החברים של ג'ורג'

פגיעה בקודשי ישראל? עוד, בבקשה

על התפקיד החיוני של “היהודים באים”: השלמת המהלך שתנועת ההשכלה לא העזה לבצע

קבוצה של שומרי אמוני ישראל, ביניהם בצלאל “מטיף לרצח עם” סמוטריץ’, מנסים לבטל את התכנית הסאטירית “היהודים באים”, ואף דורשים להעמיד את יוצריה לדין (!). כאילו שישראל לא מספיק תיאוקרטיה.

עמדתי ביחס ל”היהודים באים” היא שלא רק שמדובר בתכנית סאטירה שכל מדינה חופשית היתה מתגאה בה, אלא מדובר בתכנית חיונית לקיומה של רפובליקה חופשית. הסיבה לכך פשוטה: היהדות לא עברה את התהלחך המטלטל והחיוני של חילון.

אירופה, ובמידה ניכרת ארה”ב, חילוניות כיום משום שבמאות ה-17 וה-18 שורה של בעלי רוח חופשית קרעו לגזרים והציגו לזעווה מול השמש את ההבלים, האבסורדיות והרשעות של הדת הנוצרית. הם עברו פסוק-פסוק בתנ”ך, הן היהודי והן הנוצרי, ופירקו אותו לגורמים. זה לא היה תהליך קל, במיוחד בארה”ב שתמיד היה בה אלמנט פונדמנטליסטי חזק מאד; אבל הוא היה הכרחי להקמתן של מדינות חופשיות, כאלה שבהן הדת לא מקבלת עוד תפקיד ציבורי.

היהדות האורתודוקסית לא עברה תהליך כזה. ההשכלה היהודית של סוף המאה ה-18 וה-19 היתה קוסמטית בעיקרה. הציבור היהודי היה עדיין דתי וקנאי, ולא היה מסוגל לשאת את תהליך החילון הנדרש. אז ההשכלה נגעה, בזהירות, רק בשוליים – היא לעגה להגזמות של הרבנים, לחומרות המטורפות, אבל היא לא התמודדה עם התלמוד, על אחת כמה וכמה לא עם התנ”ך. התוצאה היא שהלאומיות היהודית, שהיא במידה ניכרת תולדה של ההשכלה, הגיעה לעולם פגומה. היא מעולם לא הפנימה את ערכי הנאורות, היא נצמדה לערכי היהדות. כן, כן: גם החלוצים החילונים-לכאורה, הסוציאליסטים-לכאורה, לא התעמתו עם הערכים האנטי-אנושיים של היהדות האורתודוקסית.

“היהודים באים” דווקא עושים את זה. מרים שואלת את משה למה אין בעצם “לא תאנוס” בעשרת הדברות. העם לא מצליח להבין את הדרישה. הממסד הכוהני של בתי המקדש מוצג במלוא סיאובו, כערימה של פרזיטים שחיים על העם ועושקים אותו. זה בפני עצמו לא חדש: כבר התלמוד לימד אותנו ש

אוי לי מבית בייתוס – אוי לי מאלתן,

אוי לי מבית חנן – אוי לי מלחישתן,

אוי לי מבית קתרוס – אוי לי מקולמוסן,

אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי – אוי לי מאגרופן,

שהם כהנים גדולים,

ובניהם גזברין,

ותניהם אמרכלין,

ועבדיהן חובטים את העם במקלות (פסחים נז’ א’)

(אבל, כמובן, הטקסט הזה נכתב כשהאליטה הרבנית עדיין לא עלתה לגדולה באמצעות המשת”פיות שלה עם האימפריה הרומאית, כשהאליטה השלטת עדיין היתה משפחות הכהונה. כלפי עצמם, למותר לציין, הרבנים לא דיברו כך.)

“היהודים באים” חושפים את כל הרשעות והצביעות שהמסורת היהודית מכילה – ומעבר להנכחה שלהן, משהו שרוב היהודים בישראל לא מכירים, הם גם עושים משהו עמוק יותר: הם לועגים לכל זה. הם מלמדים אותנו ללעוג לכל זה. אנחנו לא יכולים לשחזר את חיי היום-יום של שלהי הבית השני כפי שאנחנו יכולים לשחזר, למשל, את חיי רומא במאה הראשונה לפני הספירה, משום שהיהדות הרבנית לא שימרה (ובמקרים מסוימים, השמידה) כתבים כאלה. אבל “היהודים באים” מזכירים לנו שסקילות ושריפות היו ככל הנראה אירואים פומביים מקובלים, וכנראה גם שימשו כסוג של בידור המוני (כפי ששימשו הוצאות להורג לאורך הדורות, עד סוף המאה ה-19).

