ממשלת ישראל חושפת את השקר הנוצץ של “אין כיבוש”

טענה קבועה של פקידי ממשל בכירים – בוגי יעלון, למשל – ושל תועמלנים ישראלים (בן דרור ימיני, למשל) היא שאין בעצם כיבוש. רוב הפלסטינים שולטים בחייהם וטוב להם. יש פה ושם “חריגות”, אבל חריגות יש בכל מקום. ממשלת ישראל סיפקה לנו בשבועיים האחרונים שתי דוגמאות לכך שמדובר בשקר מטומטם למדי.

הדוגמא האחרונה מגיעה מהכפר ג’יב א דיב. זהו כפר פלסטיני שהוקם ב-1929 ולרוע מזלו נמצא תחת כיבוש ישראלי מאז 1967. כיום הוא מוגדר כחלק משטח סי. כלומר, בין השנים 1967 ו-2017, ישראל (או, בלשון הפיקציה המשפטית המקובלת, המפקד הצבאי הישראלי) היא האחראית לפיתוחו. מזה שלושה עשורים בערך מבקשים תושבי הכפר חיבור לחשמל, וישראל שבה ומסרבת. לפני כתשעה חודשים נכנסה ממשלת הולנד לפער שפרצה ממשלת ישראל, ומימנה ב-350 אלף יורו מערכת חשמל היברידית לכפר, שמבוססת על לוחות סולאריים ודיזל. אתמול (ה’) הגיעו למקום קלגסי ממשלת ישראל, ספציפית מהזרוע המכונה בשם האורווליאני “המנהל האזרחי”, והחרימו חלק מהציוד ופגעו בשאר. התוצאה: 160 תושבים, גן הילדים והמסגד שלהם מנותקים מחשמל.

הולנד הגישה מחאה רשמית לישראל על כך. הממשל הצבאי – השם הקודם והמדויק יותר של “המנהל האזרחי” – לא טרח להוציא צווי הפסקת עבודה והריסה, שעליהם אפשר לערער, אלא פשוט ביצע את ההחרמה. מי שיגיע לעת ערב לאזור ג’יב א דיב יוכל לראות לא מעט אורות – שכולם מגיעים מהמאחזים הבלתי חוקיים שסביבו. למבנים שם דווקא הוציאו צווי הפסקת עבודה ולעתים קרובות גם צווי הריסה, אבל הממשל הצבאי וממשלת ישראל מסרבים ליישם אותם. אם מישהו מתעקש על כך, שייערך לקרבות משפטיים מייגעים – שבע-שמונה שנים – בבג”ץ.

לפני שבוע וחצי פרצה מהומה בממשלה, כאשר הסתבר היא אישרה בהיסח הדעת לתושבי קלקיליה להרחיב את העיר. קלקיליה עצמה נמצאת בשטח איי, אבל ישראל תפסה את השטחים שסביב לה, שנחוצים לשם התפתחותה, והם מוכרזים כשטח סי – ולמרות שמדובר בקרקעות שאין ויכוח על כך שהן שייכות לפלסטינים, ישראל לא אישרה לתושבי קלקיליה לבנות על אדמתם מאז 1993. כמובן, הם יכולים לבנות באופן בלתי חוקי, אבל אז הבניה שלהם צפויה לגורל של הפאנלים הסולאריים של תושבי דיב א ג’יב.

למה פרצה מהומה בממשלה? כי המתנחלים כבר רואים את כל שטחי סי כשייכים להם ומיועדים להתפשטות שלהם. זו הרי “תכנית ההרגעה” – מוסרים לי שברגעים אלה מחברים במנהל האזרחי טורבינה לקבר של אורוול כדי לייצר חשמל מהסיבובים שלו – של נפתלי בנט.

או, במילים אחרות: מה שישראל מבצעת בגדה המערבית אכן איננו כיבוש. כיבוש אוסר על המפקד הצבאי להעביר אזרחים מארצו לשטח הכבוש, אוסר עליו לתפוס את רכושם של הנכבשים (”תושבים מוגנים”) אלא לצרכים צבאיים דוחקים, ומורה לו לשקוד על פיתוח האזור לרווחת תושביו עד אשר יסתיים הסכסוך. כפי שאפשר ללמוד מהמקרה של ג’יב א דיב, לישראל מעולם לא היתה כוונה לפתח את השטחים עליהם זממה להשתלט. להיפך. המטרה שלה תמיד היתה למנוע מהתושבים יכולת פיתוח כלכלית עצמאית, להכפיף אותם לכלכלתה-שלה, לבזוז את אוצרות הטבע שלהם (במקרה שלנו, בעיקר מחצבות), ובמקביל להפעיל מדיניות של טרנספר שקט: למרר את חיי התושבים עד שיעזבו. שני הקטבים של המדיניות הזו – ניצול מצד אחד, טרנספר שקט מצד שני – השתנו בעוצמתם מעת לעת, ומאז שנתניהו חש מחויב לרצות את המתנחלים כדי לא לאבד מנדטים לבנט, הצד הטרנספריסטי גובר משמעותית.

ישראל אומרת לתושבים בשטח סי: לכו תמותו. לא ניתן לכם חשמל או מים, ואם תארגנו בעצמכם – נשמיד את זה. לתושבים בשטח איי, זה שבו כביכול הפלסטינים שולטים בעצמם, היא מזכירה שאם הם רוצים לבנות בית, כדאי שהם ירצו את נפתלי בנט. במקביל, היא בונה מאחזים בלתי חוקיים ומספקת להם אבטחה צבאית; מאחזים שאכן אינם נהנים מתמיכת המדינה מושמדים תוך זמן קצר על ידי הפלסטינים.

זה לא כיבוש, זה אפרטהייד שמשתמש באצטלה של כיבוש כדי לקנות לעצמו לגיטימיות. זה משטר שיוצא מנקודת הנחה שאפשר לשלול זכויות אדם ואזרח של קבוצה אתנית לנצח. לאנשים שתומכים במשטר מהסוג הזה יש שמות; לאנשים שמספקים לו תירוצים יש שמות אחרים, גרועים יותר. אל תשירו "יום הדין יבוא"; הביאו את היום.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)