מענים בשם ה-hasbara
ממשלת נתניהו מתכוונת לענות עצירים פלסטינים כדי למנוע נזק למעמדה של ישראל. זה הגיונו הסופי של טירוף ה-hasbara
באחת הסצינות החזקות ביותר בסרט “הקרב על אלג’יר,” שלגמרי לא במקרה נאסר להקרנה בישראל עד אמצע שנות השמונים, נשאל המג”ד הצרפתי מת’יה האם אנשים עוסקים בעינויים. הוא משיב בחדות: “עינויים הם לא ביטוי שאנחנו משתמשים בו,” ומיד מסביר שוודאי, אנשיו עוסקים בעינויים. אי אפשר לנהל את מלחמת הגרילה אחרת. מה אתם חושבים, הוא שואל את העיתונאים ההמומים, איך אתם חושבים שאפשר לעשות את זה אחרת? כשאתם תומכים במלחמה, אתם צריכים לדעת מה המחיר שלה. מת’יה דוחה בזעם את הטענה שהוא ואנשיו סאדיסטים או דומים לנאצים: חלק מאיתנו יוצאי רזיסטאנס, הוא אומר, חלק מאיתנו שורדי בוכנוולד. אנחנו לא סאדיסטים, רק עושים את המטלה שלנו. המטלה שאתם שלחתם אותנו לבצע. וכמובן, כפי שמראה יפה רגע השיא של “שלטון החוק”, גם השופטים מודעים לעובדה שהעצירים שמובאים לפניהם עברו עינויים – ואין להם ברירה אלא להעלים עין.
זו החוקיות האכזרית של מלחמת גרילה: היא יוצרת ברוטליזציה, מכוונת או לא, של הצדדים הלוחמים. לא פעם יבחרו המתקוממים לעשות מעשה ברבריות כדי לגרות תגובת-יתר של החמושים שניצבים מולם. זה לא מסובך במיוחד, וברבריות-הנגד של הכובשים תשמש כאמצעי גיוס כלפי אותו חלק של האוכלוסיה שבחר לעמוד מן הצד, מרצון או מפחד, ובמקביל תחסל את הלגיטימיות של הכובש. ובהתאם, עינויים – שרשמית הם אמורים להוציא מידע, אבל תמיד נלווה להם צד של הטלת אימה, של הבהרת הסכנה שבהתנגדות – הופכים לשגרתיים. אם פעם בוצעו עינויים על ידי השב”כ בלבד, לפני כחמש שנים אמר מפקד חטיבת כפיר (חטיבת הדיכוי היעודית של צה”ל), איתי וירוב, לבית משפט צבאי שהוא התיר לחייליו לענות כדרך שגרה. בתגובה, הוא קודם, כמובן לאחר שהעיד עדות שקר.
אז הישראלים כבר התרגלו לכך שהכיבוש מצריך עינויים כדרך שגרה, וכבר לא מדברים על זה. לא מדברים על מה שמת’יה התכחש לו: שגם יוצאי מחנות ריכוז וגם מי שסיכנו הכל במלחמה בכובש מסוגלים, תוך זמן קצר להדהים, להשחית את עצמם. אבל עכשיו מורידה אותנו ממשלת נתניהו, בהנהגת השר לבטחון פנים, לעניינים אסטרטגיים ולהסברה גלעד ארדן – חי נפשי שלא המצאתי את התואר הזה – לשפל חדש. היא אישרה אתמול (א’) את הצעת החוק שתדרוש מרופאים להזין בכפיה שובתי רעב.
הסתדרות הרופאים מיהרה להודיע שהיא אוסרת על רופאים לשתף פעולה עם החוק הזה, משום שהזנה בכפיה היא עינויים והם אסורים, בין השאר, על פי הצהרת טוקיו. בתגובה הודיע סגן שר הבריאות ליצמן – כן, יש לנו שר hasbara אסטרטגי, אבל אין לנו שר בריאות – שזה לא יעלה על הדעת, כי “קריאה פומבית לסירוב חוק מהווה פגיעה אנושה בשלטון החוק.”
שווה להתעכב בקצרה על הגיחוך שבהצהרה. ליצמן הוא סגן שר הבריאות ולא שר הבריאות כי המפלגה שלו, יהדות התורה – היורשת, אחרי כמה התפצלויות אמבה, של אגודת ישראל ההיסטורית – לא מוכנה להכיר בלגיטימיות של המדינה הציונית, ובהתאם לא מוכנה לקבל תפקיד של שר. אז הנציג של המפלגה שלא מוכנה להכיר בלגיטימיות של ישראל מטיף לנו על שמירת חוק. הנוכחות של ליצמן בממשלה, אגב, צריכה לשים בפרופורציות את המאבק של ממשלת נתניהו ב”דה לגיטימציה”: היא מכילה בכיף נציג של מפלגה שמעולם לא קיבלה את מדינת ישראל כלגיטימית.
