החברים של ג'ורג'

מה שאנחנו רואים בימי המגפה הוא לא מקרה, לא טעות: הוא פרי מדיניות מכוונת רבת שנים שמטרתה לנוון את המדינה למען רווחתם של מעטים

דם מתי הקורונה על ידיהם של בנימין נתניהו ונערי האוצר. זה משפט חריף ומעורר התנגדות, אז אחזור עליו: דם מתי הקורונה על ידיהם של נערי האוצר ובנימין נתניהו.

משרד הבריאות לא עומד בעומס. זה לא במקרה. במשך 20 שנים ויותר, בנימין נתניהו ונערי האוצר הרעיבו אותו, כפי שהרעיבו כל שירות ציבורי פרט לשירותי הבטחון. השב”כ הכריז על מספר עצום של אזרחים כנגועים במגפה, בהסתמך על “הכלי הסטטיסטי” המהולל, שבהסתמך עליו אנחנו רוצחים עזתים מהאוויר; אזרחים ידעו שהם לא נגועים, כי בשעה שהכלי הסטטיסטי אמר שהם נחשפו למישהו, הם היו ספונים בביתם; הם התקשרו למשרד הבריאות כדי לערער, וגילו שאין עם מי לדבר: השירות קרס. למשרד הבריאות פשוט אין די עובדים או תקציב כדי להתמודד עם הבעיה.

זוכרים את השריפה בכרמל, זו שבניומין היה הראשון לזהות? ובכן, הוא היה כל כך הראשון לזהות, שהוא הרעיב במשך שנים קודם לכן, באמצעות שלוחיו באוצר, את שירותי הכבאות. כשאנשים אמיצים ונואשים עמדו מול שריפת ענק עם ציוד דפוק וכלי רכב לא מתפקדים, זה היה בנימין נתניהו שחיבל בציוד שלהם והרס את כלי הרכב.

זוכרים שפעם ×”×™×” פה שירות דואר מתפקד, רק לפני שני עשורים בערך, והיום כל אדם שפוי נמנע משימוש בו? קלטתם את העליה של “נקודות דואר” ברחבי הארץ, שם אפשר לקבל חבילות בלי לעבור דרך שירותי חברת הדואר? זו לא טעות, זו מדיניות. נערי האוצר ובנימין נתניהו החליטו להחריב את שירות הדואר. שירותים כאלה הם סממן מובהק של ריבונות: האימפריה הפרסית ואחריה האימפריה הרומאית בנו שירותי דואר ענפים ויעילים. המדינה המודרנית האירופית השתבחה בשירות הדואר שלה. לא ×™×”×™×” מוגזם לומר שהתרבות האירופית של המאה ×”-19 נשענה על התפקוד היעיל של הדואר. כשהחלה מלחמת האזרחים האמריקאית, שירות הדואר הפדרלי המשיך לתפקד כמה חודשים גם בצד הדרומי של הגבול – היתה הבנה כללית שאין לו תחליף ושקטיעת שירותי דואר היא פגיעה קשה באוכלוסיה. רק אחרי בול ראן הראשון, שפיכות הדם הגדולה הראשונה, השירות הופסק. בימים אלה מנסה דונלד טראמפ להפריט את שירות הדואר הפדרלי. לא מקרה, לא טעות: שיטה.

התחבורה הציבורית בישראל היא חרפה. ברגע חריג מהמקובל של אטימות מטומטמת, הכריזה הממשלה בתחילת השבוע על איסור הפעלת מזגנים בתחבורה הציבורית ודרשה × ×”×™×’×” עם חלונות פתוחים. מאחר ואף שר לא ראה אוטובוס מקרוב בעשור האחרון, השרים לא ידעו שכבר אין כמעט אוטובוסים בישראל עם חלונות שניתנים לפתיחה. הממשלה הכריזה באותה ההזדמנות על קיצוץ מספר האנשים שיכולים לנסוע באוטובוס למחצית; היא לא טרחה לדרוש את הכפלת מספר קווי האוטובוס והנהגים, ×›×™ ×–×” לא אפשרי – אבל גם ×›×™ לא אכפת לה.

