החברים של ג'ורג'

פרויקט 300: צה”ל מוצץ את הדם שלך, מותק

צה”ל קיבל בלי הסברים עוד 7.4 מיליארדי שקלים. ככה זה כשמחכים לשואה שניה

נציגי צה”ל הגיעו לועדת הכספים ביום חמישי האחרון, ודרשו תוספת תקציב של 7.4 מיליארדי שקלים. הם לא הסבירו למה, וכפי שהסתבר הם לא היו צריכים: התוספת אושרה כאילו כלום. כאן המקום להזכיר שלפני חודש ומשהו עבר תקציב, לראשונה מזה שנים, ובו התקציב של צה”ל כבר הועלה בעוד שבעה מיליארדי שקלים.

14 מיליארדי שקלים, בשתי הצבעות חפוזות. בין השאר, צה”ל דרש החזר של שלושה מיליארדים על מבצע “שומר החומות.” כלומר, בתפיסה של מערכת הבטחון, אנחנו צריכים לשלם לה אקסטרה אם היא אשכרה עושה משהו. כל הכסף שאנחנו מעבירים לה בשוטף כנראה לא מספיק. אה, כן: בבג”ץ עדיין מתנהל דיון על “תוספת הרמטכ”ל”, בונוס שכוכבי מחלק על חשבון הציבור ובלי סמכות לחלק מהקצינים. בג”ץ דורש הסברים. אולי הוא אפילו יקבל אותם מתישהו. בינתיים, צה”ל ברח עם הקופה.

ישראל משוועת נואשות להשקעות בבריאות, בתחבורה ציבורית, בתשתיות, במערכת החינוך. קצב גידול האוכלוסיה שלנו עצום ביחס למדינות מערביות, וכמו שיוכל לכם כל מי שנאלץ להשתמש בתשתיות התחבורה לאחרונה, או ניסה לאסוף חבילה מהדואר, או חיכה לתור לטיפול לא שגרתי במערכת הבריאות, כל התשתיות האלה במצב של קריסה. ובהנתן גידול האוכלוסיה, המצב יהיה חמור יותר עוד עשור, שלא לדבר על שניים או שלושה.

שאר התוספות התקציביות שאישרה הכנסת עמדו על כ-1.1 מיליארד שקלים. כלומר, הכסף שהלך לצה”ל – שכזכור, כבר קיבל תוספת של שבעה מיליארדים – גדול פי שבעה מהכספים שהוקצבו למשרד החוץ, המשרד לבטחון פנים, הרשויות המקומיות ושורה של גופים אחרים. התוספת התקציבית של משרד התחבורה, למשל, היא שמונה מיליוני שקלים – קצת יותר מאלפית הסכום שקיבל צה”ל. התוספת של משרד הרווחה היא 17 מיליונים, שתי אלפיות מהסכום שבזז הצבא.

צה”ל לא מייצר כלום, והתקציב שלו לא כולל את העלויות יוצאות הדופן של גיוס החובה – גריעתם של כ-100,000 צעירים בשיא אונם ויכולתם מהמשק. היכולת הצבאית שלו מפוקפקת, בלשון המעטה. הוא לא נלחם בצבאות, הוא נלחם במיליציות שהכינוי “חמושות למחצה” הוא מחמאה לחלקן. אז איך אנחנו זורקים ככה 7.4 מיליארדים, בלי שמץ של דיון ציבורי? איך זה לא פותח מהדורות?

את התשובה אפשר למצוא בפרויקט “עדים במדים” ובטיסות השנתיות של חיל האוויר מעל אושוויץ, שיש לקוות שהממשלה הלאומנית של פולין תבטל בקרוב. מאז ימי בן גוריון והלאה, פותחה פה התפיסה של “שואה וגבורה” – כשצה”ל מייצג את הצד של הגבורה. סוכני הזכרון של החברה שלנו מקפידים לומר שוב ושוב ששואה שניה תמיד בפתח. זו קצת סתירה במונחים – אותם האנשים עצמם, אחרי הכל, טוענים שהשואה היא אירוע חסר תקדים ובלתי ניתן להשוואה לכל אירוע אחר, אבל הנה, הוא תמיד עומד לקרות שוב. נתניהו, כהרגלו, לחץ על הדוושה עד הסוף עם “השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה” שלו, אבל הוא בסך הכל הגביר את הווליום. זה היה באוויר עשורים.

וכשמצד אחד יש את אושוויץ, ובצד השני פחות רופאים, פחות תחבורה ציבורית, כיתות צפופות יותר, ותשתיות נרקבות, ברור במה יבחר הציבור, לא? החיים עצמם. האגדה על השואה השניה שבפתח שימושית מאד למדינה הציונית בכלל, כמובן, לא רק לצה”ל: היא מאפשרת למדינה להטיל אימה על ישראלים שהגיעו למסקנה שהחיים פה קשים מדי ומרים מדי ומחפשים חיים טובים יותר. לכו, לכו, יא נפולת של נמושות, אבל תזכרו שיש נאצים בחוץ. מכאן התיאבון לפרסם כל רבע תקרית אנטישמית. המטרה היא לא מלחמה באנטישמיות: כמו כל מערכת ההסברה, המטרה היא לפרכס את דעת הקהל היהודית בארץ.

