

השקר הגדול ביותר, והמטומטם ביותר, היה הודעה על כיבושם של יעדים בטרם אכן הושג. מארון א ראס היתה הדוגמא הראשונה, שהגיעה לשיאה ב"בירת הטרור" בינת ג'בל – שנכבשה כביכול, אבל אז הסתבר שהקרבות העזים פרצו דווקא לאחר "הכיבוש". שעות מספר לאחר מכן, אמר דובר צה"ל כי הכוחות "מכתרים" את העיירה.

גם המנהג הישראלי, להשהות ידיעה על מותם של חיילים עד להודעה למשפחותיהם, פעל נגד האמינות הצבאית. כשדובר צה"ל הודה סוף סוף שחיילים מתו, כל העולם ואשתו כבר ידע את זה. העובדה שבמשך שעות, נאלץ דובר צה"ל לומר ש"הנושא בבדיקה", ו"יש קרבות קשים" – שם הקוד החדש – רק פגמו באמינותו. מנסיון, השמועות עשו שמות במוראל של קרובי וידידי החיילים – דבר שהודעה מסודרת, בזמן ולא באיחור של 12 שעות, היתה עשויה למנוע.

לבעיות האמינות הללו הצטרף מנהגו של צה"ל לפגוע באזרחים. הפגיעה באזרחים החלה כבר ביום הראשון של המלחמה, כשמטוס של צה"ל הפציץ מן האוויר שיירת פליטים, חלקם אזרחים קנדים. הפצצתה של ביירות, אקט כל כך טיפשי שרק גנרל יכול היה לחשוב עליו, הציפה את סוכנויות הידיעות בתמונות הנפגעים.

צה"ל טען שמדובר ב"נזק נלווה", שקורה בכל מלחמה. מותר וצריך לפקפק בכך. הנורמות הזלזלניות בחיי אדם שנוצרו בלחימה בשטחים הופעלו גם כאן. במקרה אחד, סירב צה"ל לדחות הפצצה על ביירות, כדי לאפשר לראש הממשלה הצרפתי לעזוב את המקום בבטחה. עמדת או"ם באל חיאם הופצצה – למרות שאנשי האו"ם ציינו כי צה"ל יורה קרוב מדי אליהם. וכמובן, היתה ההתקפה השניה על כפר כנא.

צה"ל הרג שם 28 אזרחים, ולא 60 כפי שדווח תחילה. זה הבדל משמעותי, שהתרחב עוד יותר כשהסתבר, שוב, שהעסקת צלמים מקומיים היא דרך טובה להשיג תמונות מפוברקות. אבל ההבהרה הגיעה באיחור קריטי של כיממה; והעובדה שהתברר שצלמים ערבים נוטים לעוות את המציאות לטובת הטרגדיה, לא חיפתה על מאות האזרחים שנהרגו. ההפצצות הלא-מדויקות, במקרה או במכוון, הצליחו להביא לאבדן התמיכה הבינלאומית בישראל, שהיא תמיד שברירית.

כשבועיים לאחר תחילת הלחימה, הודיע החיזבאללה כי הוא ממנה את עימאד מורנייה, אחד המבוקשים הבכירים בעולם כולו, כמפקד דרום לבנון – אבל בישראל אף אחד לא שם לב לתפקיד החדש של מפוצץ השגרירות האמריקנית, מפוצץ מפקדת המארינס וחוטף טיסת TWA. אילו הבחינו בכך, היה הדבר יכול לשמש ככלי הסברה יעיל – להציג את הצד הטרוריסטי-בעליל של החיזבאללה.

קריסת העורף

את מידת האמון של הציבור הישראלי בהערכות הצבא אפשר למדוד בהתנהגותו. במלחמת המפרץ השניה, קרא פיקוד העורף שוב ושוב לאזרחים לשאת עמם את ערכת המגן שלהם. הציבור צפצף. במלחמה הנוכחית, נקראו תושבי הצפון להשאר במרחבים מוגנים – אבל רבים מהם, כמיליון, העדיפו שלא לסמוך על הגנת צה"ל ועל יכולתו להסיר במהירות את איום הרקטות, ולנטוש.