בנימין נתניהו ונערי האוצר מחסלים את שירותי הממשלה בשיטתיות. הם מאמינים בכלכלת הוודו של מילטון פרידמן, שגורסת ששירותי הממשלה הם הדבר הגרוע ביותר שבאפשר. שירותי ממשלה, לשיטת הפרידמניסטים, הם בהכרח בזבזניים ולא יעילים ויש להעביר אותם לחסדי השוק החופשי. בהתאם, יש לקצץ את המסים.

יש פה כמה נקודות עוורון בולטות. ראשית, יש דברים שהממשלה יודעת לעשות והשוק לא. תחבורה ציבורית, למשל. בריאות, למשל. שירותי כבאות, למשל. השוק החופשי פועל על פי עקרון רווח, והמניע של המנהל הוא לא טובת הציבור אלא השורה התחתונה של בעלי המניות. בהתאם, חברות מספקות לציבור את השירות המינימלי שלא יגרום לו לערוק – ומשקיעות את הרווחים, בין השאר, במניעת תחרות. שימו לב למילה “התייעלות”: זו לא התייעלות עבור הציבור או הצרכן. זו התייעלות עבור בעל המניות. כשהממשלה (שוב אנחנו חוזרים לשר האוצר בנימין נתניהו) הפריטה את בנק הפועלים, רמת השירות לצרכן צנחה, העמלות זינקו, התספורות לטייקונים רווחו – אבל הרווחים לבעלי המניות בהחלט התייעלו. הפרידמניסטים פועלים על פי התפיסה שהאנשים הבזויים ביותר, מהסיבות הבזויות ביותר, יפעלו איכשהו לטובת הציבור. על תפיסות כגון אלה טבע טרטולאינוס את הביטוי "אני מאמין משום שזה אבסורדי."

במקביל, נערי האוצר ובנימין נתניהו שונאים ועדי עובדים. את הדואר הם מנסים לשבור, בין השאר, משום שיש לו ועד עובדים מתפקד. הרעיון שעובדים שאינם מנכ”לים יקבלו שכר ראוי וטוב שנוא עליהם. ראו את ההתפרצות השנתית סביב שכרם של עובדים מאוגדים: כמה נורא, מפעיל עגורן מקבל כמה עשרות אלפי שקלים. איפה נשמע כדבר הזה, שעובד מן השורה יקבל שכר גבוה. איך יכול לקרות שלא שוברים את הוועד ומכריחים אותו לעבוד בחוזה אישי. איך קורה שההכנסות של חברות ציבוריות הולכות גם לעובדים ולא רק למנהלים. אגב, אני מוכן לאבד אצבע אם מנכ"ל הנמל מועיל לו יותר מאשר מפעיל עגורן מנוסה.

את ועד העובדים של חברת החשמל השווה בנימין נתניהו בתחילת שנות האלפיים (שוב, כשר אוצר) לספינת המלחמה הנאצית ביסמארק, ואמר שיש לצוד אותו כפי שצדו אותה. הוא קשקש לנו על האיש השמן, המערכת הציבורית, והאיש הרזה, המערכת הפרטית.

והנה, אנחנו נמצאים בפני קריסה כוללת של המגזר הפרטי. מה עושה הממשלה? כלום. לכו תמותו. היא מעבירה כסף לטייקונים, אבל לא לבעלי העסקים הקטנים ועל אחת כמה וכמה לא לעובדים. נתניהו ונערי האוצר לא מוכנים – לא מסוגלים – להבין שעל המדינה לממן את הנמצאים בחל”ת ואת המובטלים, עד שהמשבר יעבור. הרעיון של הוצאה ציבורית מחריד אותם. הוא מנוגד לכל מהותם.

