התנהלות האספסוף היהודי במקרי פיגוע מוכיחה את חלילות טענת ה”הרגנו אותו כי היה מסוכן”

“את כל הכסף שהיה מרוויח היה מעביר למצרים כי היה סיכוי קלוש שהם ישחררו את המשפחה שלו ולא ירצחו אותם בגבול והוא ממש ממש רצה שהם יגיעו בשלום לישראל.

אני את הכסף שהרווחתי לא שלחתי למשפחה, אבל הוא לא גרם לי להרגיש רע עם זה. […] אם יכולתי לבקש ממנו סליחה על כל מה שקרה, הוא בטח היה סולח.”

קצת על הפטום ורהם, שנרצח בידי בני עוולה.

בשבועות האחרונים, חמושים יהודים או אספסוף מבוהל הפעיל אלימות חריגה, במספר מקרים קטלנית, כלפי אנשים שלא היתה כל הצדקה לאלימות כזו כלפיהם. המקרה המובהק ביותר הוא של הפטום ורהם, שנורה ללא כל סיבה ראויה על ידי קב”ט התחנה בבאר שבע בעת הפיגוע שם שלשום (א’), ושלאחר מכן הוכה בעודו מדמם על ידי האספסוף. משטרת ישראל, אגב, הודיעה שהיא מחכה עם החקירה – ביחס לעבירה שלכאורה עולה לכדי רצח – עד אחרי נתיחת הגופה, והודיעה שבכל מקרה היא לא מתכוונת לחקור את התוקפים בחשד לרצח.

כי פאדיחה. אחרי הכל, יש איזה אפס שהתגלם בבשר שמשמש עכשיו כבכיר באופוזיציה שקרא לירות בלי הבחנה ובלי לשאול שאלות במי שמוציא סכין או מברג, והודיע לעמישראל שזה לא הזמן לשאול לגבי מניעים. הם כולם רוצים להרוג אותנו, הטעים, אז השכם להורגו. ואני אפילו לא מדבר על השר לבטחון פנים ועל ראש ממשלה, שאמרו שאסור שמחבל ישרוד את הפיגוע, ורק שכחו לעדכן את העם היושב בציון שאפעס, אם הם הורגים את הבנאדם הלא נכון, עוכר הדין הוא לגמרי על חשבונם. כי מי צריך לעצור אנשים, לנהל משפט ולחרוץ דין כשאפשר פשוט להסתער על האדם שלא בא לך טוב בעין ול”נטרל” אותו, ושאלוהים יברר אחר כך אם זה היה מוצדק או לא.

מקרים פחות מובהקים אבל עדיין בוהקים הם אלה של פאדי עלון, שנחשד בדקירה בירושלים. כפי שאפשר לראות מהסרטון פה, עלון לא היה חמוש בזמן שנורה למוות. השוטר שזיהה אותו ראשון הבין שהסכנה שלו מוגבלת, ולקול מחאות האספסוף – שרצה לראות דם – הוציא תרסיס פלפל; אבל אז הגיע למקום עוד שוטר, שהקשיב לאספסוף והרג את עלון בדם קר. אל תדאגו: הוא לא יועמד לדין. לא רק הוא לא: גם האנשים שדירבנו לרציחתו לא יריחו את הליזול.

והיה המקרה של אסראא עבד, שעמדה בתחנה המרכזית בעפולה, מוקפת בשוטרים וחמושים היסטריים אחרים, מחזיקה סכין מבלי לזוז. מישהו נכנס לפאניקה – כלומר, יותר מהפאניקה הרגילה – וירה בה. לא היה בכך שום צורך. הנה, למשל, כיצד מטפלת משטרת לונדון באדם שחמוש במאשטה: מפנים את הזירה, תתמודדים איתו ועוצרים אותו. בחיים. האיש, אגב, נלקח לבית החולים; וזה כנראה מה שצריך היה לעשות גם עם עבד, שסובלת מדכאון וניסתה בעבר להתאבד. היא היתה מסוכנת בעיקר לעצמה.

למשטרת ישראל יש טייזרים, קרי אקדחי הלם חשמלי. יש לא מעט מהם, למעשה, אם לשפוט על פי מספר הסרטונים שבהם רואים שוטרים ישראלים משתמשים בהם כדי לענות אנשים שלא מהווים שום סיכון, לעתים קרובות כפותים. לאיפה נעלמו כולם בחודש האחרון?

כשאני אומר את כל זה, במיוחד בימי דם, מטיחים בי: נראה איך היית פועל במקומם. ובכן, אני מקווה שבמקומם הייתי מתנהל בקור רוח ושומר על צלם אנוש. על הבסיס שבו שירתתי זרקו פעם רימון רסס (הוא היה רימון נפל, כיאה למנהל האזרחי): לא ירינו לכל עבר, ודווקא היו כמה מטרות אזרחיות בטווח ראיה. ירו פעם על הרכב שבו נסעתי; הקצין ירד מהרכב וירה באוויר, לא בצעיר הסמוך. צה”ל של האינתיפאה הראשונה לא היה מופת של שפיות, רחוק מכך, אבל לא הוא ולא הציבור שאותו שירת לא היו אספסוף מבוהל ברמה שאנחנו רואים היום.

ויש לציין שהבהלה הזו מזויפת. אדם לא חמוש לא מתקרב לאדם שהוא חושב שמסכן אותו ומטיח כסא בראשו. האספסוף הופך לגיבור בדיוק בנקודה שבה הוא חש שהוא לא נמצא בשום סכנה; יותר מכך, שלא רק שאין לו שום סכנה, הוא יכול לפרוק את השנאה שלו כלפי מושא שנאה מקובל, ושהוא לא יצטרך לשלם על כך שום מחיר.

