החברים של ג'ורג'

לא עיוורים, רשעים

בשנת 1979, קשר אדם בשם רב סרן אמנון שאשא קנוניה כנגד הפלסטינים, או “מקומיים” בלשונו, תושבי הכפר דורא אל קרע. שאשא קיבל צו תפיסת קרקע שעליו היה חתום תת אלוף בנימין “פואד” בן אליעזר, והוא היה אחראי ליישומו. הוא הוציא את המסמך הבא:

החלקים המעניינים מבחינתנו במסמך הם סעיף 6א’ וסעיף 8. בסעיף 6א’ נכתב “אין לפרסם את תיקון הצו בפני מקומיים.” בסעיף 8, תחת הכותרת “פרסום,” כותב שאשא ש”לא יינתן פרסום לצו.” למה אסר שאשא, פעמיים, על פרסום הצו? משום שאם היו הפלסטינים מודעים לצו, הם היו יכולים לעתור נגדו לבג”צ, והצו של שאשא, שיצא בתאריך 19.7.1979, נכתב בתקופה רגישה מאד.

ב-20 ביוני 1979, הוציא בג”צ צו ביניים בבג”צ דויקאת ואח’ נגד ממשלת ישראל, שלימים יהיה מוכר יותר כבג”צ אלון מורה; צו הביניים אסר על הפקעת קרקע משום שלא באמת היה בה צורך צבאי. כארבע חודשים לאחר צו הביניים, ב-22.10.1979, קיבל בג”צ פסיקה בתיק, שאסרה על הפקעת קרקע אלא לצורך צבאי. הצו של שאשא, מה-19.7.1979, יוצא בין צו הביניים ובין פסק הדין. שאשא היה מודע לאפשרות שבג”צ דן בנושא, ידע שעתירה יכולה לחסל את הצו שלו, ועל כן קשר להסתיר את הצו מפני האנשים שנפגעו ממנו. שאשא ידע היטב שלצו שלו אין כל תכלית צבאית: הכותרת של הצו היא “צו תפיסה 23/79 הרחבת בית אל.” הוא יודע היטב שמדובר בשטח פרטי: “בעלות השטח הנתפס פרטית.” הוא מבין היטב שבאמתלה של צו לצורך צבאי, הוא מעביר שטח פרטי פלסטיני לידי תושבים יהודים.

למה אני מטריח אתכם באירועים שסטטיסטית, אירעו לפני שרובכם נולדתם ומתקופה שבה רוב האנשים היו משוכנעים שימותו בשואה גרעינית? כי השבוע העניק בג”צ גושפנקא לקנוניה העתיקה של שאשא. בג”צ פסק השבוע בעתירה שהוגשה על ידי ארגון יש דין, עליה כתבתי כאן. (כאן יש להביא את הגילוי הנאות הרגיל: אני כותב עבור יש דין ומקבל על כך תשלום. הפוסט הזה איננו מייצג את ארגון יש דין.) הוא קיבל את הדרישה הפרטית – הריסת המבנים שבנו המתנחלים שם – אבל דחה את הדרישה הכללית, שהיא ביטול צו התפיסה השקרי של שאשא.

צו תפיסה צבאי מיועד לצרכים בטחוניים מיידיים: אם יש צורך לתפוס עמדת הגנה, להקים מגדל שמירה, וכו’, כוח כובש יכול להוציא צו תפיסה. אבל רשמית, מדינת ישראל לא עשתה כל שימוש בשטח שגנב שאשא בכוח סמכותו במשך יותר מ-30 שנה. רק ב-2010, אחרי שבנימין נתניהו הבטיח לשחד את המתנחלים בשל פינוי ג’בל ארטיס (”גבעת האולפנה,” וראו הפוסט שעסק בה), החלה הבניה שם. וגם עליה אין מחלוקת שהיתה בלתי חוקית. איך יכולה להיות תפיסה צבאית שאיננה מיידית? פרקליטות המדינה, שתמיד מזדרזת להגן על כל דבר תועבה, הגיעה לבית המשפט עם הביטוי האומלל “צורך צבאי שקפא”: היא טענה שאמנם, הצבא לא עשה שום דבר עם השטח שתפס במשך 34 שנים, אבל אין משמעות הדבר שאין בתפיסת השטח “צורך צבאי.” לכל היותר הוא “קפא.”

