החברים של ג'ורג'

בכי בחדרים ובגנים שתיקה

המחיר המושכח של מלחמת האין קץ שלנו: כמה מילים על פוסט טראומה

יאיר לפיד, קריקטורה של שר חוץ בעיני עצמו, תקף בימים האחרונים את קבוצת האינלימושגבעצם ריאל מדריד, משום שזו חלקה כבוד לעאהד תמימי. לפיד כינה את תמימי “מקדמת אלימות וטרור.” תמימי, כזכור, סטרה לחמוש ישראלי שפלש לביתה, זמן קצר לאחר שחמושים ישראלים אחרים ירו בבן דודה; אבל באופן שבו ישראלים לא רואים את האלימות שלהם-עצמם נדון בפעם אחרת.

עאהד תמימי מרגיזה את לפיד משום שהיא הפרה את הטאבו החמור היותר בישראל: פגיעה בחמוש צה”ל. במדינה שלא הצליחה למצוא לעצמה חזון להתלכד סביבו, מה שנותר הוא הצבא – המוסד היחיד שמעל למחלוקת. כמובן, יש לא מעט ביקורת על הפיקוד הצבאי, וכל יוצא צבא יספר לכם סיפורים מסמרי שיער על חוסר היכולת והטמטום של הקצין הממוצע; אבל, כפי שציין איתמר שאלתיאל לפני שנים רבות, יש פער גדול בין הצבא שכולם מכירים, שאליו מתייחסים בסלחנות כאל הבן דוד הלא יוצלח שמשתין על עצמו, ובין אידיאה של צבא כל-יכול ואל-שגיא. החיילים הם הדבר הקרוב ביותר לקדושה בישראל. בעלי באסטות מתהדרים במחירים מיוחדים לחיילים, לעתים מזון חינמי, בין השאר חשום שהם יודעים שבכך יקנו את אהדת הלקוחות.

אבל הקדושה המיוחסת לחייל היא קדושה ריקה. כמו הרפובליקנים בארה”ב, שמקדשים את זכותו של העובר לחיים אבל ישללו כל זכות לחיים נורמליים מהרגע שיצא מרחם אמו, ישראל אוהבת את החיילים שלה, אבל זו אהבה שתלויה בדבר: תפקידו של החייל הוא לשרת וללכת. רצוי בשקט. חייל משוחרר לא יקבל כמעט כלום מהמדינה שלה הקדיש – לרוב בעל כורחו – שלוש שנים. חמושים שנהרגו במהלך שירותם יזכו לכבוד (אלא אם, כמו רוב החיילים שמתים בשירותם, הם יתאבדו) – אבל כבוד בא די בזול. מטח יריות, פרח ודגל פעם בשנה. חיילים שנפצעו, מצד שני, יגלו שהם צריכים להיאבק בביורוקרטיה אטומה כדי לקבל את הזכויות שמגיעות להם. אחד המנהגים הבזויים בתחום הזה הוא לשחרר חיילים שהתברר שהם סובלים ממחלה קשה, כדי שהטיפול בהם לא יפול על הצבא.

במובן עגום מאד, לחיילים שנפצעו פיזית במהלך שירותם יש סוג של מזל: אי אפשר להתווכח עם רגל כרותה או יד מרוסקת. זו פציעה. זה קרה ואי אפשר להתווכח עם זה. אבל יש מקום להניח שחלק גדול מאד מהחיילים סובל מפציעה אחרת, שהיא תוצאה של שירותם, אבל זו כמעט ואיננה מוכרת.

מה שמכונה היום דחק פוסט טראומטי (post traumatic stress disorder, PTSD) הינו תופעה שהכינוי שלה חדש ביחס, אבל הקיום שלה עתיק מאד. חיילים אשורים, מצאו חוקרים, דיברו לאחר קרבות על כך שהם רואים את הרוחות של אנשים שהרגו. המשורר האתונאי סופוקלס – גנרל בעל נסיון בעצמו – הקדיש מספר מחזות לקורבנות טראומה: הגיבור היווני אייאס, שחש נבגד על ידי מפקדיו, רוצה להרוג בהם אבל טובח בבעלי חיים חסרי מגן; לאחר מכן הוא מתאבד באמצעות החרב שקיבל ממפקד האויב, הקטור, על הצטיינות בקרב. פילוקטטס, נטוש על אי, קוצף כנגד המפקדים שהשאירו אותו לגסוס לבדו. אוריפידס, כשהוא מתעל כמה שורות איומות באודיסיאה, מתאר את הפוסט טראומה מהצד השני שלה: הצד המובס של “נשות טרויה.” הקהל לא התלהב, בלשון המעטה; המחזה נחשב לביקורת על הטבח במילוס; אוריפידס, שובר שתיקה מוקדם, גולה ומת מוות חשוד למדי.

