כשבוגי ברח: הפחדן המאובטח והחוליה החלשה
האיש שטען שהחברה הישראלית הוא החוליה החלשה לא העז להגיע לנחל עוז. לזכור את הרגע הזה, כשיעלון ינסה להיות ראש ממשלה
שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון, אמור היה להגיע בסוף השבוע לפגישה עם תושבי קיבוץ נחל עוז, שבו נהרג שלשום (ו’) הילד דניאל טרגרמן. ברגע האחרון, ביטל יעלון את הביקור בנחל עוז. שר הבטחון לא העז להגיע לישוב המופגז, שלו הוא לא מסוגל לספק בטחון, אבל מסר תירוץ עלוב במיוחד: שהמאבטחים אסרו עליו להגיע.
כלומר, לא היתה כאן פחדנות אחת, אלא פחדנות כפולה. קודם כל, הסירוב של יעלון להגיע לישוב מופגז, שחווה את תוצאות המדיניות שלו; ואחר כך, הנסיון מוג הלב להפיל את התיק הזה על המאבטחים שלו.
לשר הבטחון יש את הזכות, אם לא את החובה, להתעלם מהמאבטחים שלו. שורה של שרי בטחון בעבר הגיעו למקומות מסוכנים לא פחות. שר הבטחון דיין נהג להגיע לתעלה בימי מלחמת ההתשה גם בעת הפגזות, והיה ידוע בכך שהוא מסרב לפתוח בריצה בעת הפגזה, אלא ממשיך ללכת בנחת. שר הבטחון שרון ביקר בלבנון כמה וכמה פעמים, גם במקומות שבהם היתה סכנה. שרי הבטחון רבין ופרס נסעו לגבול לבנון בימי המבצעים “דין וחשבון” ו”ענבי זעם.” שר הבטחון עמיר פרץ התגורר בעיירה שדרות המופגזת תדירות, וסירב לעקור ממנה למרות תחינות המאבטחים שלו. דווקא יעלון צריך להקשיב למאבטחים?
מלשכת יעלון נמסר בתגובה ש”מדובר בסיור שתוכנן עם הרמטכ"ל בני גנץ וסגן הרמטכ"ל גדי אייזנקוט. אלו ביקרו במועצה האזורית שער הנגב ושמעו טענות התושבים, אך טרם ביקורם בנחל עוז התרחש ירי פצמ"רים, שהוביל להיווצרות חשש כי החמאס מודע לנוכחות הרמטכ"ל באזור. אין לפקפק באומץ לבו של שר הביטחון משה יעלון, ששהה במקומות מסוכנים בהרבה במהלך שירותו במערכת הביטחון.” אין לפקפק, הא? אז אם היית במקומות מסוכנים הרבה יותר – דבר, אגב, שעליו אנחנו יודעים רק מעדותך-שלך – למה לא הגעת לנחל עוז?
כי תראו מה אומר לנו יעלון: אתם, האנשים הקטנים של הדרום, צריכים להשאר איפה שאתם. לי, מצד שני, זה מסוכן. אני לא מוכן לקחת על עצמי את הסכנות שאתם לוקחים כתוצאה מן המדיניות שלי. יכול להיות, בעצם, שאתם לא צריכים להיות כאן; יכול להיות שצריך לפנות אתכם. אבל אני, כשר בטחון, לא אקבל את ההחלטה הזו; אתם אלה שתצטרכו לקבל אותה. וואלה. אקט שלישי של פחדנות, הפעם פחדנות אזרחית, חשש מקבלת החלטה. אותה פחדנות עצמה, אגב, מודגמת בכך שיעלון שרבב את שמם של גנץ ואייזנקוט: אתם רואים, לא ברחתי לבדי, גם הם ברחו.
