החברים של ג'ורג'

חומות רקובות, מבצר קורס

גם המציאות זקוקה להגנה: הערות בעקבות מותה של רות ביידר גינזבורג

השופטת העליונה האמריקאית רות ביידר גינזבורג נפטרה שלשום (ז’). עוד בטרם התקררה גופתה, מיהרו בכירים במפלגה הרפובליקנית – בראשם הנשיא טראמפ ומנהיג הרוב בסנאט מיץ’ מקונל, אולי האדם המסוכן ביותר בארה”ב – להודיע שהם ימנו שופטת רפובליקאית לבית המשפט העליון עוד קודם לבחירות. זאת, למרות שמקונל והרפובליקאים סירבו לאפשר לנשיא אובמה למנות שופט עליון עם התפגרותו של אנטונין סקאליה, אויב מוצהר של זכויות מיעוטים ואדם, ב-2016. לטענת מקונל אז, מאחר ובחירות עמדו בפתח (10 חודשים לאחר מותו של סקאליה), מן הראוי לתת לציבור לומר את דברו ביחס לזהות השופט החדש.

זה בפני עצמו צריך לומר כל מה שיש לומר על העצמאות לכאורה של בית המשפט העליון האמריקאי. הבעיה, מבחינת הרוב הדמוקרטי בארה”ב (ויש כזה; שיטת בחירות מעוותת מעניקה לרפובליקאים משקל יתר), היא ששופט רפובליקאי נוסף יאפשר למוטט שורה של הגנות, בראש ובראשונה ההגנה על זכות האשה על גופה.

ציניקנים יאמרו, במידה ניכרת של צדק, שארה”ב מעולם לא היתה דמוקרטיה. לא במקרה בחרו האבות המייסדים ברפובליקה ולא בדמוקרטיה; הם היו בחלקם גדול אוליגרכים והעריכו שההמון, אם יקבל זכות בחירה, יערער את האוליגרכיה הזו. אי השוויון היה מובנה לתוך החוקה: המדינות הדרומיות קיבלו בונוס בזכות ההצבעה שלהן, כשעבדים נספרו כ-3/5 אדם לצרכי זכות הצבעה. כלומר, אנשים שהדרום טען בתוקף שאינם אנשים אלא רכוש, העניקו לדרום יתרון מובהק בבחירות לקונגרס. על זה, בסופו של דבר, התנהלה מלחמת האזרחים: החשש של הדרום שפתיחת המערב להתיישבות של מדינות חירות תוביל לאובדן היתרון שלו בקונגרס, ובכך תפתח הדרך לביטול העבדות. אי אפשר יהיה לעשות צדק עם ההיסטוריה הארוכה ורוויית שפיכות הדמים של מאבק השחורים לזכויות, שבנקודה מסוימת התנגש באופן טראגי עם מאבקן של נשים לזכות הצבעה, בפוסט הזה; אבל הוא צריך להיות תמיד בתודעתנו. ההיסטוריה של ארה”ב היא מאבק – שסיומו לא קרוב – להענקת זכויות לכל תושביה; להפוך אותה מרפובליקה לדמוקרטיה; ולעתים קרובות המאבק הזה נחל תבוסות.

פעמים רבות, אולי רבות מדי, המאבק הזה היה משפטי. 60 שנות הדוקטרינה של “שווים אך נפרדים” מקורן בפסק הדין בפרשת Plessy vs. Ferguson. הומר פלסי דרש שיעניקו לו את הזכות לנסוע במחלקה ראשונה, אם רכש כרטיס כזה, למרות חוקי ההפרדה של הדרום; בית המשפט, אף שלא ירד לשפל הנורא של פס”ד דרד סקוט (שם נקבע ש”לאדם שחור אין כל זכויות שאדם לבן חייב לכבד”), קבע – בצביעות יוצאת דופן אפילו ביחס להיסטוריה האפלה של המוסד הזה – שכל זמן שההפרדה בדרום היא “שווה”, כלומר שלשחורים מוענקים אותם שירותים שמוענקים ללבנים, היא חוקית. נדרשו 60 שנים עד שפסק הדין הזה הופל, בפרשת Brown vs. Board of Education.

האינסטינקט הראשון, על כן, הוא לדרוש שזכויות לא יובטחו בפסיקה אלא בחקיקה. בישראל, למשל, זכות הביטוי איננה מוכרת בחוק. לממשלה יש עדיין סמכויות חירום לסגור עיתונים, אם הם יעצבנו יותר מדי את הממשלה. זכות הביטוי נשענת על פסקי דין בלבד, ושוטר או שר יכולים לאלץ אדם או עיתון לטפס במעלה הערכאות עד שבית המשפט העליון ייאנח ויפסוק שוב שכן, מותר לך לכתוב שהממשלה בת זנאים. זה ייקח הרבה זמן, הרבה כסף, הרבה תסכול והרבה נזק נפשי לעותרים.