אחרי הכל, אם חיות האדם שהטיחו ספסלים בראשו של ורהם – ראיתי את הסרטונים, באמת אין שום סיבה שגם אתם תעשו את זה לעצמכם – באמת חשבו שהוא מסכן אותם, הם לא היו מתקרבים אליו. אם החמושים המבוהלים שירו בעבד באמת חשבו שהיא מסוגלת לדקור אותם, הם לא היו סוגרים טווח למרחק דקירה. הם היו יורים בה מרחוק.

לקניבליסטים של הימין היהודי שמסנגרים על הלינצ’ים האלה יש שני תירוצים מקובלים. קודם כל, הם אומרים, יכול להיות שיש על המחבל חגורת נפץ. וואלה. יכול להיות. יכול להיות גם שהוא כריש-על בעל כוחות כישוף ולייזרים מהעיניים, שהחליט להסוות את עצמו זמנית כאדם. שאלה לי אליכם: אם אתם באמת חושבים שיכול להיות שיש עליו חגורת נפץ, למה אתם מכניסים את עצמכם לטווח הפיצוץ?

התירוץ השני הוא צ’ארלי שלוש. זה היה שוטר שנדקר למוות על ידי מחבל ב-1990. הטענה – וזו טענה בלבד, כי שלוש נהרג במקום – היא ששלוש סבר שהוא ניטרל את המחבל וזה דקר אותו דקירה אחת בלב. אתם רואים, אומרים הקניבלים, פעם, לפני 25 שנה, היה כנראה מישהו שנדקר על ידי מחבל פצוע, ועל כן אנחנו צריכים לירות בכל אדם, גם אם לא נראה שהוא מסוכן.

רק שכמובן, ההגיון הזה עובד רק לכיוון האנשים מהאתנוס הלא נכון. כששוטר הרג בסוף השבוע אזרח יהודי שרץ בכיוונו עם שתי סכינים – ואגב, לא הייתי שם אבל כן, הבחירה הראשונה שלי היא עדיין טייזר, והשניה עדיין ירי לכיוון הרגליים – קמה צעקה. הרוצח ישי שליסל נעצר על ידי המשטרה פעמיים, מבלי שנורה (ושוב, אני לא חושב שצריך היה לירות בו, ודאי לא ירי קטלני). האנשים שאומרים לנו שצריך לירות בכל מי שנושא סכין או מברג, גם אם הוא לא מסוכן, גם אם הוא נס, גם אם הוא על הרצפה, מדמם – אלה האנשים שגם אומרים לנו שצריך לירות במיידי אבנים כי אבן היא נשק קטלני. ואיכשהו, אתה לא שומע מהם את הדרישה שצה”ל יירה במיידי אבנים יהודים בגדה, למרות שבחודש האחרון נרשמו למעלה ממאה תקריות כאלה. ודוק: נרשמו. היו לא מעט תקריות שלא תועדו. פתאום, כשהאבן בידיים של יהודי, היא לא נשק קטלני.

וזה כל הסיפור: אכיפה סלקטיבית, על פי מוצא. אם אתה יהודי שנראה נורמטיבי – רצוי להיות גבר ממוצא אשכנזי, לא הומו מדי למראה, בלי סממנים שמאלניים בולטים – אז אתה לא מסוכן בהגדרה. אם אתה שחום יותר, אתה נכנס לקבוצת הסיכון. אם אתה פלסטיני או חלילה, אפריקאי, ההנחיה היא להרוג קודם ולשאול שאלות אחר כך. הסכנה? הסכנה היא רק תירוץ. מי שראה את חמושי צה”ל המבוהלים הנסים מפני מפגע פלסטיני בודד בתחנה המרכזית בבאר שבע, מבין מיד למה האספסוף העדיף לכלות את זעמו בפליט הנואש, חסר ההכרה, שבסך הכל רצה להוציא את משפחתו ממחנות העינויים בסיני: הוא היה מצד אחד לא מסוכן כלל, ומצד שני מטרה לגיטימית.

בראשית העת החדשה, כשהחלה הרדיפה העממית אחרי מכשפות, מצאו עצמם האנשים שהסיתו את האספסוף לרצח בפני סתירה לוגית. איך אפשר לומר בו זמנית שהמכשפות מסוכנות כל כך, ובו זמנית שבטוח להתמודד איתן? כלי ירי לא היו נפוצים אז. האם זה באמת חכם להכנס לעימות פנים מול פנים עם מישהי שמנהלת קשרים אישיים עם השטן, ויכולה באמצעות העין הרעה להרוג את ילדיך?

אל דאגה, אמרו מפיצי השנאה – במקרה שלנו, האינקוויזיטורים היינריך קריימר ואולי יעקב שפרנגר, כותבי ה-Malleus Maleficarum, “פטיש המכשפות” הרצחני – אל דאגה. המכשפה אולי מסוכנת, אבל ברגע ששמת עליה יד, ברגע שהיא באזיקים, שוב אין בה כוח עוד. במילים אחרות, נידחי החברה הם מטרה מובהקת בדיוק ברגע שהם הופכים ללא מסוכנים. לא התקדמנו הרבה, כמסתבר.

האספסוף הוא אספסוף. הוא שב הביתה ואחר כך יצטרך להתמודד עם מה שעשה. אולי גם יצטרך להתמודד עם השלכות משפטיות. אבל את הדם אנחנו דורשים לא מהם, אלא ממי ששכנע אנשים פשוטים שאנשים פשוטים אחרים הם מטרה לגיטימית לחייתיות. אנחנו זוכרים את קריימר ושפרנגר; כמוהם ייזכרו לדראון גם נתניהו, ארדן, לפיד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)