אבל אף שפוסט טראומה תמיד ליוותה צבאות כצל, הצבאות תמיד התכחשו אליה. אובדן עשתונות בעת קרב, חוסר היכולת הפיזי להתקדם, המוח שמנסה להתקומם מול הסכנה ומכניס את עצמו למצב של קרב, מנוסה או בעתה (fight, flight or fright) תמיד היה אויבו של המפקד הצבאי. אימונו של החייל אמור להביא אותו למצב שבו הוא יעדיף אינסטינקטיבית את הקרב על המנוסה או הבעתה. זה לא תמיד מצליח, וגם לאילוץ המוצלח של אדם להתנגד לאינסטינקטים שלו יש מחיר.

במלחמת העולם הראשונה התחילו להתייחס ל-shell shock, פשוט כי היו יותר מדי מקרים מכדי שאפשר יהיה לטייח אותם. זה לא מנע מהצבאות הבריטיים והצרפתים להוציא מספר גדול של בני אדם להורג על “פחדנות מול האויב.” המחקר הראה שבחלק ניכר מהמקרים, הנרצחים הללו היו חיילים אמיצים מאד לשעבר. במלחמת העולם השניה המחקר כבר היה מתקדם יותר, והכינוי הפך ל-battle fatigue, “עייפות קרב”, מה שלא מנע מהגנרל פאטון להוריד סטירה לחייל בבית חולים שסבל מהלם קרב. פאטון קרא לו פחדן. התקרית עוררה סערה ופאטון – אדם שהתמחותו האמיתית היתה יחסי ציבור – כמעט ואיבד את הדרגות שלו. מה שהיה נסבל במלחמת העולם הראשונה כבר לא היה נסבל בשניה. (בצד בעלות הברית, על כל פנים. בגרמניה, ככל שהצבא הפסיד במלחמה, הסובלנות כלפי הלם קרב התפוגגה, וטושטש ההבדל בין קריסה ובין עריקה.)

מה השיעור של חיילים שלוקים בהלם קרב? אין נתונים טובים. צה”ל הכיר לפני כשנה ב-4,649 נפגעי פוסט טראומה, ביניהם 143 נפגעים ממבצע צוק איתן. כלומר, מצפים מאיתנו להאמין שב-70 שנות קיומו יש לצה”ל פחות מ-5,000 נפגעי פוסט טראומה. הנתון בעייתי. שיעור הפוסט טראומה בקרב חיילים אמריקאים שהשתתפו בפעילות בעיראק במלחמת המפרץ השניה עומד על כ-20%; שיעור הנפגעים בקרב אנשי צבא ארה”ב שהשתתפו במלחמה באפגניסטן הוא 11%. 44% מהחיילים האמריקאים שהשתתפו במלחמת המפרץ הראשונה – מלחמה מהירה, עם נצחון דרמטי וכ-120 הרוגים אמריקאים בלחימה – הגישו בקשה להכרה בנכות; 81% מהבקשות אושרו, רובן הגדול בשל פגיעות נפשיות. מספר החיילים האמריקאים שהוכרו כנכים (ברמה משתנה של נכות) בעקבות המלחמה ההיא עומד על 611,729.