אבל אז מגיעה המחשבה השניה. אחד מחכמי יוון הקדומים התייחס בבוז לחוקים: אלה, אמר, הם רשת רעועה. היא יכולה ללכוד את הדגים הקטנים, אבל הדגים הגדולים יקרעו אותה. אנחנו רואים את הדגים הגדולים של המפלגה הרפובליקאית עושים בדיוק את זה. ופה, יש לנו את העריץ בהתהוות נתניהו, שאין קדנציה שבה לא עשה שמות בחוקים ואף בחוקי היסוד שלנו, כל זמן שאלה לא התאימו לצרכיו הפוליטיים הרגעיים.

חוקים, הבין כבר אורוול, לא יכולים להגן על הציבור בפני עצמם – אם הציבור לא רוצה בהם או אדיש להם. המשטרה תפרש את החוקים כרצונה, ומעצם טיבה – האנשים שמתגייסים אליה – היא ריאקציונרית יותר מהציבור. הוא דיבר על משטרת בריטניה תחת ממשלת הלייבור של אטלי; ספק אם היה מתייחס אל המיליציה הנבערת הישראלית כאל משטרה כלל. לזו יש היסטוריה ארוכה של התיישרות עם הקו של המשטר הנוכחי, וראיית כל פעולה כנגדו כפעולה עבריינית.

בנוסף לשלל הבעיות הללו, שקיימות בכל מדינה דמוקרטית בעולם, ניצבת ישראל בפני מספר בעיות נוספות. ראשית, מסורת יהודית ארוכה של הפרת חוק ובוז לחוק. זה, אחרי הכל, נכתב לעתים קרובות נגד יהודים ונאכף על ידי אנטישמים. ושנית, המסורת החוקית היהודית, ההלכה, שלכאורה ניתנה על ידי האל ומשכך יש לה עליונות על חוקים שחוקקו בני אדם.

כמובן, ההלכה היהודית נכתבה כולה על ידי בני אדם, ועל ידי כמה מהגרועים והמזוהמים שבהם. היא עוינת את המין האנושי. היא עוינת נשים. היא עוינת גאים. היא מיועדת לשרת את הגבר היהודי שומר המצוות. לגמרי לא במקרה, ככל שאדם דתי יותר בישראל, כך הוא ריאקציונר יותר. מתוך חוסר רצון להתעמת עם האדוקים ועם כהני הדת, שכל ממשלות ישראל כמעט נזקקו להם, העניקה הממשלה להם זכויות יתר – ובכך פגעה בזכויות הרוב.

לכך נוספת בעיה אחרת: ממשלת ישראל, מתוך הציונות שלה, לא מוכנה להכיר בקיומם של ישראלים. היא הלכה לבית המשפט פעם אחר פעם, וניצחה פעם אחר פעם, בטענה שאין דבר כזה. בישראל יש בני עדות דתיות. מלידתך אתה כפוף לאחת מהן. הסיבה לכך היא הצורך של הציונות לשמר את העליונות היהודית בישראל. כל ממשלות ישראל סירבו להעביר את חוק יסוד: השוויון, או חוק דומה לו. אחרי הכל, המשמעות של חוק כזה היא ששחור בווירג’יניה שווה ללב… אה, שפלסטיני ישראלי הרוצה לרכוש דירה בעפולה שווה בזכויותיו למישהו שעיקר גאוותו על כך שיצא מרחם של אשה יהודיה.

לאמריקאים חפצי חירות יש יתרון מובהק אחד על פנינו: הכרזת העצמאות והחוקה, שקובעים שכל בני האדם שווים בזכויותיהם. ספק אם ג’פרסון ומדיסון הבינו את המשמעות המלאה של מה שכתבו. אבל הטקסט הפך למקודש, ללוחות הברית של הדת האזרחית האמריקאית, ואנשים שהמערכת השפילה או שיעבדה יכלו להשתמש בתפיסה המובנית של שוויון כטריז לרסק באמצעותו את האפליה. לאמריקאים עמדה גם המסורת הארוכה של הדרך שבה עושים דברים. ובסופו של דבר, ההליך הדמוקרטי הוא בדיוק זה: הדרך שבה עושים דברים. המערכת העדינה שבאמצעותה מונעים מהחיכוך שקיים בכל חברה, מעצם קיומה כחברה, מלהגרר לאלימות או לדריסה של המיעוט על ידי הרוב.