רבים מסתובבים בקרבנו ומלהגים על “הספרים הקדושים” שאותם הם אינם מכירים כלל ואינם יכולים לומר מה נמצא בתוכם; “היהודים באים” מראים לנו, בבוטות הנדרשת, איזו צואה רוחנית הם מכילים. מי שמכיר את התלמוד, ולא את הגרסה שעברה חיטוי שמציגים לנו בבתי הספר, יודע כמה הם מלאים בהבל נוסח סיפורי הקדושים הסורים שגיבון אהב כל כך לקרוע לגזרים: נסים על ימין ועל שמאל, שיחות עם אליהו לארוחת צהרים, הרג תוך כדי סעודה ושכרות והחייאה לארוחת ערב. וכמובן, שנאה ארסית ואיומה לכל מי שאיננו מ”תלמידי חכמים”: לא יהודים, כמובן, אבל גם נשים – ורוב מוחלט של העם, “עם הארץ.”

…ולא ישא בת עמי הארץ, שהם שקץ ונשותיהם שרץ ועל בנותיהם הוא אומר ‘ארור שוכב עם כל בהמה’. […] אמר רבי אלעזר, עם הארץ מותר לנוחרו [לשוחטו באופן בלתי כשר] ביום הכיפורים שחל להיות בשבת; אמרו לו תלמידיו, רבי, אמור ‘לשוחטו’; אמר להם, זה טעון ברכה וזה איננו טעון ברכה. […] אמר רבי שמואל בן נחמני אמר רבי יוחנן עם הארץ מותר לקורעו כדג. […] תנא היה רבי מאיר אומר ‘כל המשיא בתו לעם הארץ, כאילו כופתה ומניחה לפני ארי: מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים, אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים…” (פסחים, מ”ט ב’)

ועוד ועוד. לא במקרה, רוב היהודים שחיו בזמן הרבנים האלה העדיפו להתנצר ולא לשאת עליהם את עולם.

את כל זה היהדות הרבנית ותומכיה מנסים, ולרוב מצליחים, להסתיר מהציבור – שאילו ידע על כך, והיה לומד ומחכים, היה משליך אותם לכלבים, כנדרש. וכאן גדולתה של “היהודים באים”: היא חושפת את כל המוגלה הזו. היא מזכירה לנו שהסיבה העיקרית ללעג ל”קודשי ישראל” הוא קודשי ישראל עצמם.

בדיוק בשל כך הרבנים רוצים לסגור את התכנית. היא פופולרית. היא מדויקת. היא מסוכנת. ובדיוק זו הסיבה שאנחנו צריכים לשמור עליה ולהפוך אותה לחומר לימודי: היא משלימה, באיחור היסטורי ניכר, מהלך שנתקע לפני 200 שנים. היא מלמדת אותנו את הנשק המסוכן ביותר כנגד רבנים: הלעג. כך צריך. כך צריך היה מזמן.

אולי האסון הגדול ביותר שאירע ליהדות הוא העובדה שהנאצים הכחידו את השדרות הגדולות של העם היהודי שהתקוממו כנגד הדת התקוממות של ממש, אנשי הבונד. נתקענו עם הציונים, שעם כל שנאתם של הרבנים תמיד נזקקו להם ללגיטימציה, וכלאו את היהודים הישראלים מחדש בגטו רבני; הציונים, שמכחישים את עצם קיומו של עם ישראלי, ומשאירים את הגדרת היהדות לרבנים, שהיסטורית רואים בנו שקץ ובנשותינו שרץ. כל מהלך שמציג את הרבנים ואת "קודשי ישראל" שלהם באור האמיתי צריך להיות מבורך על ידי כל אדם חופשי.

ועוד דבר אחד: כידוע, היהדות האורתודוקסית מעולם לא ביטלה את העבדות, ואורתודוקסים אדוקים אומרים כל בוקר "ברוך שלא עשני עבד." הנה עוד מידע הופך קרביים על המנהג שהיהדות האורתודוקסית מתעקשת לקיים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • גה

    אני חושב שהיהדות הרפורמית (בעיקר האמריקאית) כן הצליחה לעבור תהליך של מודרניזציה וחילון.

