החברים של ג'ורג'

למה אנחנו עדיין מתווכחים על זה?

הוויכוח על סרבנות מלווה את השמאל הישראלי מאז 1982. 36 שנים אחרי, אין לו עוד מקום

נכחתי באירוע של שוברים שתיקה לפני כחודש, לרגל הוצאת החוברת החדשה שלהם, “למה שברתי שתיקה.” בסוף האירוע היו שאלות מהקהל. אחת מהן, שלדעתי לא הוצגה לה תשובה טובה, היתה “למה לא סירבתם?” השאלה הזו שבה והתעוררה גם בעקבות פוסט האורח של עמרי ברנס, שפורסם אתמול (א’).

יש תשובות טובות, אבל לדעתי לא מספקות, לשאלה הזו. הראשונה שבהן היא שסרבנים מוציאים את עצמם מכלל הציבור הישראלי, וככאלה הם לא יוכלו להשפיע על המיינסטרים הישראלי. ואכן, הפעילות של שוברים תוכיח: היא מוציאה את המרכז הרדיקלי הישראלי מכליו בדיוק משום שהיא מגיעה מאנשים ששירתו שירות צבאי מלא. תשובה אחרת היא שכדי לקבל מושג טוב על הצורה שבה הכיבוש עובד, צריך אנשים שחוו אותו. רק אנשים שבאו מבפנים ידעו בדיוק על מה הם מדברים, והם יהיו היריבים האפקטיביים ביותר שלו. דוגמא קלאסית מהבחינה הזו היא ג’ורג’ אורוול, שאת הקריירה שלו התחיל כשוטר בריטי בבורמה. בשעתו היתה גם תשובה שלישית: האדם המוסרי צריך לשרת בשטחים כדי למנוע עוול מצד חיילים לא מוסריים. היא היתה נפוצה מאד בשנות השמונים אבל, בצדק, לא שומעים ממנה כל כך בשנים האחרונות.

סרבנות קיטבה את השמאל הישראלי מאז 1982, כששורה של חיילים סירבו לשרת במלחמה בלבנון. היו דורות קודמים של סרבנים: מיעוט קטן מאד של אנשים שסירב לשרת במהלך הפלישה הישראלית לסיני של 1956, או לשרת בשטחים הכבושים אחר כך. גדי אלגזי משך תשומת לב ציבורית בשנת 1980, כשנכלא לשנה בשל סירוב חוזר ונשנה לשרת בשטחים. תחת לחץ ציבורי הוא שוחרר כעבור חודש. האינתיפאדה הראשונה הולידה קבוצות גדולות והולכות של סרבנים, ובאינתיפאדה השניה היו כמה קבוצות קטנות יותר, ו”מכתב הטייסים” זעזע בשעתו את הצבא.

בשורות מרצ, הוויכוח העיקרי היה בין הבטחוניסט יוסי שריד, שהתנגד לסרבנות נחרצות (בין השאר מתוך התפיסה של “השמאלן הטוב” שימנע את ההתעללויות) ובין שולמית אלוני, שתמכה בו בהיסוס. לאחרונה הודיעה ראשת מרצ, זהבה גלאון, על תמיכה מרומזת בסרבנות (”מה שימנע ממדינת ישראל להפוך למדינת אפרטהייד היא שאנחנו לא מסכימים שזה מה שיהיה. פשוט לא מסכימים ואנחנו לא נשלח את בנינו ליהרג, לא נשלח את בנינו להיות חמורו שח סמוטריץ’”) האמירה לא זכתה לתשומת לב, בין השאר משום שהיא מגיעה 30 שנה מאוחר מדי.

סרבנות כן או לא – ניהלתי את הדיון הזה בנוער רצ כשאני לובש מדים, בחופשות מדיר אל בלאח. כפי שאפשר להבין, התשובה שלי בגיל 19 היתה “לא.” בגיל 48 היא “כן.” מה השתנה?

קודם כל, נוריד את איש הקש של השמאלני הטוב שימנע התעללות. זה לא יקרה. הלחץ הקבוצתי יהיה חזק מדי. השמאלני שיתנדב לשירות בשטחים ימצא את עצמו מנהל מיקוח בלתי פוסק עם המצפון שלו: אני משתתף בהריסת בית, שהיא פשע מלחמה, אבל אם אני משתתף בו, אולי אוכל לשכנע אחר כך את החבר’ה במחסום לא להרביץ יותר מדי לעציר הכפות. אני משתתף בהטלת עוצר על עיר, אני פולש לבתים ומטיל אימה על יושביהם רק כדי להטיל אימה על יושביהם. אני עוסק, למעשה, בטרור של מדינה; אבל אם רק אנסה להשתלב, אוכל למנוע את הדברים הגרועים יותר. ותוך כמה זמן, כבר השתלבת. אתה עושה כל כך הרבה דברים שהיו מחרידים אותך רק לפני שמונה חודשים, ואתה אפילו לא שם לב. זה כוחה של המערכת, כוחה של תפיסת הרעות המרעילה: היכולת להפוך אדם עצמאי לבורג.