ואחרי זה, הנקודה העיקרית היא זו: החוק מכוון במפורש כנגד שובתי רעב פלסטינים. רובם הגדול של אלה הם עצירים מנהליים, כלומר אנשים שלא רק שלא הורשעו בדבר, גם לא הועמדו לדין. ארדן, שהתחיל את הקריירה שלו כנער הטריקים המלוכלכים של אביגדור ליברמן ומעולם לא היה הגבינה החדה במזווה, אמר ש”האסירים הבטחוניים מעוניינים להפוך את שביתת הרעב לפיגוע התאבדות מסוג חדש באמצעותו יאיימו על מדינת ישראל.”
שימו לב למעבר על דיבור על מניעת טרור. פתאום, “פיגוע התאבדות” הוא לא מצב שבו אדם מפוצץ את עצמו כדי לרצוח אנשים אחרים; הוא סתם מצב שבו אדם מרעיב את עצמו למוות. הוא לא פוגע באף אחד אחר, אבל במדינה שבה hasbara הפכה למחלת נפש קולקטיבית, עצם הבחירה שלו להתאבד היא “פיגוע התאבדות.” ואם פעם היינו מענים כדי, רשמית, למנוע רצח של אזרחים, עכשיו אנחנו מענים כדי למנוע פגיעה בשמה הטוב של המדינה.
ורק במדינה שאיבדה את זה לגמרי, יכול אדם – אפילו תעודת עניות למין האנושי כמו גלעד ארדן – לחשוב שהדרך הנכונה להציל את שמה הטוב של מדינת ישראל היא להכריז על מדיניות רשמית של עינויים. ספק אם היה גול עצמי מרהיב כזה. אסירים ישבתו רעב, יוזנו בכפיה – אפשר לסמוך על מדינת ישראל שתמצא רופאים שיענו בשבילה; כל משטר מוצא כאלה – ואולי הם לא ימותו, אבל הם יספקו כותרות יומיות על עינויים. ה”אולי” חשוב פה: ישראל הפעילה מדיניות של הזנה בכפיה בשנות השמונים, וחזרה בה אחרי מספר מקרי מוות. כלומר, הזנה בכפיה היא, בשיעור ניכר של המקרים, המתה בעינויים.
ואם מישהו מטומטם מספיק לחשוב שמה שעבר בשנות השמונים יעבור גם היום, אם מישהו חושב שההמתה בעינויים הזו לא תעלה שוב ושוב לכותרות, כנראה שקוראים לו גלעד ארדן.
צריך להבהיר: מי שיישם את המדיניות הזו, ומי שיחוקק אותה, הוא פושע נגד האנושות, וככזה הוא גם יועמד לדין. לא עכשיו, לא בעוד שנה, לא בעוד שנתיים – אבל הוא יועמד לדין. וחובה על כל פטריוט ישראלי, מי שנאבק על נשמתה של ארצו, לספק את שמותיהם של הפושעים הללו למי שיוכל להביא להעמדתם לדין. מי שיקדם את המדיניות הזו, מנתניהו ומטה, צריך לדעת שלא תהיה מחילה, לא תהיה חנינה, לא תהיה חסינות. הוא יירדף. הוא יחיה חיים של פושע והוא צריך להתרגל לכך מעכשיו.
יש לנו שסתום בטחון אחרון. הכנסת תעביר את החוק. יאיר לפיד מנסה הרי לאגף את נתניהו מימין, והסיעה שלו הרי תמכה בחוק גם בגלגול הקודם שלו. החוק יעבור. ואז הוא יגיע לשולחנו של הנשיא, ראובן ריבלין.
סרב לחתום עליו, רובי. סרב לחתום. קנה את עולמך בשעה אחת. אתה אדם הגון. הוכחת לנו את זה בשנה אחת שבה עשית פי שבעה משעשה קודמך בשבע שנים. אל תתן לדמותה של מדינת ישראל להפוך לשילוב של גלעד ארדן ורופא עלום שם מאיזה מחנה ריכוז. במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.
ועוד דבר אחד: בימים אלה גוסס בבית החולים אסף הרופא משביתת רעב העציר המנהלי חדר ענדאן. הדרישה שלו היא משהו שכל אדם הגון צריך לתמוך בו: להיות מועמד לדין, או להשתחרר. עוד פרטים אפשר לקרוא כאן.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם, ולהתנצל בפני הקוראים על ירידת קצב הכתיבה בבלוג. עומס עבודה.