    מעבר לכך שמדובר בסדרה אכן מצויינת וחשובה – אני שואל את עצמי איפה כל אותם ימנים שבוכים על "תרבות הביטול". הרי זה בדיוק מה שקורה פה – כמה אנשים נעלבים ממשהו שלגמרי ולחלוטין נופל תחת ההגדרה של "חופש הביטוי", ועכשיו הם רוצים לבטל אותו בשביל כולם במקום פשוט לא לצפות. ולפני שמישהו טוען ש"חופש הביטוי זה לא חופש המימון" – כספי המיסים האלו הם שלנו גם כן, ובתור אחד שמשלם אותם יש לי זכות שהמסים ישלמו גם על הסדרות שאני אוהב.
    ההבדל הוא שבמקרה של "היהודים באים" ההילעבות היא בשם תורתינו הקדושה ולא בשם בני-אדם (בדואים במקרה של רויבוי וטרנסג'נדרים במקרה של רולינג, אם למנות כמה מהמקרים האחרונים) – אז זה בסדר. הרי מבני אדם לא אכפת לנו אלא אם כן הם תורמים להמשך קיומו של העם היהודי.

  • Y.

    מה שקרה באירופה, ועוד בהרבה מקומות, הוא שמפני שעל הדת ועל האלוהים לא חולקים, השלטון העריצי כורך את עצמו אל הדת, וכשהשליט הוא ככה מכוח אלוהי, אי אפשר לחלוק עליו. מה שקורה הוא שאם ממשיכים בזה, הציבור בסופו של דבר מגיע למסקנה ההפוכה, שהממסד הדתי הוא שלוחה של הממשל של עלי אדמות. ואז קורים דברים כמו הרפורמציה, על גרסאותיה הפחות אלימות והיותר אלימות. כאן העניינים קצת שונים, כי הממשלה עקרונית חילונית, אבל המוסדות החרדיים נראים בעיני החילונים כמושחתים למשעי (ואולי גם צעירים חרדים חושבים ככה, אבל חושבים בשקט בינתיים.)

    באשר ל״אמת״ של התורה והתלמוד, אני לא מתרגש. כל הדתות הממוסדות יש להם צדדים טובים ורעים, וכתות שבוחרות במה שנאה להן. במקרא אלהים הוא נוקם ונוטר, וכן רחום וחנון. מתעלמים ממה שרוצים. אז אני לא מתרגש מאלה שרואים את היהדות כדת נאורה והומניסטית. הם רואים את עצמם ככאלה, ומלמדים את ילדיהם להיות כאלה, ולהתעלם מן הפיכס. בסדר מצידי.

  • לרעייתי היקרה יש קרובי משפחה רבים שעברו תהליך של הדתה רבנית אורתודוכסית מופרעת ומטורללת לחלוטין.מכיר את התופעה מקרוב מאוד.

  • Giliak Hobson

    אירועים ולא אירואים

  • G.

    סמוטריץ׳ לא שמע ש-
    Facts don’t care about your feelings?

  • Shimi

    פוסט מצוין אבל לדעתי אתה טועה בפסקה האחרונה, זה לא שהציונים נזקקו ללגיטימציה של הרבנים. אני משוכנע שהסיבה אחרת לגמרי. הציונים לא כאלו טיפשים כמו שאתה חושב. בסיטואציה אחרת של מדינה שזכתה בעצמאותה לאחר מלחמת העצמאות ושטחה היה על טהרת היהודים, אני כבר מראש מבטיח לך שישראל היתה מתחילה כבר אז כמדינה חילונית לחלוטין עם הפרדה בין דת למדינה.

    אבל במציאות שהתהוותה אז, הציונים רצו להבטיח שלמרות שיוויון הזכויות ללא הבדל דת המוצהרים במגילת העצמאות, בפועל לא תהיה אפשרות לערבים שנותרו בארץ לתפוס את השלטון באופן דמוקרטי, לשם כך הם נזקקו לממסד הרבני, וכפו עלינו את השטענז המוזר הזה של מדינה יהודית ודמוקרטית ללא הפרדה.
    הטריק הנוסף הוא קק"ל, גוף חוץ ממשלתי המחזיק בבעלותו אדמות רבות. בקיצור ישראבלוף.

