האיש החזק-נבעך
נתניהו הדגים בשבוע האחרון את השטיק הקבוע של שליטים סמכותניים: דרישה לסמכויות על-חוקיות שבכל זאת, אפעס, לא מאפשרות להם ליישם את תכניותיהם
ההתפזרות של הכנסת השבוע היתה עוד צעד לקראת הפיכתו של בנימין נתניהו לשליט יחיד, ובו זמנית הוכיחה את חולשותו. לפני 45 ימים, נתניהו הכריז בקול תרועה על נצחון ענק בבחירות. לפני שלושה ימים, הוא הודיע בקול ענות חלושה על הליכה לבחירות.
למה אנחנו הולכים לבחירות? כי נתניהו יודע שאולי הוא נבחר, אבל הוא שנוא. אם היתה אפשרות – כחוק – לנציג מפלגה אחרת להרכיב ממשלה, היתה עולה לראשונה מזה עשור האפשרות הממשית שיהיה ראש ממשלה שאיננו נתניהו. האפשרות הזו היתה כנראה לא מעשית: הדרך היחידה שגנץ היה מרכיב ממשלה היא על ידי ממשלת אחדות עם הליכוד. הסיכוי לכך היה נמוך עד אפסי – אבל הוא היה מבהיר לח”כים של מפלגת דווקא-ביבי שהאיש שנוא, שהוא משקולת על צווארם, שהוא דוחף חלק מהם לתהום הנשיה כדי לשמור על שרידי כוחו. לראשונה מאז 2009 היתה עולה האפשרות של החלפתו.
ראוי לזכור: ויכוחים פנים מפלגתיים על זהות המנהיג הם מסורת ישראלית ארוכה. כל שנות כהונתו של בן גוריון היו נסיון ארוך למנוע מנהיג אחר. מפלגת העבודה נחצתה שנות דור בין מחנה רבין ומחנה פרס. עשור שלם – 1983-1993 – עמד בסימן הוויכוח הפנימי בליכוד מי יהיה יורשו של בגין. נתניהו יודע שמפלגתו (להבדיל, אולי, מציבור המצביעים שלה) לא ממש מאוהבת בו. הוא עשה כל שביכולתו, כל שטיק וטריק, לשחק עם תאריכי הבחירות הפנימיות במפלגה ולוודא שאין מולו מועמד רציני. בפועל, הוא הפך לשמעון פרס של הליכוד: וידא שאף אחד לא יכול לצמוח בצילו.
כהרגלו, לא בחל נתניהו להתייחס לחוקי היסוד של ישראל כאילו היו צעצועים לא חשובים במיוחד, שאפשר לשנות ברוב אקראי. הוא כבר העביר הוראת שעה (שהכנסת כבר לא תאשר) שתשנה את חוק יסוד: הממשלה כדי שיוכל לדחוס כמה שיותר שרים. הוא עשה את אותו התרגיל עצמו ב-2009. המטרה, כרגיל, היתה פתרון מצוקה קואליציונית; האמצעי היה בפועל שינוי חוקתי.
לכאורה, נתניהו עמד בבחירות אפריל 2019 בשיא כוחו. בעקבות המשחק המסריח שלו, של ליברמן ושל לפיד, הועלה אחוז החסימה ל-3.25%, כלומר שמפלגות עם פחות מארבעה מנדטים לא יוכלו להכנס לכנסת. ליברמן, לפיד ונתניהו מכרו את השינוי הזה ככזה שיחזק את ה”משילות”. מטרתם של שלושת הציונים הדגולים, כמובן, היתה לוודא שהמפלגות הפלסטיניות יישארו מחוץ לכנסת. בפועל, המהלך הזה מחק את בנט ושקד ואת פייגלין. כורה בור, בו יפול.
נתניהו מדבר על “משילות” כבר עשור. לאחרונה הוא מדבר בפומבי על ביטול הביקורת השיפוטית על חוקי כנסת והחלטות ממשלה, כלומר על המשילות האולטימטיבית: החלטות ממשלה רנדומליות וחוקים שמתקבלים ברוב אקראי ללא כל ביקורת עליהם. את זה הוא עושה, יש לציין, בניגוד להבטחותיו במהלך הבחירות; אבל נראה שכולנו פרט לאבי גבאי כבר הבנו שלמילה של נתניהו אין שום משמעות.