ואנחנו לא ב-1982. אנחנו גם לא ב-1987. הצבא אז היה גוף תחת מחלוקת תמידית. מלחמות ברירה היו משהו שדנים בהן. שמאלנים טובים הירשו לעצמם לדבר בתיעוב המתבקש על גנרלים כמו שרון ורפול. היום הצבא הוא בהמה קדושה (וירוקה). אף אחד לא יעז לדבר על הקצב מעזה בנימין גנץ, למשל, כפי שדיברו על רפול. “איך אתה מדבר ככה על הצבא” הוא ביטוי שחוזר על עצמו שוב ושוב. הבוקר, למשל, התבשרנו שהשופט מלצר מסרב לתמוך במינוי של שופט שחי מחוץ לישראל ב-15 השנים האחרונות, אלא אם בנו של האחרון יגיע לישראל וישרת בצבאה. כלומר, מעמדו של האב יהיה כפוף לשירות הצבאי של בנו. וכשבארזים אוחזת שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר?

נשארו שני טיעונים של המתנגדים. האחד הוא: לא תוכל להשפיע על הציבור הישראלי אלא אם שירתת בצבא. ההנחה הזו היא סוג של קידוש הצבא. רוב הציבור הישראלי לא משלים שירות צבאי מלא ורק מיעוט קטן משרת במילואים. לפני כמה ימים למדנו שגם ראש השב”כ לשעבר, יעקב פרי, לא שירת בצה”ל (ושיקר על כך). לחרדים אין שום בעיה להשפיע על הציבור הישראלי גם ללא שירות צבאי. הדרישה של השמאל צריכה להיות חופש מצפון לכולם. כן, זה אומר שהשמאל יצטרך להפסיק לשלם מס שפתיים לשירות צבאי ולחזור לתפיסה שהצבא הוא רע הכרחי, רע הכרחי שצריך לצמצם. חבר הכנסת מוסי רז כבר מדבר בפומבי על ביטול שירות החובה.

העמדה הזו הכרחית משום שצה”ל הוא הנשק המרכזי של האנטי-ליברליות בישראל. במידת הצורך, כמובן, אין לימין שום בעיה להפוך את הצבא לדמון: די להסתכל על ההתבטאויות של רבני החרד”ל בנושא. הגיע הזמן שגם השמאל ידרוש שהצבא יתאים את עצמו לצרכי המשרתים שלו, ולא להיפך. וכשהימין הדתי יעלה את זעקת “למה אתם לא מוכנים לשרת”, נזכיר לי שבנותיו פטורות משירות אפריורי, ושבניו הם משתמטים שעושים שירות של 17 חודש.

הטיעון השני הוא חוסר היכולת להבין את הכיבוש מבלי להשתתף בו. אין ספק שהיכרות אינטימית עם השירות מבפנים נותנת לך הבנה יוצאת דופן של הצורה שבה הוא מתנהל. מצד שני, השירות עצמו מקהה את הרגישויות שלך וחלק ניכר מהזמן אתה לא מבין מה בעצם אתה עושה. כך, למשל, רוב החיילים לא יודעים שתפקידם החוקי הוא בין השאר אכיפת חוק בגדה המערבית; שיש להם חובה להגן על התושבים המוגנים שם מפני מתנחלים; ובהתאם, הם מניחים למתנחלים להשתולל כרצונם. כדי להבין מה עשית, בדרך כלל נדרש מבט מבחוץ. פעילי זכויות אדם ותיקים מבינים היטב מה המערכת עושה, גם מבלי לשרת בה ולו יום אחד. זה לא משהו שאי אפשר ללמוד. המחיר שנדרש כאן מהמומחה/עד לעתיד הוא מעבר לסביר.

ויותר מכל: במשך 50 שנה, אמר השמאל לצעירים שלו לשרת הן כדי לשנות מבפנים (אף אחד לא מאמין בזה יותר), והן כדי שתהיה לו לגיטימציה לדרוש פינוי: אנחנו שירתנו כשצריך היה לשמור על התנחלויות, אנחנו החזקנו דיקטטורה צבאית שלא האמנו בה, אנחנו הפרנו את העקרונות שלנו כדי לשמור על אחדות הצבא – עכשיו תורכם. רק שהימין אף פעם לא קיבל את התפיסה הזו. הוא השתמש בצבא כדגל, אבל גם לא היסס להפוך אותו לאויב. בזמן ההתנתקות, הימין התקרב למרד גלוי. מאז, יש בו ביטויים לא רק לסרבנות (שהיא הליך אישי) אלא גם להמרדה (קריאה ליחידות צבא לא לבצע פקודות).