ועד שלא נשחרר את עצמנו מהמיתוס הרעיל הזה, העייטים שמנקרים את כבדנו ימשיכו לעשות זאת.

קו הסיום: תם ונשלם פרויקט 300 של 2021. היעד, כזכור, היה 300 מילים מדי יום במשך חודש, ועמדתי בו. סך כל המילים שנכתבו הוא 20,085, כתבתי 31 ימים, כך שהממוצע הוא 648 מילים (לא כולל שתי פסקאות הסיום הללו). הפוסט שאני מרוצה ממנו יותר מכל היה על סאלי המינגס ופסלי ג’פרסון: אני יודע שהוא שינה את דעתו של קורא אחד (אני מקווה ליותר, אבל יודע על אחד), ואני יודע עד כמה זה נדיר.

זה היה סוחט רגשית, צללתי לחומרים שהכאיבו לי, והזנחתי את פרויקט הבדיון שלי; הייתי צריך את תרגיל משמעת הכתיבה הזה, אבל לא אעשה זאת שוב בעתיד הנראה לעין. התכנית שלי כרגע היא לעבור לכתיבה פעם בשבוע. אבל הוכחתי לעצמי שלבלוג עדיין יש קיום ושיש בו טעם; וזו היתה מטרת הפרויקט. אני מקווה שנהניתם, ואני רוצה להודות שוב לכל מי שתרם. נתראה שוב בסוף השבוע, וזו כבר תהיה שנה חדשה.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • Asaf Beeri

    לא עם כל מה שאתה כותב אני מסכים, אבל התגעגעתי לפרסומים שלך ואני מעריך מאוד את המאמצים שעשית וכמובן את הכתיבה עצמה. אני לא כל כך אוהב ביטויים כגון "הרועץ המשפטי" וכן הלאה, אבל מזדהה עם הזעם שגרם לך לכתוב ככה.
    אני מקווה שאנשים יפנימו שההוא הלך אבל הכיבוש נשאר, ושמתישהו ניפגש בהפגנה המונית סטייל בלפור, אבל נגד הכיבוש כמובן.
    בתקווה לימים טובים יותר.
    אני מחכה ליצירות הבדיון שלך כמו שחיכיתי לפרסומים שלך.

    • עדו סוקולובסקי

      הייתי ליד הבית של גנץ אחרי שמאחז אביתר עלה לקרקע. השוטרים היו משועשעים מכמות האנשים הזעומה שהגיעה. לעומת זאת מול הבית של הורוביץ הפגינו עשרות בגלל הפאשיזם שבמתווה התו הירוק

  • בוקי סריקי

    אני מאוד שמח לשמוע שתמשיך לכתוב. הגעתי לסדרה הזאת באיחור, אבל נהניתי לקרוא את הפוסטים שקראתי ואשלים את הפערים בהמשך

  • איך אמר שאול מופז (שחמק מהאג אבל לא משותפיו העיסקיים לשעבר ) "עצם החיים חשובים יותר מאיכות החיים".

  • Peleg Bar Sapir

    אני לא רוצה להישמע doomer, אבל בתור אחד שאזר אומץ ועזב את ישראל לפני כעשור בחזרה אל ארץ מולדת משפחתו (גרמניה) – זה בהחלט אפשרי, והרבה פחות מפחיד כאן מאשר בישראל. זה לא מושלם, הגירה זה מבאס לפעמים, אבל עבור הרבה מאד אנשים היתרונות מתגברים על החסרונות. אני אישית חושב שזו הייתה אחת ההחלטות המוצלחות בחיי.

    זהו, אין בתגובה הזו משהו עמוק. אבל אם זה יעזור אפילו לאדם אחד להתגבר על הפחד ולהגר – זה כבר נצחון קטן.

    • Machine Bias

      לא רוצה לשפוט את החלטותיו האישיות של אדם, אך רק אציין שמבחינה פוליטית, זה כלל אינו ניצחון. היורדים מן הארץ הם, בדרך כלל, אנשים משכילים, אמידים וחילונים. מי שנשאר פה הם העניים, הדתיים והלאומניים. זה מתבטא בקלפי בסופו של יום וההנהגה נותרת בנטיה ימינה.

      • ygurvitz

        ובכל זאת, יש גבול לכמה אפשר לדרוש מאדם להטיח את ראשו בקיר. אנחנו חיים פעם אחת.

      • Peleg Bar Sapir

        לא ניצחון למי? אני מתייחס לזה כדה-קולוניזציה של פלסטין, זה צעד בכיוון הנכון 😉

        אבל ברצינות: מה שיוסי אמר. זה עניין אינדיווידואלי, לא פוליטי. ברור שברמה הפוליטית אין ממש עזרה לכוחות היהודים המתקדמים (שהם דווקא ממש לא בהכרח "משכילים אמידים וחילונים"), וגם לא כל-כך לפלסטינים. אבל מה לעשות שאנחנו חיים רק פעם אחת, ואני אישית מעדיף להעביר את החיים האלו בכפר הפסטורלי בו אני גר מאשר בארץ רוויה גלי חום, לחות, חול וסופות אבק. אבל זה רק אני.