נתניהו הוא כרגע ראש הממשלה, שר הבטחון, שר הבריאות והמנהל בפועל של משרד החוץ. הוא מינה יועץ משפטי ומבקר מדינה כלבבו. הוא מינה חנף ששיקר לכנסת לתפקיד ראש המוסד. ספק אם היה ראש ממשלה שריכז כל כך הרבה כוח בידיו. אבל למרות ששינה את שיטת המשטר כדי שתתאים לצרכיו, והוא מבצע שינויים כאלה מדי קדנציה, האיש החזק לכאורה מעמיד שוב ושוב פנים כנבעך. הוא היה מצליח, הוא אומר לנו, אלמלא היה “השמאל” הדמוני חותר תחתיו. השמאל לא בשלטון מאז שנת 2000. בליל רביעי כבר צירף נתניהו את אביגדור ליברמן לשורות השמאל.
המהלך הזה של נתניהו הוא מהלך קלאסי של שליטים סמכותניים: לוקחים יותר ויותר סמכויות, מקרקרים חומות חוקתיות כדי לאפשר לשליט למשול יותר ויותר, ובו זמנית דופקים את האוכלוסיה עד העצם. כשצריך להסביר למה גן העדן המובטח לא מגיע, משתמשים באיזו קנוניה בלתי נראית. השליט היה מצליח בהכל, אלמלא היתה קונספירציה אפלה, חזקה משמעותית ממנו, שחותרת תחת שלטונו. השליט הוא בו זמנית חזק מאד – הוא מאוהב במילים שמשדרות כוח, חוזקה ועוצמה – ונבעך. כוחות סמויים כובלים את ידיו, והוא דורש את ביטול כל המגבלות עליו. ומה נעשה, כשהחוק האחרון ייכרת? מי יגן עלינו מפני שליט כל יכול כשהחוקים, שמטרתם הגנה על האזרח מפני שרירות וזדון ממשלתו, יעברו מן העולם? היש פושע מסוכן יותר מזה שמחזיק בסמכות?
ונתניהו, נזכיר, חשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים. ספק אם יש, בחיים הציבוריים, יותר הפרת אמונים מאשר שינוי החוקים לתועלתו האישית של אדם. נתניהו גרר אותנו לבחירות. חובה עלינו לוודא שאלו יהיו הבחירות האחרונות שבהן האיש הזה, שהשחית כל מה שנגע בו, יהיה מועמד.
ועוד דבר אחד: כל מה שיש לי לומר על אביגדור ליברמן הוא שמדובר בעבריין שהורשע בתקיפת קטין, שחמק משורה של האשמות שחיתות כתוצאה ממיתות משונות של עדים, ושאין חולק שהוא אחד האנשים המושחתים ביותר בישראל.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
לא אגן על המילה של נתניהו, אבל גבאי, כחלון, וליברמן מצטרפים אליו בתור כאלה שסכום הבטחותיהם שווה בערך פרוטה שחוקה אחת.
מה הבטיח גבאי שהוא לא קיים?
לגבי כחלון, היו לו מעידות פה ושם, אבל בתקופתו כשר האוצר מחירי הדיור הפסיקו סוף סוף לעלות, אחרי עשור של עלייה מטורפת. זה הישג ששווה הרבה.
וליברמן? לא, אין לי שום כוונה להגן עליו. האיש אוטוריטרי ומסוכן הרבה יותר מנתניהו, אבל לך תסביר את זה למקהלת "רק לא ביבי".
גבאי הבטיח לא לשבת עם נתניהו, אבל הוא ניסה, והיה עושה ככה אם מפלגתו היתה מסכימה.