(יוסי גורביץ)
הרצת כאן סיבוב רציני על המונחים פשעי מלחמה ועינויים. ועכשיו לעובדות: הזנה בכפייה של אסירים שובתי רעב שנמצאים בסכנת חיים (כפי שמורה הצעת החוק החדשה) לא רק שאינו מוגדר כעינוי – זה דבר שאפילו בית הדין הבינלאומי בהאג הורה עליו.
2006 – The UN war crimes tribunal in The Hague last night ordered the force-feeding of a Serbian warlord and senior politician who has been on hunger strike in custody for almost a month.
והנימוק?
While stating that any force-feeding deemed necessary for lifesaving purposes should not contradict "compelling internationally accepted standards of medical ethics or binding rules of international law", the judges at the tribunal also noted that the body of law laid down by the European court of human rights did not view force-feeding as "torture, inhuman or degrading treatment if there is a medical necessity to do so … and if the manner in which the detainee is force-fed is not inhuman or degrading".
מהגרדיאן:
http://www.theguardian.com/world/2006/dec/07/balkans.warcrimes
כדאי להזכיר שעד היום לא מת אף אדם במדינת ישראל כתוצאה משביתת רעב.
לעומת זאת עד היום מתו 5 אסירים בעקבות ניסיון להאכיל אותם בכוח,
וכנראה שזה גם היה מוות ביסורים.
זאת הסיבה שההסתדרות הרפואית העולמית המחייבת את רופאי ישראל קבעה בשתי הזדמנויות (אמנת טוקיו והצהרת מלטה ) כי אסור לרופא לבצע הזנה בכפייה אלה במקרים קיצוניים בלבד ( למשל כאשר המטופל אינו במצב שהוא מסוגל לחשיבה הגיונית), ברור לכל בר דעת שצרכיי ההסברה של מדינת ישראל אינם מקרה כזה.
אני מתקשה להאמין שימצאו בישראל רופאים שיסכימו לקחת חלק בסוג כזה של עינויים , במיוחד בהתחשב באסוציאציות המיוחדות שיש לעם היהודי לגבי רופאים ופשעים נגד האנושות.
http://www.ima.org.il/MainSite/ViewCategory.aspx?CategoryId=2842
איך הם ימותו מרעב אם האכילו אותם? אתה מבין בכלל מה בעייתי בהשוואה שלך? במדינה בה מאכילים בכוח שובתי רעב הם לא ימותו מרעב. השאלה צריכה להיות כמה היו מתים אם לא היו מאכילים אותם לעומת אם כן היו מאכילים אותם ואת זה אי אפשר לדעת. לגבי רופאים, אולי להכאיב למישהו ולסכן אותו כדי למנוע ממנו למות זו אפשרות סבירה. איך הוא הגיע למצב הזה זו שאלה אחרת אבל גם בטיפול נגד סרטן יש סיכון וכאבים כדי למנוע מוות.
לפי מה שהבנתי, אנשים מתו מנסיון ההאכלה בכפייה.
לאמיר.
הם לא "ימותו" כי הם כבר "מתו".
ממשלת ישראל חדלה מהאכלה כפוייה לאחר שהרגה בצורה הזו חמישה אסירים: היא הרגה את עבד אלקאדר אבו אלפחם ווחסין נמר עבידאת בכלא שיקמה ב-1970 ו-1992, ראסם חלאוה ועלי ג'עפרי ב-1980 בכלא נפחא, ומחמוד פריתיג ב-1984בכלא ג'ניד.
http://mekomit.co.il/stream/%D7%94%D7%96%D7%A0%D7%94-%D7%91%D7%9B%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%9B%D7%A8%D7%A6%D7%97/
הנקודה היא מה יקרה אם לא היו מאכילים אותם.
האם הם היות מתים מרעב גם כך?
אולי הסיבה ששובתי רעב לא מתים במדינה היא האכלה כפויה?
אם כך, הרופא המבצע מציל חיים.
מזה כ-20 שנה אין האכלה כפויה בבתי סוהר בישראל. בפרק הזמן הזה היו אסירים ששבתו רעב. איש מהם לא מת. מעניין למה.
כנראה שלא שבתו מספיק זמן כדי להיפגע ולכן לא היה טעם להאכיל אותם בכפייה.
או שיש לך ממצאים אחרים…
מרגיש לי מיותר לחזור על העובדות לעיל, אבל בכל מקרה:
בית הדין הבינלאומי בהאג (שכאמור, הורה בעצמו על הזנה בכפיה) ובית הדין האירופאי לזכויות אדם פסקו שהזנה בכפייה של שובת ברעב לגיטימית במידה והוא מצוי בסכנת חיים.