לנו אין דבר מכל אלה. המסורת הליברלית שלנו הגיעה מבחוץ, והיא צריכה להתמודד עם כאלפיים שנים של הלכה שונאת אדם. המערכות שלנו נבנו למידותיו של אדם אחד, דוד בן גוריון, ואין לנו חוקה כי הוא לא רצה כבלים על ידיו. התוצאה היא מערכת שאי יציבות בנויה לתוכה – אי יציבות שעריץ בהתהוות יכול לנצל, ועושה זאת לנגד עינינו.

אז לפני חוקים וחוקות, ועל אחת כמה וכמה לפני פסקי דין, אנחנו צריכים לגבש לעצמנו נומוס: מערכת של מותר ואסור, הראוי והלא ייעשה כן במקומותינו. ואנחנו צריכים לעשות את כל זה תוך כדי מערבולת הבוץ והחרא שמטיחים בנו תומכי העריצות, תוך שהם משתמשים בכלי תעמולה שגבלס היה מוריק מקנאה למראם, שנמצאים בכיסו של כל מסומם יהוה.

כל זה הופך את המאבק לארוך וסיזיפי-למראה; אבל אין לנו ברירה אלא להתייצב אליו. לא עליך המלאכה לגמור – ולא אתה בן חורין להבטל ממנה.

דעו תקווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • גיל ב'

    לא הבנתי את הניגוד בין רפובליקה לבין דמוקרטיה. לפי זה גם גרמניה או אירלנד הן לא דמוקרטיות?

    • ygurvitz

      זה ניגוד שהאבות המייסדים עושים. מבחינתם "דמוקרטיה" היא משטר לא מאוזן של שלטון העם בלבד, בעוד שהם רצו "משטר מאוזן" נוסח התפיסה של פוליביוס של הרפובליקה הרומאית: שלטון העם, אבל מרוסן על ידי כוחה של אליטה. (פוליביוס היה קורא לדמוקרטיה שהם חשבו עליה אוכלוסוקרטיה, שלטון ההמון). לכן מול בית הנבחרים יש סנאט; לכן הסנאט חזק יותר, ועיקר הכוח שלו הוא בבלימה.

  • Shahar Mosek

    על סמך מה אתה קובע שיש בארצות הברית רוב דמוקרטי? בבחירות האחרונות הצביעו יותר אנשים למועמדים עם עמדות רפובליקאיות מאשר דמוקרטיות

    • עדו סוקולובסקי

      יותר אנשים או יותר מדינות?

    • ygurvitz

      זה פשוט לא נכון.

      https://en.wikipedia.org/wiki/2018_United_States_elections

      שים לב ל-popular vote margin. יתרון של 8.6% לדמוקרטים.

      (באמת הייתי צריך לגגל את זה?)

      • Shahar Mosek

        תספור את הקולות לכל המועמדים הרפוליקאים. לא רק טראמפ.
        סליחה אתה מביא תוצאות מ2018.
        אבל נראה כאילו אתה מדבר על הבחירה של טראמפ, שהיתה ב2016.

        • s. rockets

          נהוג להביא את הראיות יחד עם הטענה. כיוון שהתעצלת, אגגל במקומך:

          בבחירות לסנאט ב-2018 היו בסה״כ
          34,723,013 קולות למועמדים רפובליקנים, ו-52,260,651 למועמדים דמוקרטים לסנאט.

          באותה שנה לבית הנבחרים הצביעו 60,572,245 אזרחים למעומדים דמוקרטים, ו-50,861,970 למועמדים רפובליקנים.

          זו בדיוק הסיבה למניעת ההצבעה המסיבית שהרפובליקנים מעודדים: הם יודעים שאין להם רוב בציבור.

          • Shahar Mosek

            שוב, אני חשבתי שיוסי מדבר על הבחירות ב2016, מכיוון שאז עלתה שוב ושוב הטענה שיש רוב דמוקרטי ושטראמפ נבחר רק בגלל שיטה מעוותת. עדיין יש אנשים שטוענים כך, וחשבתי, בטעות כנראה, שהוא ביניהם.
            בבחירות 2018 אכן היה רוב דמוקרטי, וסביר להניח שגם בבחירות הבאות יהיה.

            • עידן

              רגע, תן לי לאתגר את הנרטיב הזה.

              בבחירות 2016 הצביעו יותר אנשים לקלינטון מאשר לטראמפ, אני מקווה שזה מוסכם עליך.
              כלומר, אלמלא שיטת האלקטורים, קלינטון היתה מנצחת.