לא ברור לי אם כחלון הוא זה שאחראי לעצירת עליית מחירי הדיור, או אם הוא תרנגול שטוען שהשמש זורחת בזכות קריאתו. גם באמריקה, באנגליה, ושאר מקומות רחוקים מחירי הדיור נעצרים מלעלות אחרי עשור של נסיקה. בכל אופן, ההשתלבות של כולנו בליכוד היא השקר הכי גדול של כחלון, הכי לא ניתן להצדקה.
אני מקווה שאלה מן השמאל שמגינים על ליברמן רק בזכות התרגיל האחרון שלו הם מיעוט קטן הרבה ממה שאי אלו פרשנים מציגים.
נו, שוב הכל מתנקז ל"רק לא ביבי"? גבאי נפגש עם נתניהו, קיבל הצעה, הביא אותה בפני חברי הסיעה, ואלה דחו אותה. כך עובדת פוליטיקה דמוקרטית. דרך אגב, באותה מידה הם יכלו לקבל את ההצעה, ובכל מקרה זו הייתה החלטה שלהם, לא של גבאי. באופן כללי יותר, הבטחות מסוג "לא נשב עם פלוני" הן בעלות המשקל הקל ביותר בפוליטיקה; אין סיבה ממשית לתת או לקיים אותן.
לגבי כחלון, הוא נקט כמה צעדים כדי לעצור את עליית מחירי הדיור: מחיר למשתכן, מס על דירה שלישית, ועוד. (דרך אגב, מפלגות השמאל היו בין העותרות לבג"ץ נגד המס על דירה שלישית, כי את ממשלת נתניהו צריך להפיל, ולעזאזל עם מחירי הדיור. לוגיקה למופת.) הצעדים האלה אינם אידיאליים, וננקטו מאוחר מדי, אבל מופרך לטעון שאין קשר בינם לעצירת המחירים. ואשר לחבירתו לליכוד – אם כחלון חושב שזו דרך לשריין את מעמדו הפוליטי, ואם אין חילוקי דעות משמעותיים בינו לליכוד (למיטב ידיעתי, טרם נצפו כאלה), אין שום בעיה בחבירה. די כבר לשים את כל המאמץ על ניסיונות להפיל את נתניהו. הם לא ממש מועילים, ובינתיים יש דברים חשובים יותר לעשות.
הבנאדם רץ על חוסר השפיות של כל הימין שהוא לא הוא ואחר כך מתמזג אל חוסר השפיות. כמה כבר אפשר לבלוע את התעלולים המקיאווליסטים של לווייני הליכוד, כבר נמאס מכל הזגזוג הזה…
זה שכחלון מיתג את עצמו כ"ימין שפוי" אינו אומר שהאחרים לא שפויים. מפלגתו אינה מפלגת שמאל, הוא מעולם לא טען משהו נגד נתניהו, וההצטרפות לליכוד היא סבירה לגמרי עבורו. גם אני הייתי מעדיף שכחלון יצטרף לממשלת גנץ, אבל המציאות אינה חייבת להתאים להעדפות שלי.
זה נכון אם זה היה דיון תיאורטי בלוגיקה אבל בפועל לקרוא לעצמו שפוי זה גם לרמוז שהאחרים אינם כאלה.
בטח ובטח שהוא רטן נגד נתניהו, כל המפלגה שלו קמה כי הוא לא יכול לעבוד עוד בליכוד ותחת נתניהו וכך גם שאר מפלגות הלוויין של ביבי. עם סיבוב הרפש האחרון בין הלווינונים של נתניהו, כבר אי אפשר לייחס להם שום שמץ של אמינות אם אפילו לקדנציה אחת הם לא מספגלים לוותר על השלטון כדי לנקות את ספינת האם מכל הרפש.
לגבי המציאות ו"ככה זה פוליטיקה" זה ככה כיא נחנו בתור אזרחים נותנתים לזה להיות ככה, בצורה מקיאוולית שכבר מעייפת ומדכאת.
אפשר אחרת וגם מקיאוולי עצמו כתב את "דיסקורסיה" שהיא האנתיתזה ל"נסיך". אפשר אולי להתחיל משם.