  • Alexander Mürmelstein

    תגיד לי, איפה למדת היסטוריה?

    בוא נעשה סדר. הגל הראשון של ההשכלה, בברלין של מנדלסון, באמת לא הספיק לגעת יותר מדי בדת. הוא לא היה צריך. ברגע שהם פתחו את הדלת מהאקו צ'יימבר של הגטו, ויצרו מגע עם העולם בחוץ, מי שהלך אחריהם נחשף לכל האנטי-יהדות, האנטי-תלמודיזם והאנטישמיות שהיה לנוצרים להציע. ובמקביל, לכל הדאיזם והאתאיזם של הנאורות, שגם היו מלאים בבוז ליהדות וליהודים.

    בקושי עשרים שנה אחרי מנדלסון, המשכילים דור 2 היו צריכים להסביר לא למה צריך לפרק את המסורת היהודית, אלא למה ואם בכלל לא להתנצר (בקטע של קבלה לחברה, שעדיין די נגעלה ממי שכפר בישו, לא בקטע של אמונה דתית.) הטקסטים של בני התקופה מלאים בשנאה עצמית, ובהתלבטויות אם להשאיר גרעין מינימלי של יהדות שאפשר לטעון שהוא מוסר אוניברסלי, או פשוט לוותר וללכת על התנצרות פורמלית.

    אה מה מה, הכיבוש הצרפתי עורר בגרמניה את הרומנטיקה, שהביאה זאפטה להומניזם. התחילו להסתכל על יהודים כמי שדוחפים רעיונות זרים לנשמת הפולק. בלימבו הזה (1815 ככה) נוצרו התנאים להולדת הרפורמים, שהחליטו לספק דת מדוללת לאנשים שרק כמה פירורי מסורת עדיין צפו אצלם.

    הסיפור חזר על עצמו ברוסיה כעבור חמישים שנה, במימדים קטנים יותר (רוב הציבור היהודי אכן גר לו בשטעטלים ולא ידע כלום מהחיים שלו). עלה דור של משכילים, שהכותבים האנטי-דתיים הכי מוכשרים מתוכו או התנצרו בעצמם, או ראו את הנוער פונה להתבוללות כי מי צריך את השטויות האלה. אבל גרמניה הרומנטית הייתה ילדה קטנה עם קוקיות לעומת רוסיה, והרבה מתבוללים קיבלו את הזאפטה שלהם.

    האוטוביוגרפיות הציוניות הכי מעניינות הן של טיפוסים כאלו. אנשים מאוד לא-דתיים, שתוקפים את מחקר היהדות האקדמי כאנטישמיות ואת הביקורת המשכילית כהרס עצמי וניהיליזם. לכן "השכלה" הפכה בפארלאנס הציוני למילה נרדפת לשנאה עצמית, לאנשים שבורים ומבולבלים שלא ישתייכו יותר לשום מקום, כמו אבטיפוס "התלוש" שרואים למשל אצל פיירברג. הפתרון הציוני היה להחליט שהכל לאומיות ונשמת העם, וצריך לכבד את המסורת גם אם אתה לא ממש זורם אתה. הציונים רוקדים על שתי החתונות מאז 1900 ככה, לא בהצלחה איי איי איי.

    אשר ל"בונד" ולשאר חובבי היידיש, הם נורא אופנתיים היום. הבעיה היא שהם התאיידו גם במקומות שהנאצים לא הגיעו. בניו יורק או במוסקבה היו אחלה יידישאים שונאי דת, שהצליחו לחנך יופי לשנאת האורתודוקסיה, אבל ליידיש פחות. הילדים שלהם עברו לדבר שפות אחרות (לא עברית), הנכדים לא ממש זוכרים שהיה דבר כזה.

    זה, ולא הטענה ש"היהדות האורתודוקסית לא עברה" תהליך פירוק וניתוח, מסביר את היעדר השיניים של הסאטירה האנטי-דתית בארץ ולמה "היהודים באים" הם עאלק פורצי דרך. היהדות האורתודוקסית עברה באבוה את התהליך. מי מתוכה שהפנים אותו לא נהיה חילוני, אלא פשוט ירד מהמגרש היהודי. רק מי שלא עבר אותו, או עבר אותו בצורה חלבית, נשאר על המגרש לעשות סאטירות.