אז בג”צ, כהרגלו, החליט להקטין ראש ולהעלים עין. הנשיא גרוניס הורה על הריסת המבנים הבלתי חוקיים – ובו זמנית כתב ש

”יחד עם זאת, כפי שצוין לעיל, נראה כי אין הכרח לדון בעניין המרכזי שהועלה בעתירה זו, והוא תוקפו של צו התפיסה השני. בהקשר זה יוער כי העותר התייחס בבקשתו לביטול צו התפיסה גם לעובדה שצו התפיסה השני לא פורסם מעולם. לצו התפיסה השני צורף מכתב מיום 19.7.1979 בו צוין, בין היתר, כי "אין לפרסם את תיקון הצו בפני מקומיים" (סעיף 6(א)), וכי "לא יינתן פרסום לצו" (סעיף 8). אין מחלוקת בין בעלי הדין כי בהנחיה זו נפל פגם.”

אתם הבנתם מה קרה פה? גרוניס לקח את הקנוניה של שאשא, את ההוראה האקטיבית שלו להמנע מפרסום הצו (עליה חזר, כזכור, פעמיים), והפך אותה ל”פגם.” לא עוול; פגם. מין משהו לא תקין כזה, באמת לא נעים, אבל אין מה לעשות. לא פשע מכוון, שמיועד לסמא את עיני בית המשפט, אלא פגם מנהלי. בכך מצטרך גרוניס, 35 שנים אחרי הצו של שאשא, אל הקנוניה שלו: הוא עוצם את עיניו מרצון.

עוד כותב גרוניס ש

“מקובלת עליי עמדת המשיבים כי בנסיבות המקרה יש להבחין בין הפגם לבין תוצאתו. זאת, בהתחשב בכך שהעותר ידע, לדבריו, על התפיסה של אדמותיו ובשים לב להשלכות הרוחב הנובעות מביטול צו התפיסה השני, עשרות שנים לאחר הוצאתו. “

אין שום מחלוקת על כך שהעותר ידע שגנבו את אדמותיו: הרי נאסר עליו להכנס אליהן. אבל הוא לא יכול היה להוכיח את זה. הוא לא יכול היה להציג את המסמכים שהובילו לתפיסת האדמות, ובהתאם לא יכול היה לערער על התפיסה, כי המסמכים היו סודיים.

ולגרוניס, כמסתבר, אין עם זה בעיה מיוחדת.

שימו לב מה עוד קורה פה: בגלל “השלכות הרוחב” שנובעות מביטול צו התפיסה, גרוניס לא מבטל אותו – אף שהוא יודע שמדובר בצו לא חוקי. הוא מאשר גזל של המדינה מחשש שמא המדינה תצטרך להחזיר את הגזל. כי הפסיקה של גרוניס, כלל אין משמעה שהאדמות שנגזלו מתושבי דורא אל קרע תחזורנה לבעליהן: כל מה שהיא קובעת הוא שאסור לבנות עליהן בניה פרטית, ושמותר לבצע בהן רק צורך צבאי. כלומר, האדמות ישארו בחזקתה של ההתנחלות בית אל – עד שיבוא הרכב בית משפט נוח יותר למתנחלים.