כך שנראה שהמספרים של משרד הבטחון נמוכים באופן מפתיע עד מדאיג. אין מחקר משווה, כך שאני איאלץ לירות בחשכה ולומר שמשהו פה לא מסתדר. כמובן, ממה שאנחנו יודעים גם על נפגעי הפוסט טראומה בארה”ב, לגמרי יתכן שמדובר בהערכת-חסר. במלחמת המפרץ השניה, עודדו המפקדים את החיילים להגיע למרכזי “לחץ קרב”, אבל מעט ביחס עשו זאת. הצבא, כל צבא, מבוסס על גבריות רעילה: על תפיסה של הגבר כחיה טורפת, על ההנגדה של גרשון הכהן, מהמיותרים שבגנרלים המיותרים שלנו, בין הגברים “שמקדמת דנא היו לוחמים” והנשים “[שמקדמת דנא] היו זונות”; אל תהיה נקבה, אל תהיה הומו. תהיה גבר-גבר. אל תחשוף רגשות. ולכך נלווית הרעות המרעילה: אל תפיל עומס על שאר החבר’ה. תתאפס על עצמך. לא קרה לך כלום. קח את הנשק וקדימה. למפקד שלך לא יהיו הרבה ברירות אלא לפנות אותך אם חטפת כדור, אבל אם הקליע שלכאורה החטיא אותך צילק אותך בכל זאת, הוא ידחוף אותך קדימה. זה הג’וב שלו, והג'וב שלך הוא לא להעמיד אותו במבוכה.

חשוב לציין: פגיעה באנשים אחרים צפויה לצלק אותך לא פחות מכך שאתה עצמך או חבריך ייפגעו (החיילים האשורים ההם). המשימות שצה”ל מבצע בעקביות מזה 35 שנים הן משימות דיכוי אוכלוסיה אזרחית. למשימות השגרתיות של עמידה במחסומים, פריצות לבתים, מעצר ילדים, השפלת קשישים – לכל אלה יש מחיר. תחילה הוא בלתי נראה. מי שיסתכל על סרטוני החמושים שלנו בגדה ובמיוחד בגבול הרצועה יבין שהדיבורים על “סכנה” הם קשקוש: הם לא מתגוננים, הם משחקים. הם מחפשים את האיקס על הנשק. הם מחפשים את ההתקלות.

וגם זה, כמובן, לא חדש או מקורי בשום צורה. וגם לזה יש מחיר. לוחמים שחזרו מן הקרב תמיד התבקשו לשמור על שתיקה. הלוחמים של מלחמת האזרחים האמריקאית, שייצאו את האלימות שהכירו אל מה שיכונה המערב הפרוע, לא דיברו על מה שחוו. אבל היומנים שלהם אומרים המון. בישראל הדרישה לשתיקה היא כפולה: לא רק כדי להסתיר מהציבור את מחיר הצללים של המאבק האלים, אלא גם כדי להסתיר מה שנעשה בשם הציבור. העבודה המלוכלכת שהציבור עושה הכל כדי לא לדעת עליה.

כשחנוך לוין כתב, לפני שני דורות, אל “אבי היקר, כשתעמוד על קברי”, הוא הפציר בו

“אז תן לעיניך לבכות על עיני,

ואל תחריש למען כבודי,

דבר מה שהיה חשוב מכבוד

מוטל כעת לרגליך, אבי.

ואל תאמר שהקרבת קורבן,

כי מי שהקריב הייתי אני.”

ואלה, עד היום, המראות שאנחנו רגילים לראות: הפורקן הלאומי. אם נהרג חייל בודד, מיד מתייצבים אלפים ועשרות אלפים להלווייתו. למנוח הם כבר לא יועילו; הם מביאים פורקן לעצמם, מבקשים כפרה על קורבן הציבור. הם לא מסתכלים על אלה שיורים את מטח הכבוד. הם תפאורה, ואת הצל שכבר אחז בהם כולם מקפידים לא לראות. השיר של חנוך עורר סערה בשעתו; ועדיין אין כמעט הורים ששואלים את ילדיהם כשהם חוזרים מהגדה או הרצועה מה עשו שם. יש הסכמה בשתיקה לשתוק. החייל יסיים את השירות, ייסע להודו ויקבל שם רשות אילמת להשתמש בסמים לצרכי הדחקה; ואחר כך יחזור, יילך לאוניברסיטה או ילמד מקצוע, ולא נדבר יותר על מה שעשה בין גיל 18 וגיל 21.

והתוצאה היא שיש בינינו אלפי פצצות מתקתקות שלא טופלו, שלא יודעים מה קרה להם, לא יודעים מה עבר עליהם, לא יודעים בכלל שהם סובלים ממשהו. ואם יש תסמינים, הם נופלים למלכודת הדכאון, שעובדת טוב כל כך עם פוסט טראומה: זה באשמתך. רק באשמתך. ואתה יודע, יש דרך קצרה מאד לצאת מזה. קל לך יחסית להשיג נשק, אחרי הכל. האקדח הולך איתך תמיד.

