החברים של ג'ורג'

לבנת חינוך

מול הטענה של נתניהו שהפלסטינים אינם מחנכים את ילדיהם לשלום, צריך להזכיר את המציאות

ראש הממשלה לשלשת עופות תקף לאחרונה את יו”ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, וטען ש”הפלסטינים אינם מחנכים את ילדיהם לשלום.” הם משלמים למחבלים, התלונן, והם קוראים לבתי ספר על שם מחבלים. וואלה.

ישראלי שיפתח מפה, ימצא בנקל רחובות לא מעטים שנקראים על ידי מרזוק ועזר, או רחוחות הנקרים על שם “קדושי קהיר.” משה מרזוק ושמואל עזר היו שני יהודים מצרים, שהיו חברים בחוליית טרור שהפעיל אמ”ן במצרים. החוליה הפעילה מטענים בספריות האמריקניות בקהיר ואלכסנדריה ונלכדו כשמטען התלקח על גופו של אחד המחבלים, שניסה להטמין אותו בבית קולנוע. למה הספריות האמריקניות? אה, זה היה נסיון לשכנע את האמריקאים שמשטר הקצינים במצרים עוין אותם. הפרשה, שנודעה כ”עסק הביש”, גרמה לזעזועים בישראל – אבל לא בגלל העובדה שהיא הפעילה טרור מובהק נגד מטרות אזרחיות, אלא סביב השאלה מי נתן את ההוראה.

יש לא מעט רחובות גם על שמו של דוד רזיאל, מי שפיקד על האצ”ל כשזה יצא למסע טרור רצחני בשנים 1938-1939, תוך בחירה במטרות אזרחיות מובהקות כמו שווקים. בשיא גל הטרור, התגאה האצ”ל בכרוז שהוציא שהוא הרג יותר אזרחים פלסטינים משהפלסטינים הרגו יהודים. רזיאל מת לאחר מכן בשליחות בריטית בעיראק. הוא נחשב היום לגיבור לאומי. נהרות הדם ששפך לא מוזכרים. על שמו של רזיאל יש לא רק רחובות, אלא גם כפר נוער והמושב רמת רזיאל.

הגיבור הלאומי הראשון של האצ”ל, וכזה שגם על שמו יש לא מעט רחובות בישראל, הוא שלמה בן יוסף, מחבל יהודי איש האצ”ל שהשליך רימונים על אוטובוס של פלסטינים. הוא הוצא להורג בתליה על ידי המשטר הבריטי והפך לגיבור לאומי. במקום הפיגוע שניסה לבצע יש אנדרטה לזכרו.

ואשר ביחס לחינוך לשלום – נו. נתניהו הודיע כבר שהוא לא מתכוון לאפשר מדינה פלסטינית, כך שהדיקטטורה הצבאית בגדה המערבית תמשך עד קץ כל הדורות או עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים (אולי כדאי לשאול את הצבא האדום מה קורה כשמעצבנים פינלנדים). יש בישראל גיוס חובה, החינוך בישראל מוכוון לעבר גיוס החובה הזה, ותלמידים מתחנכים לכך שהם צריכים להיות חיילים. מי שמסרב, אלא אם כמובן הוא מהמגזר המיוחס של הכיפות הסרוגות, מוקע כבוגד ובדרך כלל יושב בכלא – זאת למרות שעיקר פעולתו של הצבא ב-40 השנה האחרונות היא דיכוי של אוכלוסיה אזרחית.

לישראל יש חטיבה יעודית לדיכוי פלסטינים, חטיבת כפיר. היא מפעילה דרך קבע נוהל של ענישה קולקטיבית, שנקרא “לבנת שיבוש.” החמושים מגיעים לכפר פלסטיני ומעירים את תושביו באמצעות רימוני הלם ורימוני גז, גם כשאין כל סיבה להשתמש בהם. כל חייל מכיר את הנוהל הזה, ופושע המלחמה איתי וירוב, בשעתו מפקד חטיבת כפיר, העיד על קיומו; אבל כשמצ”ח באו לרחרח, במפקדת האוגדה העמידו פנים שהם לא מכירים נוהל כזה.