גרוניס נחשב לשופט שמרן, שזכות הקניין עומדת אצלו מעל הכל – אלא אם, כמסתבר, זה קניין של פלסטינים. אז, צו מזויף ולא חוקי גובר. הרי אם זכות הקניין היתה גוברת, גרוניס היה צריך להורות על ביטול צו התפיסה המזויף, ולהחזיר את השטח לבעליו החוקיים – ואם זה יוצר בעיות להתנחלות בית אל, אז שתפתור אותן על חשבונה.

אבל בית המשפט העליון בחר לשלוח, בפרשת דורא אל קרע, מסר אחר לגמרי לפקידי משטר הכיבוש: רמו, שקרו, גזלו, קשרו קנוניות, זייפו מסמכים. אם וכאשר נאלץ לדון בנושא, שנים רבות לאחר מעשה, נקבע שמדובר היה ב”פגם” ונסב ממנו מעדנות את מבטנו. לכם, כמובן, לא יקרה דבר.

זה לא שלטון חוק, זה ישראבלוף.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

28 תגובות על ”לא עיוורים, רשעים“

  1. צבי הגיב:

    למרבית הצער אין זו פעם ראשונה שבית המשפט העליון משתף פעולה עם עוולות הכיבוש. האם זה משום שההתעסקות בפלפולים המשפטיים מעוורת את עיניו מלראות את העוול? או שבית המשפט בתוך עמו יושב ובעצם מסכים עם הכיבוש – רק שמנסה לתת לנעשה מראית עין של חוקיות? ואיזה משתי האפשרויות היא גרועה יותר?

  2. ליברליסימו הגיב:

    אין סתירה בין דבקות גרוניס בזכות לקניין לנכונות שלו להגן על שוד קרקעות. הרי הזכות לקניין היא זכות אדם, אלא שהפלסטינים אינם בני אדם כלל וכלל בעיני מערכת המשפט, מקסימום 3/5, ממש כמו האדם השחור בעיני אמריקה במאה ה-19.

  3. אורי ב הגיב:

    לא הבנתי איך פתאום הצו הפך בפסקה הלפני אחרונה ל״מזויף״. אתה טוען ששאשא לא באמת חתם עליו? שהוא הודפס אי שם בבית דפוס פרטי ואינו מסמך של צה״ל? מה עוד יכולה להיות המשמעות של ״זיוף״?

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      זיוף ע"פ מילון וואלה – חיקוי, העתקה, תרמית, הונאה, סילוף, סירוס, אחיזת עיניים, גניבת דעת, מלאכותיות.
      המכתב של שאשה, המתיימר להיות צו הפקעה, לא עומד בשום דרישה מדרישות החוק. הוא בהחלט אחיזת עיניים וגניבת דעת.

  4. חרטא ברטא הגיב:

    למה ברגע שנאסרה על העותר גישה לאדמתו הפרטית לפני 30 שנה לא הוגשה עתירה?

    • ygurvitz הגיב:

      איך תעתור? אתה לא יודע כנגד מה. פתאום יש חיילים שאוסרים עליך כניסה לאדמות שלך, אבל אתה לא יכול להוכיח את זה. אין צו.

      • האח קרמזוב הגיב:

        עדיין, נשמע קצת לא הגיוני, לא?
        אין (או לא היתה) לפלסטינים אפשרות להתלונן על פשע שבוצע נגדם? אם לפלסטיני גונבים רכב (נו פאן אינטנדד), בפני מי הוא מתלונן? מי אמור לחקור?

      • חרטא ברטא הגיב:

        לא עותרים נגד הצו – עותרים נגד הפעולה עצמה.
        תאר לך שאתה מגיע לביתך ושוטר אוסר עליך להכנס. למה? ככה.
        אתה בא להגיד לי שאתה פשוט תסתובב אחורה ותלך לדרכך? תחכה 30 שנה כדי למצוא עורך דין להתלונן?

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      אין שופט בישראל שהיה מכשיר הפקעה לאזרח ישראלי (יהודי, כן?), גם אם העתירה מוגשת 30 שנה לאחר הגבלת הגישה לקרקע, בנסיבות המתוארות כאן.