כלומר, במשך 50 שנה שלח השמאל את אנשיו לצבא כדי לבגוד בעקרונות שלהם, מתוך אמונה שיש עקרון-על שמקובל גם על הימין. זו היתה טעות איומה. אילו היה השמאל יוצא בקריאה לסרבנות כבר לפני 30 שנה, ולא היה מוקיע את הסרבנים, סביר שהמציאות היתה אחרת. אבל השמאל הממוסד הניח לכיבוש להתקיים באמצעות שירות אנשיו, ובכך שקידש בעצמו את השירות הצבאי (אם לא את הצבא עצמו) הפך את הכיבוש לנורמטיבי.

זו היתה טעות מובנת 15 שנים לאחר הכיבוש. זו היתה טעות נסלחת אחרי 25 שנים. חלפו חמישים. אם אתם רציניים ב”די לכיבוש” שלכם, אתם צריכים לומר “די לשירות הצבאי.” יש לנו מושג ברור למדי לאיפה הוא מוביל.

ספק אם אפשר לומר שסרבנות המונית תמוטט את הכיבוש, אבל ברור שהיא תקשה עליו. סביר שהיא תאלץ את הציבור לדון בו שוב. ספק אם זה יהיה דיון נעים, אבל לפחות יהיה דיון. כדי שהעמדות שלנו תנצחנה, הן צריכות קודם כל להיות מובעות – גם במעשים.

כל זה מתייחס לפן הציבורי של סרבנות. ישנו כמובן גם הפן האישי. מבלי לומר דבר על הנזק שנגרם לנפשו של המשרת, שנאלץ להשתתף בפעולות של דיכוי. אם הנחת היסוד שלנו היא הומניסטית, כלומר שאדם הוא לעולם תכלית ולא אמצעי, יש לנו חובה מוסרית למנוע שירות של צעירים בצבא. אנחנו יודעים שהם יינזקו ואולי יגרמו נזק, ואנחנו יודעים שמטרת הנזק – להם ולאחרים – היא בלתי מוסרית, דיקטטורה צבאית שמקיימת משטר אפרטהייד. לו מטרת השירות הצבאי היתה קיומה של חברה חופשית, גם אז אסור היה לאכוף את השירות הצבאי; משמטרתו ידועה, חובה להציל אנשים משירות בו.

ועוד דבר אחד: אפילו בוויקיפדיה שמו לב שהשירות הצבאי של יאיר לפיד מעורפל משהו, בלשון המעטה, ושהאיש מוכר שני נראטיבים שונים ביחס לסיבה שבשלה הוא הוא יצא משירות קרבי, ואיפה התרחש השירות הקרבי הזה. אני מניח שרוב הקוראים שלי היו זוכרים פרט די בסיסי בביוגרפיה שלהם, אבל אנחנו מדברים על מישהו שרק לפני כמה ימים נאלץ להוציא הבהרה שכאשר הוא אמר שסבתו נרצחה באושוויץ, הוא התכוון בעצם לאם סבתו. האם זה היה קורה גם לכם?