על בסיס קבוע, שולח צה”ל את חייליו למשימות “מיפוי”: פולשים לבית של פלסטיני באמצע הלילה, מעירים את כולם, מצלמים אותם ורושמים איפה כל אחד ישן. כפי שיודעים בשוברים שתיקה, כל המידע הזה שחיילים מלאי התלהבות חושבים שיש בו צורך אמיתי נזרק אחר כך לפח. המטרה היא לא “מיפוי”: המטרה היא הטרדה והטלת אימה. משימות כאלה, כמו משימות “לבנת שיבוש”, מתבצעות מדי לילה.

וזה עוד המצב הטוב, כשחמוש צה”ל לא הורג פלסטטיני בלי שום סיבה. בשנה האחרונה הרג צה”ל למעלה מ-100 פלסטינים, רובם, כרגיל, בלתי מעורבים. המספר גדל מאז שפושע המלחמה תא”ל תמיר ידעי שינה את הוראות הפתיחה באש כך שיאפשרו ירי חי כנגד מפגינים. איכשהו, אף אחד לא טורח לבדוק איזה מין חינוך קיבלו החמושים שמבצעים את הפקודות הללו; איכשהו, איש לא תוהה האם החינוך ל”שלום” שראש הממשלה מתגאה בו בכלל חודר את העור של החמוש.

אדם שלא בטוח אפילו בביתו, שחמושים יכולים לפרוץ אליו כאוות נפשם, מבלי לתת דין וחשבון לאיש, ושאם ינסה למחות על כך עשוי למצוא את עצמו ירוי – החמושים יגידו אחר כך שהם “חשו בסכנה” – לא צריך “הסתה” של הרשות הפלסטינית כדי לשנוא חיילים ישראלים ואת אלה ששולחים אותם. הוא גם, סביר להניח, לא מעוניין ב”שלום”: הוא מעוניין בהרחקת הכובש, בכל דרך אפשרית. שלום? שיהיה. אבל אם במילה “שלום” ישראל מתכוונת להמשך הסטטוס קוו ולכך שהיא תקרא לעבאס בתואר מפוצץ בזמן שאין לו סמכות אפילו של ראש עיר ישראלי, אז מאבק.

וכן, מאבקי שחרור הם מלוכלכים מטבעם. הם, כמעט בהכרח, מערבים אוכלוסיה מתקוממת נגד צבא סדיר. השיטה העיקרית של כוחות גרילה לנצח צבא סדיר היא לגרור את הצבא לפעולות זוועה נגד האוכלוסיה; זה אמצעי הגיוס שלהם וזה הכלי לליכוד האוכלוסיה מאחוריהם. הצד המדכא תמיד מיילל על האלימות של המתקוממים, בזמן שהוא מנסה להציג את האלימות שלו כדרך הטבע.

פעם נהגו לשיר כאן שירי שלום נוגים, והשמאל הרדיקלי ציין שהשירים הללו מציגים את השלום לא כמשהו שניתן להשגה בפעולה אלא כמין משאת נפש בלתי מושגת, ובהתאם מרחיקים את השלום; הרי אנחנו כה רוצים בו ואם לא השגנו אותו, סימן שמישהו אחר אשם. בינתיים, הפסקנו לשיר אותם. המילה “שלום” הפכה לסיסמה ריקה שראש הממשלה פולט במאמץ לא להיחנק מצחוק.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלית ב': השבוע הסתיימה ההתקשרות ביני ובין ארגון "יש דין." תמיד השתדלתי לבצע הבחנה חדה בין מה שנכתב פה ובין מה שנכתב בבלוג של יש דין (כאן אפשר לקרוא את הפוסט האחרון בו); מעתה אין כל עוד קשר בין השניים, ולמותר לציין שכל מה שנכתב כאן לא מייצג את יש דין.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • אישרגיל

    אבל הפלסטינים באמת לא רוצים שלום. הם רוצים "התנגדות", "שיבה" וכל מיני מילות קוד מוזרות אחרות שכולנו יודעים מה המשמעות שלהן ואבו מאזן לאחרונה הילל את המחבלת דלאל מוגרבי שלקחה חלק ברצח של 35 ישראלים.