לא אם הוא לא מודע למעשיו, אלא פשוט אם הוא מצוי בסכנת חיים.
וזו בדיוק ההוראה של החוק הישראלי.
ICTY הוא לא "בית הדין הבינלאומי בהאג" אלא סוג מסוים מאוד של בית דין שהוקם עד הוק, צריך להתפזר ממש בקרוב, קיבל כל מיני החלטות תמוהות במהלך קיומו, וספק אם יש כוח תקדימי להחלטותיו שאינן קשורות במישרין לתחום סמכותו המוגדר (שפיטת פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות במהלך המלחמות ביוגוסלביה לשעבר בשנות ה-90).
אבל לפחות, במקרה של ששל, ההחלטה על הזנתו בכפייה התקבלה למשך זמן מוגבל ולתכלית ספציפית — השלמת משפטו. אני לא חושב שההחלטה הזאת הייתה מוצדקת (ובכלל, משפט ששל הוא פרסה אחת גדולה).
אבל איזו תכלית לעזאזל יש לחוק המחייב הזנה בכפייה של אסירים שכבר נשפטו ומרצים את עונשם?
אין צורך בכוח תקדימי. אנחנו לא מבקשים מבית דין בינלאומי בחסות האו"ם להורות (שוב) על הזנה בכפייה. מספיק להצביע על העובדה שעשה את זה כדי להוכיח את הלגיטימיות של הדבר, ושלא מדובר ב"עינויים" "פשעי מלחמה" ושאר הניקניימס שגורביץ ושות' הדביקו לעניין.
התכלית של השלמת המשפט היא מעניינת והכל, אבל ממש לא מדובר בנימוק המרכזי (או הכרחי) של בית הדין. הנימוק המרכזי של בית הדין – בדומה לפסיקת בית הדין האירופאי לזכויות אדם – הוא שמותר להורות על הזנה בכפייה במצב של סכנת חיים לשובת ברעב.
"torture: the act of causing severe physical pain as a form of punishment or as a way to force someone to do or say something"
במקרה של הזנה בכפייה, נראה שמרכיבי ההגדרה מתקיימים.
באופן עקרוני, כשמישהו לוקח לעצמו בעלות על גופם של בני אדם אחרים, זה מצב בעייתי מאין כמוהו. ודאי ששיקולי התכלית חשובים כאן. אני לא אומר שהם מצדיקים את ההחלטה לקחת בעלות באופן שעליו מדובר (לדעתי הם לא), אבל אלה שיקולים שאי-אפשר להתעלם מהן. ובמקרה של הזנת האסירים בכפייה, אני פשוט לא מבין מה התכלית הזאת.
איך בדיוק הזנה בכפייה לשובת רעב שנמצא בסכנת חיים נכנס להגדה? זה לא form of punishment ולא נעשה במטרה שיסגיר סוד או יעשה משהו.
בכל אופן, הדיון על זה עקר – לפחות שני בתי דין בינלאומיים קבעו שמדובר בצעד לגיטימי שלא מהווה עינוי, ואחד מהם אף הורה עליו בעצמו.
התכלית של הזנה בכפייה במקרים המדוברים היא למנוע מוות. במה שביתת רעב עד מוות שונה מכל דרך אחרת של התאבדות בכלא – שמחובתם של הסוהרים ומערכת הכליאה למנוע? לדעת מערכת המשפט האמריקאית אין הבדל. ועל כן הזנה בכפייה עברה את המבחנים המשפטיים גם שם.
ראשית לא גורביץ קבע שמדובר בעינויים אלה אמנות בינלאומיות של ההסתדרות הרפואית הבינלאומית.
שנית, יש חוק ורוח החוק – בית הדין בהאג קבע שיש להתיר האכלה בכפייה בשם עיקרון קדושת החיים.
אבל קדושת החיים של הפלשתינאים מענינת את ישראל כשלג דאשתקד. על פי דבריו המפורשים של גלעד ארדן – האכלת האסירים נועדה למנוע את "הפיגוע" שכרוך במותם.
ושלישית לא כדאי לך להסתמך על גופים בינלאומים מאחר שלפי החוק הבינלאומי כל ההתנחלויות וכל מה שכרוך בהם מהווה פשע מלחמה.
בסדר נועם הבנתי,
אתה בוחן לב וכליות ויודע מה עובר בראשם של אותם אנשים שמחזיקים אנשים כלואים. רק חבל שאתה לא מבין שאי אפשר לתת לאדם להתאבד כשהוא במשמורת שלך. גם אם זה השותף שלך לחדר שתלה את עצמו. או מישהו שסובלת מאנורקסיה כי היא רוצה להיראות טוב. לא משנה מה, לא הייתי נותן לאדם לפגוע בעצמו. אם הוא מנסה להדליק את עצמו באקט מחאה או כל דבר דומה. מה שמפריע לך זה שהכלא עושה משהו כמו שצריך וזה פוגע באינדוקטורינציה שאתה מנסה לבסס.