"לא יכול" זה עניין יחסי. ב-2012 השתלם לכחלון לפרוש, ליהנות מההילה של מי שנלחם עבור הצרכן נגד הטייקונים (חברות הסלולר) ולהוון את זה להון פוליטי כשיתאפשר. ב-2015 זה התאפשר והביא לכחלון הישג נאה בבחירות. ב-2019, למרות שיש לכחלון הישג חשוב – בלימת מחירי הדיור – הציבור כבר לא שם עליו, אז משתלם לו לרוץ עם הליכוד. טכנית, דרך אגב, "כולנו" נשארה מפלגה עצמאית והסיעה יכולה להתפלג מהליכוד אחרי הבחירות.
לגבי "אנחנו בתור אזרחים נותנים לזה להיות ככה" – ובכן, זה כנראה הרע במיעוטו, או קרוב לכך. אי-אפשר באמת "לנקות את ספינת האם מכל הרפש"; אפשר להחליף רפש מסוג אחד ברפש מסוג אחר, נסבל יותר, או להחליף רפש בחובבנות שלומיאלית. בסוג האחרון של שינוי התנסינו עם ברק כראש ממשלה ועם לפיד כשר האוצר. לא מלהיב.
די כבר, נודניק.
אם מבטיחים משהו, מילה זו מילה, אפילו אם לך אישית לא אכפת במקרה הזה אם מפרים אותה. לאמת לא נוסף סעיף “אלא אם כן מני זהבי אומר שזה לא חשוב.“
א) גבאי טעה כשהבטיח לא לשבת עם ביבי.
ב) הוא צדק כשמסר את ההחלטה בעניין לסיעה.
ג) כך יצא שהוא לא הפר את הבטחתו, אבל לפרוגרסיבים זה לא מספיק והם תוקפים אותו על עצם הבחינה של רעיון הישיבה עם ביבי כאילו היה מדובר בהרהורי כפירה במציאות האל יתברך. די כבר, אתם לא אינקוויזיציה.
להזכירכם – מדובר בפוליטיקה. משום כך מני צודק הפעם.
אינכם מעדיפים קואליציה עם ביבי שתרסן אותו, שתשמור שלא יתחוקקו חוקים שמטרתם להשאיר אותו בשלטון, שתחכה בסבלנות שבית המשפט יאמר את דברו בעניין? זאת על פני אפשרות לא רחוקה בכלל שהוא יוכל אחרי הבחירות החדשות להקים קואליצית ימין צרה שתחוקק את כל חוקי הרס הדמוקרטיה העומדים בפתח?
ההימור שלכם הוא הכל או לא כלום.
גם ביבי מבין את המצב הזה. הוא מקדם ממשלת ימין צרה שתחוקק חוקים שיאפשרו לי להתחמק ממשפט, ופוזל לכחול לבן או לעבודה, בטח היה מוכן גם עם מרץ, כאומר: תראו מה יקרה אם לא תסכימו להתיישב בקואליציה איתי.
יש כאן שני דיונים שונים.
אחד, הטיעון ש״מדובר בפוליטיקה״. כשאתה כותב ״מדובר בפוליטיקה״ אתה מקבל את זה שפוליטיקה היא מלוכלכת וששקר הוא חלק אינטגרלי ממנה. כלומר, לפוליטיקאים מותר לשקר כי זה מה שכולם עושים. אז לא – אני לא מוכן לקבל את זה. יש פוליטיקאים שלא משקרים, שמבטיחים לי שלא ישבו עם נתניהו ובאמת לא הולכים לשבת עם נתניהו. להן/ם אני מצביע.
שתיים, הטיעון שצריך להצטרף לממשלות של נתניהו כי גישת ה״הכל או כלום״ הרסנית. גם כאן אני לא מסכים איתך (בכל הנוגע לזהבי כבר מזמן הפסקתי לתת לו את הקרדיט שיש רעיונות ממשיים מאחורי הנדנודים הדווקאים הבלתי פוסקים שלו, אז אני מתייחס רק אליך). אם השמאל בישראל יקבל את זה שנתניהו הוא ראש הממשלה היחיד שיכול להיות פה זאת תהייה נבואה שמגשימה את עצמה. מותר ולצריך להישאר בחוץ.
