החברים של ג'ורג'

הגיע הזמן להשתחרר מאשליית ה”אובייקטיביות”. היא משרתת רק את השליטים

ממשלת ישראל החליטה להשתלב במרחב, והיא מתכוונת להפסיק את פעילותה של רשת אל ג’זירה. או, למצער, להעיק עליה – ×›×™ בכלל לא בטוח שיש לה סמכות חוקית להפסיק את פעילותה. משרד החוץ, אגב, חושב שזה רעיון ממש לא מוצלח, אבל מבחינת שר החוץ אם המדינה תשרף וזה יקושש לו עוד שני מנדטים, אז נלך על ×–×”. בהתאם, הודיע אתמול (ד’) ניצן חן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית, שלע”מ תשלול את תעודת העיתונאי של אליאס כראם, כתב אל ג’זירה. לחן ×”×™×” נימוק מעניין: כראם לא אובייקטיבי.

מדוע כראם איננו אובייקטיבי? משום שהוא אמר בראיון שהעבודה העיתונאית שלו היא חלק מהמאבק שלו למען שחרור העם הפלסטיני. חן אמר, כחלק מהנימוקים שלו, שדבריו של כראם ”מעמידים בסימן שאלה את יכולתו לסקר כעיתונאי מקצועי, נציג רשת זרה, את הסכסוך הישראלי פלשתיני בו לדבריו הוא נוטל חלק פעיל.”

איזו ערימה של צואת פרים מהבילה.

אם השם ניצן חן אומר לכם משהו, זה משום שפעם הוא היה עיתונאי. אתם עשויים לזכור אותו מתקרית ה”תצא בחוץ.” לאחר סיום עבודתו כעיתונאי עבר חן, תוך שמירה על אובייקטיביות כמובן, לשרת בשלל תפקידים ממשלתיים. המוסדות הלאומיים שלו, כמובן, לא הפריעו לו לעשות עבודה אובייקטיבית כעיתונאי.

הכתב הממוצע בישראל הוא מצביע מרכז, לפיד/קדימה כזה, והוא יוצא צה”ל. הוא מגיע עם מטען יוצא דופן לעבודה שלו: ההנחה הבסיסית שצה”ל הוא מהטובים, ההנחה השקופה לחלוטין שציונות היא דרך החיים הנכונה, היעדר יכולת בסיסית לתקשר עם פלסטינים, אמונה מובהקת שהדברים של צה”ל הם מובנים מאליהם אלא אם יש מידע שבעליל סותר אותם. הוא מאמין, בלי אפילו לדעת שהוא מאמין, בתפיסת שוק חופשי; וכמובן, הוא מאמין שליהודים יש זכויות יתר היסטוריות בשטח שהיה פעם פלסטינה המנדטורית.

אף אחת מהאמונות הללו איננה “אובייקטיבית.” כולן נקיטת עמדה מובהקת. אבל זו העמדה של השלטון, אז אף אחד לא שם לכך לב.

בכל בוקר, מדווחים שלל כלי התקשורת הישראליים על שלל הציד הלילי של חמושינו האמיצים: 6ק3 עצורים פלסטינים, חלקם קטינים, שמכונים אוטומטית “מבוקשים” ושמיד מועברים “לחקירת שירותי הבטחון.” אף אחד לא שואל האם הם אכן מבוקשים, למה בעצם עצרו אותם, האם הצבא יביא אי פעם ראיות גלויות נגדם, ומה ניצב מאחורי המושג “חקירת שירותי הבטחון.” האם מדובר בעינויים אקטיביים? פסיביים? מכות? סטירות? סתם מניעת שינה? איומים? איומים על בני משפחה? אין מה לראות פה, לכו הביתה. אנחנו “אובייקטיביים.”

לפני שבוע רעשה הארץ כאשר חקיין כלשהו ניסה להפיל בפח את אמנון אברמוביץ’, ולגרום לו לומר שהוא חותר תחת בנימין נתניהו. ודאי שאברמוביץ’ ישמח לראות את נתניהו נופל. למישהו יש ספק בכך? יש לנו מושג ברור מהן עמדותיו של אברמוביץ’, אבל בשל הקשקוש ה”אובייקטיבי” אסור לו לומר מהן. מישהו חושב ברצינות שקלמן ליבסקינד אובייקטיבי? נחום ברנע? בן כספית?