הלו! אתה לא קיביצער. אתה שר הבטחון. אתה האחראי לחייהם ולמותם של אזרחים. אם מסוכן שם – אם מסוכן שם עד כדי כך שאתה-עצמך לא מוכן להסתכן – אז צריך לפנות את הישובים הללו. לדרוש מהתושבים לקבל החלטה בעצמם, כשאתה מתחמק ממנה, פירוש הדבר הוא לדרוש מהם לשלם את המחיר של חוסר היכולת שלך לבצע את מה שהתיימרת לעשות. כן, פינוי של הישובים יהיה נצחון של החמאס. אבל אם יהיו שום עוד כמה קורבנות בנפש, הם יפונו מעצמם, וגם אז יחגוג החמאס נצחון – רק שבין לבין, יהיו כמה גופות של אזרחים. חוסר הנכונות של יעלון להודות בכך שהמדיניות שלו נכשלה, הדרישה המשתמעת שלו שאזרחים ישלמו בחייהם או על כל פנים ימשיכו להסתכן, היא כבר מעבר לפחדנות: זו כבר מעילה באמון.
לפני כעשור, כשאזרחי ישראל התפוצצו באוטובוסים ובמסעדות, ואמרו בבוקר מי יתן ערב ובערב מי יתן בוקר, בוגי יעלון היה הרמטכ”ל. הוא הסתובב עם מאבטחים כשסתם אנשים מן השורה נאלצו לערוך כל בוקר הערכת מודיעין עצמאית של עד כמה מסוכן לצאת היום לרחוב. אף על פי כן, היתה לו החוצפה יוצאת הדופן – לו, למי שכל ימיו היה אוכל לחמו של הציבור – לומר ש”הציבור הוא החוליה החלשה.”
עשר שנים חלפו, והאיש שלא זז בלי מאבטחים ב-15 השנה האחרונות ממשיך להטיף לנו, תוך שהוא עצמו מתחמק מן הסכנה ודורש מאחרים לשלם את מחיר המדיניות שלו. מנהיגים אמורים לספק דוגמא אישית. הנחש בנעליים הגבוהות, האיש שהתמחה במלחמה בתותים של עזה, הדגים לכולנו בסוף השבוע עד כמה נבובות המילים שבפיו, ואיך מאחורי הפסאדה של מנהיג נחוש וצורב תודעה ניצב פחדן ריקני, שלא היה מזהה דוגמא אישית גם אם זו היתה תוקפת אותו בפצמ”ר בסמטה חשוכה.
זכרו את זה, כשהוא ינסה להיות ראש ממשלה. כי צריך להיות גבול. כי אם נבחר בו, נוכיח שאנחנו אכן החוליה החלשה.
(יוסי גורביץ)
אם אלה הדברים שיש לך לכתוב עליהם, באמת מצבנו טוב.
ולנקודה: משה דיין ושרון התנהגו כמו ישראלי מצ׳ואיסטי אהבל מצוי בדוגמאות שציינת וטוב לדעת שבוגי קצת פחות כזה. אין שום גבורה בהגעה של שר הביטחון לקו האש. רק נתינת אפשרות לאויב להשיג הישג אסטרטגי.
שתי אפשרויות:
או שעוטף עזה הוא קו האש ממש, כמו רצועת הבטחון בשנות השמונים או סיני בכיפור. במקרה כזה יש לפנות משם מיד את כל התושבים או שיוכחדו.
אן שישובי הדרום הם לא שטח אש באותו אופן, אלא משהו דומה יותר לגליל בתקופת לבנון או הנגב בתקופת הפידאיונים. במקרה כזה שר הבטחון הוא פחדן או שהוא רואה בעצמו מעין אריסטוקרט מורם מהעם שדמו סמוק יותר.
בוגי הצהיר יום לפני כן שהממשלה תסייע לכל תושב עוטף עזה המעוניין להתפנות לעשות כן. לא כל עוטף עזה זה קו האש, רוב הישובים מקבלים את ההגנה המעולה של כיפת ברזל. מדובר על הקיבוצים סביב עזה שנפגעים מפצמ״רים שאין מפניהם הגנה ואפילו לא אזהרה ראשונית, ורוב רובם של התושבים כבר התפנו מהם.
במה מסתכם הסיוע הזה? כרטיס לאוטובוס לצפון? אתה מדבר על עקירה ומעבר לסוג של פליטות פנימית. איך אפשר לסייע בזה למען השם?