אנחנו לא יודעים כמה מקורבנות ההתאבדות, ההחצנה הסופית של תחושת אפסות, יאוש ושנאה עצמית שמסתיימים ברצח עצמי, נובעים כתוצאה משירות צבאי. בארה”ב, המספרים של חיילים לשעבר שרוצחים את עצמם ולעתים את עצמם ואת משפחתם גבוהים מאד. פה, הס מלהזכיר.

פוסט טראומה היא אולי הטיעון החזק ביותר כנגד מלחמה: הוא אומר בפשטות שלמלחמה תמיד יהיה מחיר בלתי נראה, בלתי ניתן לכימות, וששיעור עצום של החיילים שיחזרו הביתה כביכול שלמים השאירו משהו מאחור. אבל עצם העובדה שמדובר בפגיעה לא גלויה הופכת את ההסתרה של מחיר המלחמה, מחיר החיילות, נסתר.

ככה הפוליטיקאים אוהבים את זה. ככה אפשר להתחיל מלחמות במינימום דיון, וכך אפשר להמשיך מבצעים צבאיים לדיכוי אוכלוסיה עשרות שנים. וכאן מתגלמת הקדושה החלולה של חיי החייל אליבא דיאיר לפיד: אחרי הכל, אפשר היה לצפות שאם החייל יקר לו כל כך, הוא יעשה הכל כדי למנוע את הפגיעה בו. שמעתם על התכנית המדינית של יאיר לפיד? על מה שימנע מעוד חיילים להיחשף לפציעה נפשית?

לא? וואלה. כנראה שזה לא מי יודע מה חשוב לו.

את הפוליטיקאים של הימין אפשר להבין: הם באמת ובתמים מאמינים שארץ ישראל נקנית ביסורים, שמלחמת התשה עם הפלסטינים עד שכל שטחי האבות יהיו בידינו היא יעד ראוי. כמובן, הם מקפידים להסתיר את זה: הם מדברים על “שיקולי בטחון,” כי הם יודעים שהציבור לא יבלע את זה.

אז לפוליטיקאים של הימין יש תירוץ: לנצח תאכל חרב. חייל לבן יכה חייל שחור.

מה התירוץ של לפיד (ומפלגות המרכז בכלל) להקרבה המודעת של חיילים לפציעה נפשית? אין להם. והם מעדיפים שלא תדברו על זה. הם מקריבים את החיילים למולך, וצווחים על קדושתם והקרבתם וזכרם שלא יישכח לעד כדי שהציבור לא יקשיב לזעקות. ואת זה הבין ווילפרד אוון לפני מאה שנים:

ויעקוד אברם את הנער בחגורים ואפודים,

ויבנה שם מיצדים ותעלות,

וישלח את ידו אל המאכלת לשחוט את בנו,

והנה קרא אליו מלאך מן השמיים,

ויאמר: אל תשלח את ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה,

ראה, הנה אייל נאחז בסבך בקרניו;

הקרב את אייל הגאווה תחתיו.

אבל הזקן לא אבה,

וישחט את בנו.

ובחרנו בחיים.

עוד דבר אחד: במהלך סוף השבוע הרגו חמושינו האמיצים, במצוותנו, שבעה פלסטינים בגבול רצועת עזה, שניים מהם ילדים בני 14 ו-12. בחושבנו על הפוסט טראומה שרבים מהחיילים הללו יחוו בשנים הקרובות, נזכור גם את הפוסט טראומה שהיא מנת חלקם של הנכבשים והמדוכאים. לפני כשנה העריך האו”ם שכ-300,000 מילדי רצועת עזה נזקקים לטיפול בשל פוסט טראומה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • Meni Zehavi

    > בארה”ב, המספרים של חיילים לשעבר שרוצחים את עצמם
    > ולעתים את עצמם ואת משפחתם גבוהים מאד. פה, הס מלהזכיר.