אדם הופך להיות עיתונאי, בהנחה שהוא לא ציניקן מושלם או ניהיליסט, משום שהוא מאמין שהעולם מצריך תיקון; שחשיפת העוולות תוביל לתיקונן, או לפחות לפעולה לעבר תיקון; ושהציבור צריך לדעת מה נעשה בשמו. עיתונאי יעסוק במה שמטריד אותו ומציק לו. ברגע שבחרת לתאר נושא מסוים ולא אחר, האובייקטיביות שלך עפה מהחלון. עצם המסגור של האירוע המתועד כבר מנטרל את האובייקטיביות.

כשעיתונאי ישראלי מתאר משהו, הוא תמיד מביא איתו את השקפת עולמו. לעתים קרובות הוא אפילו לא מודע לה. כשאתה מתאר הפגנה פלסטינית כ”הפרת סדר”, המילה עצמה חסרת אובייקטיביות: היא אומרת שיש סדר טבעי, זה של כיבוש, ויש מי שמפר אותו. אנחנו אפילו לא חושבים עליה. כשעיתונאי ישראלי כותב, בלי מחשבה יתרה, את המילה “התבוללות”, הוא מדבר על המצב שבו בן העם הנבחר מוותר מרצונו החופשי על הניצוץ האלוהי שבו ובוחר להיעלם בעמים. אין שום דבר אובייקטיבי בביטוי הזה: הוא אוטומטית מכפיף את אושרו של הפרט לצורך של הקהילה היהודית-אורתודוקסית לשרוד עוד דור. העובדה שהביטוי הזה הוא הכל חוץ מאובייקטיבי לא מפריעה לו להיות בכל מקום.

היסטורית, התפיסה שעיתונות צריכה להיות "אובייקטיבית" היא צעירה ביחס. היא תולדה של שנות ה-50 בארה"ב. לא בטוח שהיא הועילה במשהו לחיינו. הפוליטיקאים למדו תוך זמן קצר איך לנצל אותה: פוליטיקאי אומר שקר מובהק כלשהו – הדוגמא שהוציאה אותי בשעתו מהכלים היתה כשנתניהו אמר שהוא יורשו של שרון, שבועיים לאחר שהגדיר אותו כדיקטטור – ואתה צריך לדווח על השקר הזה כאילו הוא תלוי באוויר. אם תכתוב את האמת לצד הציטוט השקרי, אתה "לא אובייקטיבי."

אז לא, אליאס כראם איננו “אובייקטיבי.” הוא בן לעם שחי תחת כיבוש והוא מתאר את המצב כפי שהוא רואה אותו, לא כפי שהקונסנסוס הציוני היה רוצה שיראו אותו. בכך הוא עושה עבודה עיתונאית מהמדרגה הראשונה: אומר את מה שהשלטון שתחתיו הוא פועל היה מאד רוצה שלא נשמע. עיתונות, אמר אורוול, היא לכתוב משהו שמישהו לא רוצה שיתפרסם; כל השאר הוא יחסי ציבור. וכשאתה בוחר לפרסם משהו שמישהו לא רוצה שיתפרסם, אתה “לא אובייקטיבי” כלפיו.

לכולנו ייטב אם נפסיק לדרוש מעיתונאים אובייקטיביות בלתי אפשרית, ונתחיל לדרוש מהם לדבר על ההטיות שלהם בגלוי. הם לא יהיו טובים פחות או מוטים יותר. אנחנו נדע עם אילו הטיות אנחנו צריכים להתמודד. ואשר לניצן חן – טוב, יש שמות לעיתונאים שחוצים את הקו והופכים לצנזורים.

ועוד דבר אחד: אתמול הודיע חיל האוויר בקול תרועה וחצוצרות שהוא תקף שיירות של חיזבאללה בסוריה כ-100 פעמים בחמש השנים האחרונות. אני מבין שהחיל צריך להצדיק את התקציבים שלו. מעבר לכך שההודעה הזו מפרקת לגורמים את הטענה הישראלית שהיא לא מתערבת במלחמת האזרחים הסורית, ציין יפה יוסי מלמן שבמשך שנים אסור היה לכתוב את זה אלא רק לייחס את הדיווחים על התקיפות ל”מקורות זרים.” לפעם הבאה שיגידו לכם שמאחורי הצנזורה יש שיקולי בטחון.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)