    אבל זה בסדר, כי אצ"ל וזה.

    טוב נו.

    • אישרגיל

      כמו כן אני חייב לציין שכמה רחובות פה ושם על כמה אצ"לניקים שכמעט אף אחד לא באמת מכיר הם קמצוץ לעומת ההנצחה וההאדרה המטורפת למחבלים שקיימת אצל הפלסטינים.

      • גיל ב'

        תגיד לי אתה רציני? יש מעט מאוד ערים בארץ שאין בהם רחובות כאלה. והיום אולי אף אחד לא מכיר, אבל בזמן אמיתי כולם הכירו. אני מניח שאם מחר תקון מדינה פלסטינית, בעוד 50 שנה גם הם בקושי ידעו מי זה דלאל מוגרבי. בערך כמו הידע של ישראלי ממוצע על מאיר הר-ציון למשל.

        • אישרגיל

          בוודאי. נראה לך הגיוני שהנשיא הפלסטיני בעצמו יהלל את הרוצחת דלאל מוגרבי ואז יהיה אפשר להסית את הדיון על כך לעבר "אבל רגע, גם לנו יש רחובות על שם אנשים מהאצ"ל".

          זה לא הגיוני בסופו של דבר, החוליה של דלאל מוגרבי רצחה 35 אנשים, מדוע אבו-מאזן מהלל אותה? זה כמו שביבי יהלל את ברוך גולדשטיין.

          • גיל ב'

            לא, אחרי שתהיה מדינה פלסטינית ויקום מישהו שירצח יהודים תוכל להשוות אותו לגולדשטיין. כרגע המצב הוא כאילי ביבי יהלל אחד מאנשי אצ"ל או לח"י (או צה"ל) שביצע פיגוע טרור נגד אוכלוסייה אזרחית וזה קורה כל הזמן. רק לפני זמן לא רב כמה קול זעקה והתנגדות בימין לכל הבעת צער רשמית על כפר קאסם.

            • אישרגיל

              ההשוואה לגולדשטיין נכונה. הפלסטינים מהללים את מעשי ההרג. למשל זכור לי לאחר עסקת שליט כאשר גל של רוצחים שוחרר לעזה וידאו כאשר הרוצחים מתקבלים בטקס מכובד והקריין מכריז "והנה בא ככה וככה שדרס ציונים במשאית שלו."
              כמו כן זכור לי דיווח חדשות מעזה אחרי רצח משפחת פוגל שבו מהללים את האיש שרצח "חמישה ציונים".
              מבחינת חמאס ופת"ח אין באמת ממש הבדל לגבי הילול של רוצחים.
              כמו כן הבה לא נזכיר את חלוקת הממתקים ברחובות לאחר פיגועים, את הילול הנערים שהולכים לדקור חיילים או אזרחים או שאר משתחררים, כמו הבחורה שהסיעה את המחבל לסבארו, שהפכה לסלב מקומי בירדן והאמריקנים מבקשים להסגיר לידיהם.
              דרך אגב, בקשר אליה, ראיתי ראיון איתה שבו היא נשאלת כמה ילדים נהרגו בפיגוע, היא אומרת שהיא חושבת ש3, ומתקנים אותה ואומרים לה 8. כמובן שהיא לא מביאה חרטה.

              בישראל אין סגידה כזו לחברי האצ"ל, ואם יש כבוד אליהם, זה בהחלט לא בגלל הטרור שהפעילו.

              למעשה יש כל הזמן דיון בישראל על האם האצ"ל והלח"י ראויים לכבוד למרות הטרור שהפעילו.

              • גיל ב'

                שוב אתה מפספס את הנקודה. אי אפשר להשוות את המצב של מדינה למצב של מלחמה למען הקמת מדינה. כל עם שנלחם למען הקמת מדינה מבצע דברים שהיו נחשבים לפשע נורא בתנאים אחרים. כך, שכמו שאמרתי, השאלה היא לא מה קורה עכשיו אלא מה יקרה אחרי שתקום מדינה פלסטינית עצמאית.