    אולי הס מלהזכיר, אבל הסטטיסטיקה הכללית של שיעורי התאבדויות בארצות השונות זמינה בקלות (https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_countries_by_suicide_rate).
    השיעור הכולל של התאבדות בארה"ב הוא 13.7 ל-100,000 נפש (משני המגדרים). קצת פחות מפינלנד, פחות משמעותית מבלגיה, אסטוניה ויפן – מדינות מפותחות ושלוות למדי. ואם אפשר להיות לא תקין פוליטית ולהכיר בכך שנטל הלחימה, ונטל ההשתתפות בפעילות אלימה בכלל, נופל בעיקר על הגברים, הרי ששיעור ההתאבדות בקרב המגדר הזה בארה"ב הוא 21.1 ל-100,000 נפש – מעט יותר מאשר בפינלנד וביפן, אבל עדיין משמעותית פחות מבלגיה וסלובניה.
    בישראל, אגב, שיעור ההתאבדות הכולל הוא 5.2 ל-100,000 נפש, ושיעור ההתאבדות בקרב הגברים הוא 8.2 ל-100,000 נפש – פחות מספרד, סינגפור, הולנד ודנמרק, מעצמות כיבוש ידועות.
    בקיצור, מלחמה זה חרא, ולא צריך להיות מומחה לפוסט טראומה כדי להכיר בכך. בימי נתניהו, אגב, ישראל נלחמה פחות מאשר בימי שני קודמיו. היא גם הרגה, כמעט בכל שנה, פחות פלסטינים משהיא הרגה בין 2000 ל-2008 (שנת "צוק איתן", 2014, היא יוצאת מן הכלל לרעה). לא יודע איך זה קשור לתוכנית מדינית כלשהי.
    ודרך אגב, על אלו חיילים אשורים אתה מדבר?

    • ygurvitz

      לא הבנתי איך הנתונים שאתה מציין רלוונטים לשאלה שלי: מספר הישראלים שמתאבדים ו/או פוגעים בבני משפחה בעקבות שירותם הצבאי.

      • Meni Zehavi

        שיעור ההתאבדויות הכולל בישראל הוא נמוך למדי, בהשוואה לשאר העולם. שיעור התאבדויות החיילים הוא חלק משיעור ההתאבדויות הכולל, אז דווקא כאן אין כ"כ בעיה כללית (ברור שלכל משפחה שאחד מבניה או בנותיה התאבד אין בכך נחמה).
        דרך אגב, יש עוד כמה מדינות בעולם עם מיליטריזציה עמוקה בגלל שכנים פסיכיים. דרום קוריאה היא אחת מהן, ושיעורי ההתאבדויות בה גבוהים מאוד. אולי שם לטענה שלך הייתה יותר אחיזה במציאות; אבל כמובן, דרום קוריאה אינה כובשת אף אחד.

  • גיל ב'

    מקרה עאהד תמימי לא קשור להגנה על חיילים. לאף אחד לא היה אכפת ממקרים זהים שבהם ילדות מתנחלות סטרו לחיילים. העניין פה הוא "לא לצאת פראייר". כל עוד יהודי סוטר לחייל זה דבר אחד אבל ערבי שסוטר לחייל מעורר רגשות עומק גזעניים של "הם צריכים לדעת את מקומם" ותחושת פגיעה בכבוד העצמי כי איך ייתכן שמישהו נחות כל כך מתמודד כשווה אל שווה עם נציגנו. אפשר לראות דוגמא נוספת לצורת המחשבה הזאת בתגובות לדירוג פיפ"א של נבחרות הכדורגל. זה ברור לכולם שנבחרת ישראל מדורגת בתחתית אבל חס וחלילה שהפלסטינים לא יהיו מעליה.

  • Daniel Avitzour

    מדוע דווקא גרשון הכהן הוא "מהמיותרים שבגנרלים המיותרים שלנו"? אם אתה יודע משהו שאנחנו לא יודעים, ספר לנו.

  • Danny Orbach

    אני מצטער, אבל מה שכתבת על פאטון מצביע על חוסר היכרות בסיסית עם מלחמת העולם השנייה ואחד מהמצביאים היותר מבריקים שלה (בצד האמריקאי). היכולת של פאטון לאגף צבאות אויב במהירות, לאתר פערים בתוכם ולפעול במהירות של בזק, הפכה אותו לאחד מחלוצי לוחמת השריון בעידן המודרני. מספיק לתאר את תרומתו בכיתור הכוחות הגרמניים לאחר הפלישה לנורמנדי.

    באופן כללי – אני חושב שקצת פחות נחרצות תעזור בתחומים שאינם תחום ההתמחות שלך.