תודה על האיחולים אגב, אני שומע אותם 15 שנים מאנשים כמוך. כמו שחרדים מבטיחים לי איזה משיח והוא לא מגיע פשוט לא מגיע. אתה בחברה טובה…
הזנה כפויה היא פעולה שגורמת סבל לבני אדם. לעזאזל, אנשים מתו מזה.
הזנה כפויה היא פעולה שפולשת לגופו של אדם. למדינה מותר לנקוט שורה של פעולות כדי למנוע מאסירים להתאבד, אבל פלישה לגופו של אדם היא לא אחת מהן. בדומה לכך, למדינה מותר לנקוט כל מיני אמצעים כדי לגרום לאנשים שאינם עובדים לצאת לעבוד, אבל אסור לה לגרום לנשים לצאת לעבוד בזנות.
תכלית ההזנה הכפויה היא למנוע מוות? ואללה. כמו שכבר כתבו כאן, איש עוד לא מת משביתת רעב בבתי הכלא בישראל. איכשהו, תמיד נמצאה דרך להידבר עם האסירים השובתים ולהגיע להסכם שיפסיק את שביתת הרעב (אא"כ מישהו מבין האחראים לבתי הסוהר הרג את השובתים בהזנה כפויה). לאור זאת, לא נראה ש"חוק ההזנה הכפויה" בא לפתור איזושהי בעיה אקוטית, אלא מדובר בעוד אחד מצעדי מדיניות שכל תכליתם היא "להראות מי כאן בעל הבית". זו תכלית אידיוטית באופן כללי, ובנסיבות האלה, מדובר בפשע ממש.
אין שום הבדל בקשירה של אדם כדי שלא יפגע בעצמו לבין האכלה כפויה.
שתי השיטות פטרנליסיטיות.
לפי דעתי אתה פשוט רוצה לחזק את ידם של השובתים ומחפש סיבות כדי שיוכלו לשבות רעב.
על מנהל בית הסוהר לוודא שאסיריו לא מתאבדים. נקודה.
כן, ואין שום הבדל בין אישה העובדת, נניח, במשחטת עופות ואישה ה"עובדת" בזנות…
גופו של אדם הוא בערך הדבר היחיד שזכותו עליו מובנת מאליה. לתת למדינה להפר את הזכות הזאת, זה דבר מאוד בעייתי. כשזה נעשה לתכלית מצוצה מן האצבע, זה פשוט פשע. חד וחלק.
וכן, אני בעד שמי שרוצה לשבות רעב יוכל לשבות רעב. לא משנה אם הוא יהודי, פלסטיני, או כל אדם אחר.
אדם שמנסה להתאבד יקבל טיפול תרופתי, עזרה כפויה ואולי אפילו יכניסו אותו למוסד סגור. זה נכון גם אם הוא מנסה למשוך תשומת לב מחברים או פוליטיקאים או מה שלא יהיה.
גם ספורטאים פוגעים בעצמם וזה מותר (בלי סטרואידים כמובן).
זכות האדם על גופו מובנת מאליה בשבילך, אבל אני רוצה לראות אותך משחרר מתאבדים מבית חולים לחולי נפש. זכותם לא?
ומה לגבי צריכת הירואין? זכותם לא?
אז בשביל אידאולוגיה אתה כן רוצה לאפשר את זה? בסדר, תשבות תמות זכותך וכו.
למה קשה לך להבין שמנהל בית הסוהר לא יכול לתת לך להתאבד? אם אתה יושב בכלא, איבדת חלק מהזכויות שלך ויש לך עונש לעשות ואז לחזור לחברה. אני מודע לזה שאתה בטוח שאותם שובתים הם תליות שכולן תכלת. אבל זה עניין אחר. הם כרגע בכלא. כשיצאו שיתאבדו כמה שהם רוצים.
אנשים המאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים נמצאים שם משום שרופאים המוסמכים לכך החליטו שהם אינם בריאים בנפשם. אפשר לתהות לגבי התוקף של החלטה כזאת (מן הסתם, תלוי בכל מקרה לגופו), אבל אין שום החלטה רפואית דומה לגבי אסירים השובתים רעב.
