החברים של ג'ורג'

פרויקט 300: שני גויים בבטנך

ינון מגל ועקיבא נוביק הביעו היום תמיכה במעשי הטרור של חגי סגל. מדינת ישראל מתפוגגת, ומדינת יהודה תופסת את מקומה

חגי סגל, כידוע, נוהג להתייחס לחלקו במחתרת היהודית של שנות השמונים כ“טרוריסט ללילה אחד”, אבל זה היה בזמנים שבהם הטמנת מטעני חבלה במכוניות של ראשי ערים ונסיון לפוצץ שישה אוטובוסים היה משהו מביך, משהו שצריך להעלים מהתודעה הציבורית. נראה שהזמנים האלה חלפו.

הבוקר התייחס ינון “בבוקר מישוש, בערב קידוש” מגל לעברו של סגל במילים הבאות: “תן בבקשה כבוד לחגי סגל מעמודי התווך של הימין, איש עתיר זכויות, שהיה במחתרת היהודית למען עם ישראל.” העיתונאי עקיבא נוביק, בנו של חבר אחר במחתרת, ריטווט את הציוץ.

המחתרת היהודית רצחה מספר בני אדם, פצעה אחרים, ניסתה לפוצץ כמה אוטובוסים עמוסים בחפים מפשע, ועמלה על תכנית לפוצץ את מסגד אל אקצה, מה שכנראה היה מכניס אותנו למלחמת נצח. הם רצו את מלחמת הנצח הזו, כי הם האמינו שהיא תביא לבוא המשיח. כלומר, קבוצה של פסיכים החליטה לחטוף את העם בישראל, על דעת עצמה ובלי שום דיון ציבורי, בידיעה ברורה שחלקים ניכרים מהציבור ייהרגו וייפגעו, כי הם היו משוכנעים שהפעם יהוה יכניס את עצמו להיסטוריה ויביא גאולה. על הר גדול מאד של גופות, כמובן, אבל אנחנו מדברים על התכנית האלוהית, כך שכמה מיליוני חיי אדם (במקרה הטוב) הם בסך הכל בוטנים.

הציבור היהודי (את הפלסטינים, כמובן, לא סופרים פה) נחלק בשאלה הזו על פי שני קווים. האחד, זה שניצח, גרס שמדינת ישראל היא בסך הכל כיסוי ריק שמאחוריו מסתתרת מדינת העליונות היהודית. רוב האנשים שחשבו כך לא היו משיחיים, אבל הם לא ראו שום בעיה עם רצח פלסטינים, ועל הר הבית הם העדיפו לא לחשוב. סקרים הראו שחלק ניכר מהציבור תמך ברוצחים ומתכנני רצח העם. הצד האחר, וכיום אנחנו מבינים כמה חלש הוא היה, ראה במדינת ישראל מדינת חוק, שמתנהלת ככל הגויים; הוא האמין שהיא צריכה להתנהל על פי רצון תושביה, לא על פי הזיותיהם של מסוממי יהוה. הצד הזה הפסיד.

תוך זמן קצר, כל מורשעי המחתרת היהודית – שרק על חלקם בנסיון לחרחר מלחמת עולם היו צריכים לשבת במאסר עד סוף ימיהם – שוחררו. הם חזרו לחייהם, וחלקם התקדמו מאד. זאב “זמביש” חבר הוא אחד האנשים המשפיעים במדינה, בא ויוצא מלשכות ראש הממשלה ושר הבטחון. חגי סגל הוא היום עורך של עיתון חשוב. הבן שלו הוא פרשן מדיני נחשב (תהרגו אותי אם אני מבין למה, האיש טועה יותר מאסטרולוג). גם לעקיבא נוביק יש קריירה עיתונאית מצליחה (וייאמר שבניגוד לעמית סגל, הוא אשכרה יודע על מה הוא כותב ולא מתבשם מעצמו). לוסי אהריש אמרה לפני כמה שנים שאם אבא שלה היה מחבל, אף אחד לא היה שוקל להעסיק אותה כעיתונאית. היא צדקה. מדינת ישראל היא מדינת העליונות היהודית. לא-יהודים מתבקשים בה לא להרים את הראש. והרבנים, שאישרו את כל זה? הם, כרגיל, חמקו מדין. ככה זה במדינה יהודית.

העבר של הרוצחים והמחבלים לא רדף אותם. הם התגברו עליו בקלות. היה מחנה פוליטי שלם מאחוריהם. במשך שנים הם נהגו לפטור את המעשים שלהם במשיכת כתף. אין עוד צורך: איש תקשורת בכיר פרסם היום דבר שבח למעשה טרור. אף אחד לא חושב בכלל לחקור אותו על כך.

המדינה הישראלית תמיד היתה חלשה. היא תמיד היתה קודם כל יהודית. דמוקרטיה, כידוע, איננה ערך יהודי. המדינה מוגדרת כ”יהודית ודמוקרטית.” קודם כל יהודית, אחר כך, בעיקר לצרכי חוץ, גם דמוקרטית. בני קצובר, ממנהיגי מדינת יהודה המתהווה, אמר לפני כעשור ש”כיום, לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בני היהדות.”

והנה, אנחנו כמעט שם.

גרשום שלום הרחיק לראות, לפני מאה שנים, וזיהה את מטען הנפץ שבחזרה אל השפה העברית, ליבת החזון הציוני: “אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבו השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו. […] מחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת, לא תגרום לאובדננו.”

הישראליות לא הצליחה להעמיד לעצמה עוגנים – בדיוק משום שדווקא כאן הוקמה מדינה יהודית. כאן, במקום שבו במשך כמעט אלפיים שנים יהודים האמינו שיבוא המשיח. מסתבר ש-100 שנים של תרבות חילונית למחצה אין די בהם כדי לסלק את המטען המשיחי. למייסדי הציונות לא היה העוז להתמודד עם הרעיונות היהודיים ולפרק אותם בפומבי – ואיך יעשו זאת, כשהם צריכים לנופף בקושאן האלוהי על הארץ? הישראליות התגלתה כחלשה כקורי עכביש, משום שלא העזה להתמודד עם היהדות. ונראה שרבים מאיתנו – צמחים זרים, ולא רק הם – ישלמו את המחיר.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • נציג מובהק של הגישה הזאת הוא כיום ראש הממשלה ועל פי פרסומים זרים אחד משניים על המזוודה (השני הוא שר הבטחון )

  • Peleg Bar Sapir

    זה לא מאד מפתיע – התנועה הציונית היא דוגמה מובהקת ל-settler colonialism מודרני. הציונית הליברלית נמצאת בסתירה מתמדת בין העליונות היהודית מהצד הציוני, והשיוויון האזרחי מהצד הליברלי. זה מתח שקשה מאד להחזיק בו, והוא קורס די בקלות אל מול תפישות שלא צריכות להתמודד עם הסתירה הזו, למשל לאומנות יהודית פולקיסטית שרואה בשיוויון אזרחי קללה ובגידה ברעיון הלאומי.