      • חרטא ברטא הגיב:

        מה אתה אומר….יש חוק התיישנות וכיו"ב. במקרקעין תקופת ההתיישנות היא 10 שנים אאל"ט.

        אתה יכול להצביע על מקרה שבו אזרח ישראלי יהודי התלונן על הפקעה ע"י המדינה 30 שנה לאחר שנודע לו על כך והשופט החזיר לו את הקרקע?

        • זיגפריד האנונימי לשעבר הגיב:

          אז זהו, שאתה טועה.
          אין התיישנות במקרקעין (פרט להתיישנות של 25 שנה לפי החוק הקודם שפקע ב-1970, קרי שהעילה נולדה לפני 1945, אבל אני מניח שאתה לא מעונין בהרצאה בדיני מקרקעין).
          יש לא מעט הפקעות ישנות שמבוטלות. הנה למשל התוצאה הראשונה המתקבלת בגוגל כשמחפשים "ביטול הפקעה" –
          http://www.martindale.co.il/Article.aspx?ArticleID=313&Text=%D..

  5. עפר הגיב:

    אכן יש טעם לשאול מהיכן הגיעה אשמת הזיוף ומדוע לא התלונן בעל הקרקע על מניעת גישתו אליה מזמן
    ועם זאת כמובן הדברים הללו אינם פוגעים בכלל העוול שנעשה לבעלים החוקיים ולשוד שבגלוי

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    הבלוג הזה מידרדר מדחי אל דחי. מאות אלפים מתים מסביבינו במלחמות דת ברבריות שכאילו נלקחו מהמאה השביעית לספירה, והדבר הכי מהותי להתעסק בו עכשיו זאת פיסת קרקע שהופקעה ע"י הצבא לפני שלושים שנה. אולי מדי פעם כדאי לנסות לכתוב על התמונה הכללית ולא על פרטים שוליים?

    • מיכאל הגיב:

      אנשים שלא אוהבים ביקורת תמיד ימצאו דרך להסית את הביקורת למקום אחר. לפני דעא"ש היה את משפט המחץ "אסד הטובח בבני עמו," לפני כן אהבנו את "תראו את הנשים הסעודיות שלא יכולות לנהוג אפילו," ותמיד היה לנו את "תראו מה קורה בצפון קוריאה ואפריקה וכולם באים אלינו בטענות."

      התמונה הכללית תמיד נמצאת שם כדי שלא יתמקדו בך. באותו האופן פועלים הדיקטטורים הערבים כשהם רוצים לרכז סביבם תמיכה. היי, תראו מה הולך שם בישראל.

      כולנו גם זוכרים את

    • ygurvitz הגיב:

      אם זה לא היה פאתטי, זה היה מצחיק. לפני שנתיים, כשכתבתי על עוולות המשטר בגדה, התגובה היתה "למה אתה לא כותב על אסד." פשוט החלפת את הדחליל, על פי ההנחיות של תעמולת לשכת ראש הממשלה?

      ועוד שלוש דברים:

      א. בניגוד אליך, אני מסוגל לחשוב על כמה דברים במקביל.

      ב. אין לי מי יודע מה לכתוב על דאע"ש, ולו משום שא. אני לא קורא ערבית וב. אני מסרב להתרגש מהמיליציה בשנקל הזו. כן, הם ברברים כמעט כמו השב"כ (האחרון מעדיף לרצוח את העצירים שלו במכות אבן, דאע"ש התקדמה לעידן הברזל), אבל מדובר בסופו של דבר בהיסטריה של החודש. היא לא כוח צבאי יוצא דופן.

      ג. הסתכל למעלה, על המוטו של הבלוג. נכון, "מעקב אחרי קריסתה של ישראל," לא "מעקב אחרי קריסת הסכמי סייקס-פיקו."