אבל ממשברים כלכליים יוצאים רק באמצעות השקעה ציבורית ענקית. תפקידה של הממשלה הוא לשרת את הציבור, לא את הטייקונים והבנקים. יש מיליוני אנשים בארץ שלא יודעים כרגע איך הם ישלמו שכר דירה או ממה יתקיימו בחודש הבא. בעולם מצאו פתרונות: בגרמניה קיצצו את המע”מ, ובספרד העניקו לאזרחים הכנסה בסיסית על חשבון הממשלה; בבריטניה שוקלים כעת חלוקת שוברי קניה לאזרחים, כדי שהם יוכלו, מחד, לקנות מוצרים בסיסיים, ומאידך יסייעו לשרידתם של עסקים קטנים.

על חשבון הממשלה אמרתי? זו הטעיה נפוצה. ספרד העניקה לציבור הכנסה בסיסית על חשבון הציבור. הציבור הוא זה שמשלם את המסים, ועל כן הם צריכים לצאת על שירותים שישאירו אותו בחיים. תפקידו של אוצר המדינה הוא לסייע לציבור, לא לבעלי ההון.

החסכון על חשבון הציבור מורגש ברגעי משבר. לרופאים אין ציוד, ולמעשה אין די מהם. במהך המשבר, גילו רוב האזרחים את מה שקרובי משפחה של רופאים מכירים מזמן: החרפה של משמרות של 26 שעות. האוצר, שמנהל מלחמת חורמה נגד ההוצאה הציבורית על בריאות, לא מוכן לאפשר יותר רופאים. המצב הזה לא חדש: הוא קיים עשורים. הוא רק נחשף עכשיו, כשפתאום הרבה אנשים זקוקים לרופאים. אין די אחיות, אין די ציוד רפואי, אין מלאי חירום שאפשר לקחת ברצינות.

העובדות הסוציאליות יצאו לשביתה שלשום. בנימין נתניהו ונערי האוצר שונאים את העניים, אז הם עושים כמיטב יכולתם לקצץ בסיוע שלהם. עובדת סוציאלית ממונה בממוצע על 300 בני אדם, וב-75% מהמקרים היא עצמה נזקקת לסיוע כדי לשרוד. המשכורת שלה נמוכה מדי. עובדת סוציאלית עובדת קשה יותר מראש הממשלה, אבל מקבלת פחות משישית מהמשכורת שלו (בממוצע).

הנחת היסוד של הפרידמניסטים היא צמיחה אינסופית. ×–×” קשקוש במבט ראשון – המשאבים של כדור הארץ מוגבלים, בסופו של דבר – והמערכת הזו מגיעה למשבר כל עשור. כל פעם שזה קורה, מיליוני בני אדם מאבדים משכורת, דיור, בריאות – והפרידמניסטים קוראים לקצץ במערכת הציבורית עוד יותר, להפריט עוד יותר.

השבוע הלאימה הממשלה את אל על, אלוהים יודעת למה. היא הוציאה כמות עצומה של כספי ציבור לשם כך – והודיעה שבהזדמנות הראשונה, היא תמכור את החברה שוב. מכירות כאלה, מעידה ההיסטוריה, תמיד דופקות את הציבור. תמיד יוצא שהוא קנה ביוקר ומכר בזול. מי שירוויח יהיו גוזרי הקופונים הרגילים: אלה שיכולים לגייס סכום גדול מהבנקים, שבמידה והעסקה תכשל יגלגלו את העלות על משקי הבית.

לא מעט פרידמניסטים מאמינים במוטו של אחד הקיצונים שבהם, גרובר נורקוויסט: הוא אמר שהוא רוצה שהממשלה תהיה חלשה כל כך, עד שאפשר יהיה לגרור אותה לאמבט ולהטביע אותה. ומי שזקוקים לשירותי הממשלה? שייחנקו. את מה שאפשר נפריט, ואז תשלמו יותר ותקבלו פחות (שוב: בעל העסק לא מחויב לכם, הוא מחויב לבעלי המניות, הוא חייב לדפוק אתכם), ואת מה שאי אפשר בינתיים להפריט, כי הציבור לא יסכים, נרעיב. נרעיב, השירות בהכרח יהפוך לגרוע יותר, ואז נציע את פתרון הקסם של העברת נכסי הציבור לידיים של בעלי הון. זה השם המדויק של הפרטה, רק שמסיבות מובנות לא מתייחסים אליה כך.