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • Meni Zehavi

    אני לא רואה בצה"ל שום דבר קדוש, ומחבב את אמירה לפיה היחס בין מערכת הצדק הצבאית לצדק כמוהו כיחס בין המוזיקה הצבאית למוזיקה. אבל ניסיון לעודד סרבנות כדי לקדם מטרות פוליטיות הוא גם שירות דוב לסרבנים וגם שגיאה אסטרטגית.
    הצבא, מה לעשות, אינו קיים כדי ליישם עקרונות מוסריים, או גישה פוליטית כזאת או אחרת. הוא קיים כדי להגן על תושבי המדינה שיצרה ומתחזקת אותו. ומה לעשות, בשכונתנו הבעייתית, נצטרך בן-זונה של צבא גם אם וכאשר הכיבוש יסתיים. כמעט כל יהודי בישראל מבין את זה, וכנראה גם לא מעט ערבים. הם מבינים גם שמסיבה זו, הצבא צריך להיות נקי ככל הניתן מפוליטיקה. הצבא צריך למלא את הפקודות שהוא מקבל מהממשלה, במסגרת הדין הישראלי והבינלאומי כפי שזה מתפרש ע"י הגורמים המוסמכים לכך. אפשר, וראוי, לכבד אדם שמחליט שדרישות המסגרת הצבאית סותרות את עקרונותיו המוסריים, כל עוד אדם כזה מדבר על מוסר ולא על פוליטיקה. מי שמנסה לעשות פוליטיקה דרך הצבא, שלא במסגרת הממשלה והכנסת, פועל למעשה לפירוקו ולא יזכה לגרם הזדהות מהציבור שקובע, בסופו של דבר, את זהות השלטון.
    גם הסרבנים והמשרתים יעמדו על קרקע בטוחה יותר אם כל מיני אנשים שבפעם האחרונה ראו צו גיוס לפני שנים או עשורים יניחו להם לקבל החלטות בעצמם. לפי הכתוב בוויקיפדיה, בניה של זהבה גלאון משרתים ביחידות מובחרות. היא לא שלחה אותם לשם, ואני מקווה מאוד שלא ניסתה למנוע מהם להגיע לשם. בניה החליטו מה הם רוצים לעשות בקשר לשירותם הצבאי, ומימשו את החלטתם. זאת אחת ההחלטות המהותיות הראשונות שנער או נערה בישראל מקבלים בקשר לחייהם הבוגרים. להצהיר במקומם, בפומבי, מה הם צריכים להחליט זה להגביל את חירותם לבנות את חייהם. שירות דוב, אילוסטרציה.

  • קורא ותיק

    אני לא יודע אם אתה צודק.
    סרבנות הייתה, ועודנה, האופציה המצפונית הנכונה. אין לי ספק בכך. ידעתי זאת עוד לפני שהתגייסתי לצה"ל וידעתי זאת במהלך כל שירותי הצבאי. ידעתי זאת כששירתתי בדרום הר חברון ולקחתי חלק במעצרים ובמיפויים, וידעתי זאת היטב גם כשמנעתי בגופי מחייל אחר להכות עצור פלסטיני. ידעתי שההשתתפות בתחזוק הכיבוש היא ביסודו של דבר עוול.
    אבל החלופה איננה מספקת. רוב הציבור כיום איננו מעוניין בסיום הכיבוש. בכלל. המיעוט המבוטל שמבין את העוול בקיום הכיבוש לא יעורר שום שיח אם יחליט לסרב. הוא יזכה לקיתונות של בוז ושל זעם, אבל שאר הציבור ימשיך לשרת, והכיבוש לא ייפגע. אדרבה, הוא יתחזק. כי לשלטון יהיה מה להציג נגד השמאל הבוגדני, כי עובדה – הוא מסרב לשרת, מכאן ראיה שהוא בוגדני. וזה יהיה אחלה של תירוץ לחקיקה ולדה לגיטימציה שתכוון נגד עמותות וארגוני שמאל.
    בסופו של דבר השיקול הראשון בחשיבותו שצריך להילקח כאן הוא מה תהיה התועלת בסירוב, מעבר למצפון הנקי (דבר שאינני מזלזל בו בכלל, במיוחד כמי שמצפונו אינו נקי). באווירה הציבורית הנוכחית הסבירות לדיון הציבורי שאתה טוען שהסרבנות תפתח נראית לי קלושה עד בלתי אפשרית. הנזק שייגרם מן הסרבנות – לפלסטינים עצמם ולמאבק בכיבוש – הוא לעומת זאת ממשי ונראה לעין הרבה יותר. לכן צריך לחשוב על דרכים אפקטיביות יותר להילחם בכיבוש.
    אם לשבור את חוק גודווין, גם בפולין של שנות הארבעים קאפו יהודים עשו את חשבון הדמים שלהם. זה היה נורא, אבל זה היה לגיטימי. וכך גם כאן. מותר וצריך לעשות שיקולים של תועלת מול נזק.
    מה שכן יכול להציל את המאבק בכיבוש בהקשר הזה הוא צבא מקצועי, ולו בשל האופציה שהוא יצליח, בטווח הארוך, להבריא את החברה הישראלית מאובססיית הפאשיזם והמיליטריזם. משם כבר יהיה אפשר לראות לפחות את הדרך לסיום השליטה בשטחים.

  • Three Parentheses

    בחשבון אחרון, מדינת ישראל היא צה"ל וצה"ל הוא מדינת ישראל. סירוב לשירות בצה"ל לא יכול להיות קונסיסטנטי אם הוא לא כולל תמיכה בחרם רבתי על מוסדות המדינה (כולל מה שנקרא בטעות "חברה אזרחית"). הכיבוש לא מתחיל בקו הירוק אלא בקריה בלב תל אביב.