              אם מוסיפים לקולות שטראמפ קיבל את הקולות למועמדים הליברטריאנים, העצמאיים וה-Constitution Party, ומצד שני מוסיפים לקולות שקלינטון קיבלה את הקולות של המועמד הירוק, יוצא ש"האגף הרפובליקני" קיבל כמיליון קולות יותר מ"האגף הדמוקרטי".
              אז כן, לפי ההסתכלות הזאת, היה לרפובליקנים רוב בבחירות 2016. אבל לא ככה עובדות בחירות לנשיאות.
              אם האנשים שהצביעו לג'ונסון או מקמאלין היו רוצים להצביע לטראמפ, הם היו מצביעים לטראמפ. אבל הם בחרו שלא לעשות את זה, מסיבותיהם שלהם. אז על סמך התוצאות האלה אי אפשר להגיד שבעצם יש רוב רפובליקני ושהשיטה לא מעוותת.

              יש לך נתונים אחרים, או דרך אחרת לספור את הקולות?

              • Shahar Mosek

                אכן, אלה הנתונים. אתה כותב "אלמלא שיטת האלקטורים, קלינטון היתה מנצחת", אבל מה שאתה מתכוון הוא "אם אנשים היו מצביעים בהנחה שמתקיימת שיטת האלקטורים, והספירה היתה קולית, אז קלינטון היתה מנצחת". בעיני סביר להניח שאם אנשים היו יודעים שהקול שלהם נספר בפני עצמו, אז המצביעים לג'ונסון או מקמאלין היו מצביעים לטראמפ. יש אפילו סיכוי מצוין שג'ונסון או מקמאלין לא היו רצים.
                אי אפשר להסיק מתוצאות של שיטה אחת מה אנשים היו עושים בשיטה אחרת, אבל זה בדיוק מה שאתה עושה.

                • עידן

                  סבבה, אי אפשר להסיק משיטת בחירות אחת לאחרת, אבל מפה גם אי אפשר להסיק מההצבעה לנשיאות, שמערך השיקולים שלה מורכב יותר מ"האם אני תומך ברפובליקאים או בדמוקרטים", מה הרכב האוכלוסיה.
                  מה גם שבשיטות הצבעה בהן לא כל קול קובע, אנשים שגרים במחוזות עם תמיכה נרחבת במועמד מסויים פחות יטרחו לצאת להצביע.
                  הדבר היחיד שאפשר ללמוד מההצבעות לנשיאות הוא מה אחוז התמיכה בכל מועמד, מבין האנשים שהצביעו.

                  בחירות לסנאט ולקונגרס מייצגות בצורה טובה יותר את הרכב האוכלוסיה, וכמו שהודגם למעלה, בחירות 2018 הראו שיש בה רוב דמוקרטי.

                  • Shahar Mosek

                    לגבי בחירות 2018, כבר כתבתי שזה נכון, אז אני לא כל כך יודע מה אתה רוצה.

                    • עידן

                      אם אתה מסכים שיש רוב דמוקרטי בארה"ב אז אני לא חושב שיש לנו על מה להתווכח פה, אבל אני לא מבין מה הטענה שאתה מנסה להגן עליה בשרשור הזה.

                    • Shahar Mosek

                      כל מה שאני אומר הוא שהטענה שבשיטה ישירה קלינטון היתה נבחרת היא טענה שאין לה שום בסיס עובדתי. שמעתי מספיק פעמים את הטענה הזו. ונדמה לי שגם אתה העלית אותה כאן.
                      לגבי רוב דמוקרטי, אני בהחלט חושב שיש, ואני חושב שזה נכון אפילו יותר אם מסתכלים על כלל התושבים ולא רק על המצביעים.

                    • רועיל

                      אם לטענה אין בסיס, מדוע הרפובליקנים לא מסכימים לבטל את שיטת האלקטורים?

                      (רמז: כי בשלושים השנים האחרונות המועמדים שלהם לנשיאות זכו ברוב הקולות רק פעם אחת – בוש ב-2004)

                    • עידן

                      תראה, לאור זה שיש רוב דמוקרטי בארה"ב, אני מאמין שבשיטה ישירה קלינטון היתה נבחרת, גם אם אין לי הוכחות חותכות לזה.
                      אבל נדמה לי שאתה טענת שגם בבחירה ישירה טראמפ היה מנצח, ואני די בטוח שגם לך אין הוכחות חותכות לטענה הזו.

                      אז בוא פשוט נסכים שאף אחד מאיתנו לא יודע מה יכל להיות, ושזה גם לא משנה כי הבחירות כבר היו ומשחקי "מה היה אם" לא משנים כלום.

                    • Shahar Mosek

                      לא טענתי שטראמפ היה מנצח בבחירה ישירה. אמרתי שיותר אנשים הצביעו למועמדים עם עמדות רפובליקאיות מאשר דמוקרטיות, ושאין בסיס עובדתי לטענה שקלינטון היתה זוכה. זה כל מה שאמרתי.