ואז יש משבר. ואז מגלים מה שווה ממשלה שרוקנה מעליה את שירותיה: ממשלת כפרי פוטיומקין, שלא מסוגלת לעשות כלום אבל מדברת גבוהה-גבוהה על “משילות.” וכשמגיע המשבר, נזכרים שרגע, יש פה בעצם שתי מדינות. המדינה השניה היא מדינת מערכת הבטחון. לה יש רופאים, עובדים, ציוד. במשך שנים פיטמנו אותה לקראת משברים שלא התרחשו (מלחמה עם איראן היא דוגמא קלאסית), העברנו אליה המון כוח וכסף – ואז, בזמן משבר, אין אל מי לפנות אלא אל הצבא.

למה בעצם לא חילקנו את התקציב אחרת? למה לא הודענו לצבא שאין לנו יותר שאיפות להגמוניה אזורית, ושהוא יכול לשכוח מטייסת F-35 כי אנחנו צריכים בתי חולים, בתי ספר, מורים, אחיות, רופאים – ואין לנו כל כך מה לעשות עם סגני אלופים?

במשבר שעומד לאכול אותנו יש בעצם שתי מפלצות. האחת הוא המגפה, כוח עליון שאיתו אנחנו יכולים להתמודד רק באמצעות לכידות חברתית ונכונות לשאת בעול. אבל הרגילו אותנו שאנחנו לא אזרחים, לא ציבור; אנחנו אטומים משוטטים בשוק חופשי. כשמגיע משבר אמיתי, והממשלה פתאום רוצה שנתנהג כמו ציבור, היא נתקלת בבעיה: היא שכנעה אותנו שנים שאנחנו לא ציבור. “אין דבר כזה, קהילה,” אמרה תאצ’ר, “לכל היותר יש משפחה.”

המפלצת השניה היא הניאו-ליברליזם. לא מסובך לראות שמדינות ניאו ליברליות תפקדו במשבר הקורונה הרבה, הרבה יותר גרוע ממדינות שאינן ניאו-ליברליות. המגפה היתה הרבה יותר גרועה בהן. לא במקרה, נתניהו מיהר להפסיק את הסגר: הוא היה חייב לוודא שיש פעילות כלכלית, אבל לא היה מוכן להוציא כסף על האזרחים והעובדים. זה מנוגד לאמונתו. אז הוא הפסיק את הסגר, והמגפה חזרה במשנה כוח.

דם מתי הקורונה על ידי בנימין נתניהו ונערי האוצר. אמרנו את זה כבר?

אנחנו נשרוד את המגפה. מספר הנפגעים לא ידוע עדיין, אבל חברות אנושיות שורדות מגפות. בכלל לא בטומ שנשרוד את נערי האוצר ובנימין נתניהו. כשכל זה ייגמר, ונוכל לחשןב, וחיים פוליטיים יחזרו לצורה מתפקדת כלשהי, צריך לזכור מה קרה פה, ולהעביר ממשלת זדון מן הארץ. האנשים שהרעיבו את השירות הציבורי עד כדי חוסר תפקוד חייבים לעוף לחסדי השוק החופשי ולא להחזיק בשום תפקיד ציבורי אי פעם. אחרי הכל, אויבי השירות הציבורי הם אויבי הציבור. אי אפשר לצפות ממי שמאמין שממשלה היא מקור כל רע לנהל ממשלה באופן ראוי.

והחלק הקשה ביותר יהיה לזכור. הורגלנו לשכוח את המשברים כשהם חולפים. אז נזכיר שוב, בפעם האחרונה: דמם של מתי הקורונה על ידיהם של בנימין נתניהו ונערי האוצר. כשכל זה יחלוף, נדרוש אותו מידם.

קונם אם לריק יעבור ליל הזעם,

קונם אם לבוקר אחזור לסורי,

ומאום לא אלמד גם הפעם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)