לגבי צריכת סמים למיניהם, אחת הסיבות לאיסור על כך היא שצריכת הסמים יוצרת התמכרות ובעצם מונעת ממי שצורך אותם לקבל החלטות על גופו בדעה צלולה. שוב, אפשר לתהות לגבי מידת הנכונות של הסיבה הזאת, אבל היא לא קשורה לשובתי רעב.
אין שום חשיבות לשאלה האם שובתי הרעב הם טלית שכולה תכלת או לא. המאסר שולל מהם חופש על סוגיו השונים (למשל, חופש תנועה). הוא אינו שולל מהם בעלות על גופם – ודאי לא כשאין לכך שום עילה מוצדקת.
לא יודע על סמך מה אתה אומר ש"למדינה מותר לנקוט שורה של פעולות כדי למנוע מאסירים להתאבד, אבל פלישה לגופו של אדם היא לא אחת מהן.".
שוב – זה דיון עקר כי עובדה שלמדינה מותר, שתי בתי דין בינלאומיים, לרבות בין הדין האירופאי לזכויות אדם, קבעו שזה לגיטימי – אבל רק לשם העיקרון:
רופאים לא יגרמו לאסיר שבלע שלל כדורים להקיא אותם ולהוציא אותם מגופו בשלל דרכים? מה ההבדל?
רופאים לא יערכו שלל ניתוחים מורכבים לאסיר שירה ו\או חתך את עצמו? לדעתך הניתוחים האלה פחות פולשניים גופנית?
העיקרון שמערכת המשפט האמריקאית כאן הוא מאוד פשוט – אסיר שמרעיב עצמו למוות דומה לכל אסיר אחר שמנסה להתאבד, ומחובתה של המדינה לעצור זאת.
ולגבי תכלית ההזנה –
אף איש לא מת משביתת רעב בישראל כי בעבר הזינו בכפייה, ולאחרונה שיחררו את היחיד שבאמת הגיע לסכנת חיים (אם כי גם הוא "רימה" את שביתת הרעב שלו).
מדינה לא צריכה לעמוד במצב שבה אסיר מצמיד לעצמו אקדח לרקה, ונוצרת דילמה בין שתי אפשרויות – להסכים לסחיטה באיומים ולענות לדרישותיו או לתת לו למות ואגב כך לעורר אלימות בקרב תומכיו כנגד אזרחים וכוחות הביטחון. הזנה בכפייה במצב של סכנת חיים שוות ערך לנטילת האקדח מידיו.
ככל הידוע לי, לאדם יש זכות להימנע מטיפול רפואי, גם אם הוא אסיר. יש לא מעט אנשים שנמנעים מטיפול רפואי בשל אמונה דתית.
הזנה כפויה היא לא טיפול, היא התעללות. יש סיבה לכך שאמנות בעניין אתיקה רפואית אוסרות עליה, ולכך שהסתדרות הרופאים בישראל – לא ממש גוף פוליטי פרו-פלסטיני – אוסרת על חבריה לבצע הזנה כפויה.
בישראל, במשך 20 השנים האחרונות, לא בוצעה הזנה כפויה באסירים. בבתי הכלא של ישראל ישבו בתקופה הזאת עשרות אלפי אסירים פלסטינים. מאות מהם, במצטבר, שבתו רעב. אף אחד לא מת, ואחד שוחרר. זה נראה מצב סביר לגמרי (אם מניחים שאותם אסירים אכן צריכים לשבת בכלא, אבל זה אינו הדיון עכשיו). לשם מה לשנות את המצב הזה, מלבד הצורך האידיוטי של כל מיני אנשים להפגין זיקפה לאומית?
איזה טחינה מיותרת. במיוחד של אדון אמיר "שיטות פטרנליסטיות" רוטמן.
שובת הרעב ח'אדר עדנן הוא עציר מנהלי. ככל שידוע לו ולכל אחד אחר – לכל יתר חייו, גם אם יסתיימו בעוד 50 שנה.
הדרישה שלו, שבעטיה שביתת הרעב: לעמוד למשפט שבו יוכל להגן על עצמו כחוק, או להשתחרר לאלתר.
מרגע שזה מצב העניינים, כל הדיון הטרחני על החוק הבינלאומי ומה לא חסר ערך: המדינה כבר ביטלה את הגדרתו החוקית של העציר המנהלי כאדם מעצם המעצר השרירותי וחסר הסייגים. מכאן למדינה יש "זכות" להחדיר לגופו אוכל בכוח, וגם כל דבר אחר: "העציר המינהלי" מאבד את מאפייניו כאדם ריבוני פשוט מעצם היותו עציר מנהלי.