      • רועי לוי הגיב:

        אולי בכל זאת, יוסי, לא כדאי שתמעיט בחשיבות ISIS. נראה לי שזו קצת יותר ממיליציה בשנקל, ולו רק משום שהיא הצליחה לכבוש מחצית מעיראק וכמעט מחצית מסוריה בתוך מספר שנים. התקיפות של המערב על הארגון הזה, תליכנה ותגברנה, יש לשער, אך בניגוד לצבא לאומי אחר, לISIS יש שילוב של מנצח של גמישות ודיפוזיות המתאימות לארגון גרילה, וארגון ומשמעת היררכיות המתאימות לצבאות לאומיים, ויכולת הסתגלות מרשימה לאוייבים שלה. לכן, אינני יכול להסכים עמך שמדובר ב"היסטריה של החודש". אך אולי לא תדבר כך אם הם יגיעו לפאתי הגבול הישראלי עם סוריה. יתרה מזו, זה לא היית אתה שהיגג באופן ספקולטיבי להפליא שחוטפי שלושת הנערים הם ככל הנראה פעילי דעא"ש, על סמך ניתוח של דרך הפעילות שלהם במקרה דנן? אז כנראה שאז חשבת שהם מספיק ביג דיל, אם הם הצליחו לגייס פעילים ולפעול מתחת לאף של כל גורמי הביטחון הישראליים ושל חמאס ופת"ח יחד.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

        אם את רוצה להשפיע על האופן שבו אנשים רואים את הסכסוך הישראלי פלסטיני, זה לא מספיק להתעסק בענייני היומיום של הכיבוש. הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתרחש בתוך קונטקסט של מזרח תיכון נגוע באידיאולוגיות דתיות קיצוניות, ולא ניתן להבין את הסכסוך מבלי להבין את התנועות הרעיוניות/צבאיות/תרבותיות האלו. הרי חמאס מקבל מימון מאותן מקורות כמו דאע"ש (שייחים למיניהם ממדינות המפרץ), ואותם לוחמים שמתנדבים לבצע רצח עם בשביל דאע"ש, עשויים בסיטואציה מסויימת להתנדב למען המאבק הפלסטיני. אם לדעתך אין לכל זה קשר לסכסוך, וספיציפית לאופן שבו הפלסטינים מנהלים את המאבק בישראל, ראוי שלפחות תגיד כך. אני חושב שמעטים יסכימו איתך.

  7. כמה הערות הגיב:

    יוסי, קצת רקע היסטורי: עד כמה שאני זוכר, כל צוי התפיסה לא פורסמו ברבים באותה תקופה. ניתנה הודעה לבעלי הקרקע דרך המוכתרים. לא פרסמו את הצו עצמו מכל מיני סיבות, שרובן לא רלוונטיות. היה אפשר לקבל דמי שימוש בקרקע – והיו כאלו שביקשו וקיבלו.
    המבחן המשפטי הוא האם היתה תפיסה בפועל. אם לא היתה או שהיתה ונזנחה – לא היתה תפיסה צבאית והמשמעות היא שהיתה פלישה ב 2010 .
    חבל שמיכאל ספרד לא התיחס לכך.

    בנוסף, המכתב שפרסמת של שאשא [ שלפי החתימה כנראה לא נחתם על ידו אלא על ידי אדם אחר, כנראה עוזרו] חריג בכך שהוא מצביע על פלישה של הישיבה, שכנראה הוכשרה בדיעבד על ידי צו תפיסה. המכתב דווקא מראה על נסיבות לפיהן המתנחלים קבעו עובדות בשטח ולא הצבא ולכן התפיסה היא לא מסיבה בטחונית אלא מסיבה התנחלותית, דבר שמצדיק פסילת הצו, כמו שהיה בעניין אלון מורה.

  8. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    בהדגשה בין שני הציטוטים צריך להיות "בכך מצטרף גרוניס". (אנא תמחק את ההודעה הזו)