התוצאה היתה שבצפון נשארו בעיקר אלו שלא יכלו להמלט: בשל עוני, בשל מחלה, בשל זקנה. ולראשונה, קיבלו תושבי ישראל הוכחות, בשידור חי, לקריסתה של מערכת הרווחה שלהם, ולמשמעותה של חברה מופרטת. על כולם התעלה פיקוד העורף, שהצליח להפריט אפילו את האזעקה.

שוב התברר שיש בישראל רבים, פרטים וארגונים, המוכנים לסייע במסירות לנזקקים. שוב התברר כי בהחלט יתכן שהסיוע הזה מזיק יותר משהוא מועיל, משום שהממשלה שמחה להתעלם מחובותיה ולהשליך אותם לחיקם של ארגוני מתנדבים. החוצפה הממשלתית הגיעה לשיא, כשהממשלה סירבה להכריז על מלחמה – משום שמצב זה ייאלץ אותה חוקית לסייע לנפגעי הלחימה. העובדה הזו לא הפריעה לשרי הממשלה לדבר שוב ושוב על "מלחמה".

עוד זה מדבר וזה בא

בעוד העורף סופג רקטות ופקידי אוצר, החלה הכניסה הקרקעית לצבור תאוצה – ואבידות. יום אחר יום, התפרסמו ידיעות על "קרבות עזים"; יום אחר יום, התפרסמו שמותיהם של חיילים הרוגים, ותוצאות – אין. בינת ג'בל לא נפלה, וההתנגדות נמשכה בכל עוזה.

באמצע המלחמה, הדיח חלוץ בפועל את אלוף פיקוד הצפון, אודי אדם, כשמינה מעליו את סגן הרמטכ"ל קפלינסקי. עם הגעתו של זה, התחילו בצה"ל לפמפם את הטענה שקפלינסקי יהפוך את הקערה – האגדה אמרה שהוא לוחם חי"ר מנוסה שמכיר את לבנון.

וככל שעלה מספר ההרוגים, כך גברה הברבריות של תפיסה הלחימה. חלקים נרחבים – 68%, על פי סקר אחרון – העדיפו לחימה שתגרום נזק רב לאוכלוסיה הלבנונית, ובלבד שלא יהיו נפגעים בקרב החיילים הישראלים. אפילו שר המשפטים – לא שהוא מאור גדול במיוחד, אבל התפקיד בכל זאת מחייב – קרא "לשטח" את הכפרים הלבנונים. הנה היא שוב, אותה צריבת-תודעה שעשו בנו הפלסטינים במלחמת ששת השנים. אפס נפגעים לצה"ל, ויהיה אשר יהא המחיר לאוכלוסיה הפלסטינית. אפשר לציין שאין כל תועלת טקטית ב"השטחת" כפרים שיש בהם בונקרים, שיש בכך למעשה נזק טקטי – וזאת מבלי לציין את הנזק ההסברתי – אבל לא נראה שיש טעם רב בדיון עם "משטח הכפרים" הישראלי הממוצע. הוא כבר מזמן פרא חסר מעצורים בתפיסתו, אם לא במעשיו.

הלחימה נמשכה ללא הפוגה וללא תוחלת. יותר ויותר שיוועה ישראל להפסקת אש. ולפתע, כשהגיעה, פתחה לפתע במתקפה רחבה: באותו הלילה, הנחית צה"ל 20,000 חיילים בלבנון – תוספת לעשרת אלפים שכבר היו שם. מה יכלו החיילים הללו להשיג ביומיים שהוקצבו להם? ובכן, צה"ל הצליח להעלות את מספר המשפחות הנהנות מקצבת שכול ב-33. פרט לכך, לא הושג דבר. ישראל הגיעה להפסקת האש מותשת ומובסת.