לפוליטקאים אסור לשקר ובכל זאת הם משקרים כל הזמן. כולם עושים את זה. אולי דב חנין לא. התגובה הראשונה שלי לפוליטיקאי היא לא להאמין לו. מעצם תפקידו הוא חייב לשקר, קצת כמו שסוחר חייב קצת לשקר, אחרת למה שיקנו אצלו ולא אצל האחרים? ברור – אצלו הכי טוב! אז אני לא כל כך מתרגש משקרים של פוליטיקאים. כלומר, אבחן כל שקר לגופו.ֿ
הטיעון השני אומר שבהינתן הסכנה של ממשלת ימין צרה עדיף, למצער, ממשלת אחדות. לנתניהו יש מעלה אחת כרגע: התוקף שלו עומד לפוג. לפיכך עדיפה ממשלת אחדות על ממשלה שתמנע את משפט נתניהו ותהפוך אותו לראש הממשלה היחיד שיכול להיות פה.
אני מסכים, ולכן הצבעתי לדב חנין ולא לאבי גבאי. אני לא ״מתרגש״ מהשקרים של גבאי, אבל ברור שצריך להצביע עליהם ולבקר אותם.
בנוגע לטיעון השני: ״עדיפה ממשלת אחדות על ממשלה שתמנע את משפט נתניהו ותהפוך אותו לראש הממשלה היחיד שיכול להיות פה״ – כרגע לנתניהו אין ממשלת ימין, אז למה לספק לו ממשלת אחדות?
כרגע יש בחירות. ומי יבטיח לך מה יהיה בסופן? אני מפחד שהעניינים יתגלגלו למחוזות שעדיין לא ראינו. אני כל כך מפחד שאני מוכן שאפילו עכשיו, לפני הבחירות, יסגרו דיל עם נתניהו שיאפשר לו לפרוש בכבוד מסויים.
עכשיו אין מי שיסגור דיל עם נתניהו. לפני 30 למאי, גנץ יכול היה להציע לביבי ממשלת אחדות עם רוטציה, כאשר ביבי יכהן ראשון כראש הממשלה, מנדלבליט יסחב עוד קצת את השימוע וההחלטה הסופית לגבי כתב האישום, וכך ההחלטה הייתה מתקבלת באורח פלא סמוך לסוף הקדנציה של ביבי כרה"מ (ולתחילת הקדנציה של גנץ). היו עוד תסריטים אפשריים מעניינים: למשל, הוראה ישירה מגנץ לעומר ינקלביץ לתמוך בממשלת ימין צרה (בלי ליברמן) מבחוץ. עכשיו כל זה אינו רלוונטי. על כל פנים, מתנגדי נתניהו אינם במצב של להוביל את ישראל למימוש אידיאלים נעלים כלשהם; המקסימום שהם יכולים לעשות הוא בקרת נזקים.
אני חושב שכל הפעולות של נתניהו בשנה האחרונה ובעיקר בחודשים האחרונים מראות שהוא ממש לא מחפש ״דיל שיאפשר לו לפרוש בכבוד מסויים״. מבחינתו הוא כאן כדי להישאר ולכן (לדעתי) אין מה לשתף איתו פעולה, גם אם אף אחד לא מבטיח לי דבר בנוגע לבחירות הקרובות.
במו"מ שהיה עם גבאי דיוחה התקשורת על הצעות שהוצעו לכאורה על ידי נתניהו במטרה להכניס את מפלגת העבודה כשותפה קואליציונית במקום ליברמן. דובר שם בין השאר גם על חבילת דמוקרטיה – עצירת כל החוקים שנועדו לפגוע בהפרדת הרשויות ובעצמאות הרשות השיפוטית.
אפשר להסתכל על זה כעל עוד תרגיל שלו, אבל אפשר גם לראות שהסכנה לדמוקרטיה פוחתת במקרה כזה, בין אם מדובר בתרגיל ובין אם לא.