שביתת הרעב היא האמצעי האחרון של העציר המנהלי לפעולה ריבונית, כלומר כזו שמאפיינת אותו כאדם חי ולא כזומבי של המדינה, וזאת בדיוק הבעיה איתה: כי מה שהמדינה רוצה, ומצליחה, הוא לשלול את עצם ריבונותו האנושית. אין שום משמעות "חוקית" לכל התנהלות של המדינה מול הזומבי שלה מנקודה זו ואילך – אלו רק הצגות בשביל שאמיר רוטמן יוכל להמשיך לבלוע בנוחות את רעל העריצות עם ארוחת הצהריים החביבה עליו וכל מה שנשאר זה לאחל לו "בקרוב אצליך".
בסדר נועם הבנתי,
אתה בוחן לב וכליות ויודע מה עובר בראשם של אותם אנשים שמחזיקים אנשים כלואים. רק חבל שאתה לא מבין שאי אפשר לתת לאדם להתאבד כשהוא במשמורת שלך. גם אם זה השותף שלך לחדר שתלה את עצמו. או מישהו שסובלת מאנורקסיה כי היא רוצה להיראות טוב. לא משנה מה, לא הייתי נותן לאדם לפגוע בעצמו. אם הוא מנסה להדליק את עצמו באקט מחאה או כל דבר דומה. מה שמפריע לך זה שהכלא עושה משהו כמו שצריך וזה פוגע באינדוקטורינציה שאתה מנסה לבסס.
תודה על האיחולים אגב, אני שומע אותם 15 שנים מאנשים כמוך. כמו שחרדים מבטיחים לי איזה משיח והוא לא מגיע פשוט לא מגיע.
אם אתה לא מבין את ההקשר הפוליטי של שביתת הרעב (או מתעלם ממנו במכוון) אז לטיעונים שלך אין רלוונטיות: הם אולי תקפים למדכא (אתה), חסרי ערך למי שמנסה להשתחרר מהדיכוי שלך. אולי טובים לאנורקסיה, אבל לא קשורים למנגנוני הדיכוי הדיקטטורי של המדינה.
אם אתה לא מבין נהלים פשוטים של כל מוסד סגור אז לטיעונים שלך אין רלוונטיות: הם לא תקפים בשום צורה או דרך כי מה שאתה מבקש לעשות (לא למנוע התאבדות) פשוט לא ייתכן במערכת החוקים הישראלית. אתה מבקש להיפטר מדיכוי ועריצות. אני מסביר לך שיש חוקים פשוטים שנקבעו בצורה דמוקרטית. אגב אורחא, אם היינו חיים בדיקטטורה בעל הבלוג ואתה הייתם מזמן בכלא.
עד שלא תעלה על דל מקלדתך את המילים "מעצר מינהלי" ותייחס אליהם כחלק מהטיען שלך, **לכל** מה שאתה אמור אין משמעות. מה שאתה צריך לדאוג לו "במשמורת שלך" זה שלא יהיה אפשר לעצור אנשים ללא עילה, לזמן בלתי מוגבל, ללא זכויות, ללא כתב אישום. זאת דיקטטורה, כך נוהגת דיקטטורה, ולא משנה איך ומי בחרו את אופן ההתנהלות הזה.
אתה לא תבחר במה יש משמעות ובמה אין. אתה יכול לרשום שאתה לא מקבל את דעתי אבל המיקרודיקטטורה שלך מגוכחת. תצעק "מעצר מנהלי" (הנה רשמתי לך, קים גונג נועם) כמה שאתה רוצה. בסוף היום גם אם המעצר המנהלי נכון וגם אם לא, לא ניתן לתת לאדם להתאבד תחת התנאים האלו.
יש הבדל ענק בין כך נוהגת דיקטטורה וזאת דיקטטורה.
בכל משטר דמוקרטי יש מאפיינים של הגבלת חופש ודמוקרטיה שמגנה על עצמה. זה לא אומר שהמשטר דיקטטורי. השימוש השכיח בהיקש "זאת דיקטטורה, כך נוהגת דיקטטורה" זה כמו לקרוא לאדם נאצי כי הנאצים אכלו ארוחת בוקר והוא אוכל ארוחת בוקר.
בוא נניח שהמעצר המנהלי הוא פשע נוראי ומעשה לא דמוקרטי. עדיין אי אפשר לתת לאדם לפגוע בעצמו. בוא נניח שהמעצר המנהלי נכון ומונע פגיעה בחפים מפשע רבים. עדיין לא ניתן לתת לעציר לפגוע בעצמו. אתה מחבר בין שני נושאים שונים כדי לחזק את ההרגשה הדיקטטורית שאתה חווה כל יום כשאתה הולך לעבודה/לימודים/אחר.