תבוסה ידועה מראש

הסכם הפסקת האש מעיד על גודל התבוסה. החיילים החטופים, תואנת המלחמה, מוזכרים רק בהקדמה הבלתי מחייבת של ההסכם. החיזבאללה ייאלץ, רשמית, לסגת מדרום לבנון – אבל פירוקו מנשק הוטל על צבא לבנון וכוח יוניפי"ל משודרג; אין סיבה להניח שהם יצליחו יותר מאשר צה"ל, או שינסו זאת בכלל. חוות שבעא, שרק בשנת 2000 קבע האו"ם כי היא שייכת לסוריה ולא ללבנון, הונחה שוב על שולחן הדיונים. החיזבאללה גונה חריפות – אבל קשה להניח שהוא מתרשם יותר מדי.

אסד מרים ראש: אמש הוא אמר כי איננו מעוניין בשלום עם ישראל, וכי הוא עשוי "לשחרר את הגולן בכוח צבאי". המלחמה, שיועדה להחזיר לישראל את אותה חיה מיתולוגית אבודה, ההרתעה, רק הרחיקה אותה: איומים נשמעו גם מאיראן, ובכמה ממדינות ערב האחרות מביעים עניין גובר בחיזבאללה ובטקטיקות שלו.

את כל זה אפשר היה לחזות מראש: בישיבת הממשלה האחרונה אמרה שרת החוץ ציפי לבני כי "אין צבא שיוכל לפרק את החיזבאללה". על כן, אמרה, רצוי היה לפעול בנתיב המדיני. אין ספק שהיא צודקת; החיזבאללה נהנה מתמיכת 40% מהציבור הלבנוני. אבל, ציפי, איפה היית בחודש האחרון?

סופה של פלסטין

במהלך המלחמה, ירה החיזבאללה רקטה ארוכת טווח לעבר בית שאן. הם החטיאו; הרקטה פגעה דווקא בג'נין. התושבים המקומיים לא מחו על כך; להיפך, הם פצחו בריקודים ושיבחו את שמו של נסראללה, הגיבור שפוגע בישראל.

נסראללה ניצח בסיבוב הזה. אירונית, אירוניה שהמפזזים בג'נין כנראה לא יעריכו, נצחונו סתם את הגולל על חלום המדינה הפלסטינית העצמאית. דו"ח שהוגש השבוע לאולמרט, והודלף מיד לתקשורת, קובע כי ההתכנסות מסכנת את קיומה של מדינת ישראל.

הדו"ח הזה צודק, כמובן. מי שנסוג מרצועת עזה, והמשיך לספוג ירי רקטות משם, שנסוג מלבנון, וחטף רקטות גם משם, לא יסוג מג'נין ויניח לרקטות לפגוע בנתניה ובפתח תקווה. נדבך מרכזי בתפיסת השלום של השמאל הישראלי היתה עוצמתו של צה"ל: "עם חזק עושה ויתורים". ומשהסתבר שצה"ל איננו מסוגל לנצח אפילו את החיזבאללה, ארגון גרילה, קרס עמוד התמיכה הזה בקול רעם.

כרגיל, יהיו הפלסטינים הראשונים לשלם על תבוסותיה של ישראל. במקרה הזה, יוכלו הרוקדים מג'נין להאשים בעיקר את עצמם: ישראל לא נותנת בהם אמון, ובצדק מוחלט, שישכילו להבין שהאינטרס שלהם דורש שקט בישראל. רוב הישראלים מעדיפים, בצדק מוחלט, את המצב הנוכחי – בו הם מוגנים מאחורי חומה – על פני נסיגה. ולא נראה שבשנים הקרובות ניתן יהיה לשנות דעה זו.

שרון יצא למלחמת לבנון הראשונה כדי לחסל את הלאומיות הפלסטינית. זו לא הסיבה שבשלה יצאו אולמרט ופרץ למלחמה בלבנון – הם עלו לשלטון מתוך הבטחה, ראשונה ונדירה, לנסיגה כמעט מלאה מהגדה – אבל זו התוצאה. להיסטוריה יש חוש הומור – ואנחנו נידונו לחיות בזמנים מעניינים.

(יוסי גורביץ)