זה שקר וזה לא עובד עלי. רוצה לדבר על מעצר מנהלי, בוא נדבר על מעצר מנהלי. רוצה לדבר על נהלי בית כלא, בתאבון. אבל אל תנסה להשלות אחרים כאילו שזה קשור.
בוא לא נגיד דברים שאנחנו לא יודעים עליהם כלום.
בוא במקום זה נבדוק תחת איזה שיקול של "שמירת חיי אדם" נמנע מח'אדר עדנן ןלהפגש עם עורך דינו עד ה-24 לחודש:
https://twitter.com/noamr/status/611439029121232896
אם זה לא היה ברור, אני מצפה לתשובה על התהייה הזאת, מאמיר רוטמן:
אנא נסח את האופן שבו מניעת פגישה עם עורך דינו נדרשת על מנת למנוע את התאבדותו של ח'אדר עדנן.
טוב, אני אהיה עוד יותר ברור:
אמיר רוטמן, אנא נפק את הסברך כיצד מניעת פגישה עם עורך דינו נועדה למנוע משובת הרעב ח'אדר עדנן להרעיב את עצמו למוות.
אני מחכה עד 14:30
אני נמצא כאן אבל אני אענה לך אחרי השעה שאמרת כי אני לא עובד אצלך. אם תרצה תקרא את התגובה אחר כך. אני מקווה שאתה לא מלמד את הילדים שלך לדבר ככה.
לא אקרא שום דבר ממך אחרי 14:30.
לפי השעון שלי עכשיו 14:30
אמיר רוטמן: אני מאחל לך באמת, מכל הלב – בקרוב א*צ*ל*ךָ
https://www.youtube.com/watch?v=z6ACE-BBPRs
הפגישה עם העורך דין לא קשורה לנושא והאמת היא שאם לעציר אין מידע להעביר החוצה דרך העורך דין מדובר בפשע. בגלל זה אני לא צריך לתת תשובה לשאלה הדמגוגית והמטופשת שלך. לא פלא שאתה מודיע כבר ב 13:30 שהשעה אצלך 14:30 כדי שלא תצטרך לענות לי.
(רשום זמן על כל תגובה כאן)
אתה מצהיר שלא תקרא את זה (אני יודע שתקרא, רק בגלל שאני לא יכול לדעת שקראת) אבל בינינו לא כיפת לי מה אתה חושב או מאחל. לי חשוב שאנשים אחרים יקראו את זה.
תודה. כל מילה
ואנא קיראו והפיצו:
https://www.facebook.com/Hazanalaw/posts/539173529538710
אני לא חושב שהנשיא יכול לסרב לחתום על חוק.
דרך אגב, לקולונל הצרפתי בסרט לא קוראים מת'יה אלא מתיו (עם חולם בסוף). בכל זאת, לא כל העולם חי באנגלית — לא היום, וודאי לא בשנות ה-50.
פרס הקטנוניות לשנת 2015 מוענק בזאת למר מני זהבי.
אתה רוצה להודות למישהו שהביא אותך עד כה?
*עד הלום
בכישרון האלכימי הדגול בו ניחנו אנשים כמו אמיר רוטמן או עמית להפוך צורות של שעבוד לסממני חופש וקידמה מוסרית, מתחרים כנראה רק שופטי בג"ץ. אדם מושלך לבית הסוהר ללא משפט,מבלי לדעת במה הוא מואשם וכחלק מפרויקט פוליטי גדול יותר של שיעבוד בני עמו. כדי למנוע ממנו לממש את אחת מצורות ההתנגדות היחידות שעוד נותרו לו מול המערכת העריצה ששללה את חירותו מאיימים להשית עליו סוג של עינוי גופני שאמור להותירו בחיים אבל למעשה עלול בכלל להמיתו. מקדמי אותה מדיניות מצהירים באופן מפורש שהמטרה היא הסברתית: למנוע נזק תדמיתי. אבל כל זה לא רלוונטי בעיני אלכימאי הדיקטטורה המקומיים. שעבוד הופך לדמוקרטיה, עינוי עצירים הופך לפעולה נשגבת של קידוש חיי אדם
http://www.haokets.org/2015/06/18/%D7%A4%D7%94-%D7%A9%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9A-%D7%9C%D7%A1%D7%AA%D7%95%D7%9D-%D7%A2%D7%9D-%D7%96%D7%95%D7%A0%D7%93%D7%94/
בבלוג שלי: מאמר התומך במה שכתבת כאן, בתוספת הדרישה מממשלת ישראל – להגיש כתבי אישום כלפי העצירים המנהליים ולהעמידם למשפט צדק (כזה שבו יוכלו להגן על עצמם) – או לשחררם.
http://lohemetzedek.blogspot.com/2015/06/blog-post_25.html