תבדוק במשרד העורף או משהו. זו לא הנקודה. הנקודה היא שבניגוד לרושם שגורביץ נתן במאמר, בוגי לא ביקר את תושבי הדרום על עמידתם במערכה ולא קרא להם להשאר בישובים. הוא היה הראשון להצהיר שהממשלה תסייע לאזרחים להתפנות.
וצ'רצ'יל? שביקר לא מעט בקווי החזית, גם אם בניגוד לדעתם של שרים וגנרלים? גם הוא ישראלי מצ'ואיסטי אהבל מצוי?
הגעה של שר בטחון לקו האש היא, אכן, לא מעשה גבורה. היא מעשה מתחייב, של פוליטיקאי במדינה דמוקרטית שבא מהציבור, ואל הציבור ישוב. עליו לראות את מעשה ידיו, להתרשם מהקולות ומהמראות, ולצרף את שראה למכלול שיקוליו והחלטותיו.
יעלון הוא שילוב של פחדן וצבוע. ואגב, גם עילג. מתך הכתבה של YNET מאתמול:
"זה יכול להימשך יותר או פחות", אמר יעלון, "בסופו של דבר אני משוכנע שהצד השני במצבו זקוק להפסקת אש יותר מאיתנו וזה יגיע מתישהו". אפילו יותר קרוב ממה שאנחנו רואים מבחינת הניסיון להגיע להפסקת אש". (המרכאות השגויות מופיעות במקור).
מה שמזכיר לי את הפרק שנכתב עליו בספר "בומרנג" של עפר שלח ורביב דרוקר. מסתבר שלמרות המצח הגבוה והמשקפיים, אינטלקט גדול הוא לא. לעומת זאת, הוא מאד מתלהב מאינטלקט, או מה שנראה כמו אינטלקט. בתקופתו טופח פורום חשיבתי/אסטרטגי שממנו יצא, בין השאר, גל הירש וקשקושי ה"השתבללות" ו"נחיל הדבורים" שלו.
האמת היא שלהוביל מהמאסף זה לא כזה רעיון רע. רוב המנהיגים הפוליטיים לא מסתובבים בחזית. אפילו בעידן הטרום מודרני רוב המצביאים לא נלחמו באוונגרד (המקרה של צ'רצ'יל אגב חריג ומאפיין את בריטניה, שבה גם בזמן הבליץ המלכה בעצמה סיירה בין בונקרים בלונדון, אבל זה לא המצב ברוב הארצות). אבל אם שר הבטחון לא מתכבד להגיע לשם כי סוער מדי אז מה לכל הרוחות עושים שם אזרחים?
King George VI was no queen
צודק מאה אחוז. התכוונתי לאשתו של המלך. למרות שגם את אליזבת הקטנה לא בדיוק החביאו.
"להוביל מהמאסף" הוא אפילו רעיון הכרחי, משום שמנהיג צריך לראות את כל התמונה, ואת זה בוודאי שקשה לעשות בשפיץ באופן שוטף.
מה שכן, מפעם לפעם, אולי כדאי לו, למנהיג, לקפוץ לכמה דקות לחזית, ולהתרשם במו עיניו מתוצאות מנהיגותו.
צ'רצ'יל, כמו הרבה מנהיגים, הנהיג את בריטניה מהבונקרים בלונדון, אבל אישית היה חשוב לו להגיע גם לחזית, אולי אפילו יותר ממנהיגים אחרים.
צ'רצ'יל היה בריטי מצ'ואיסטי אהבל מצוי שרצה לחסל מתנגדים הודים בגז ולפרוץ במלחמת פתע נגד בריה"מ מיד אחרי מלחה"ע II (מה שנקרא Project Unthinkable). לא סתם בעטו אותו קיבינימט אחרי המלחמה.
נו, גם זאת דרך להסתכל על ווינסטון צ'רצ'יל. יש את העניין הפעוט הזה עם מלחמת העולם השניה, אבל אני בטוח שעם קצת עבודה שיטתית בוויקי תוכל לבסס את הנראטיב שלך עבור דור העתיד, שעוד עלול לקנות את השטויות המסורתיות שכולנו גדלנו עליהן.
http://tvtropes.org/pmwiki/pmwiki.php/Main/PsychoForHire
http://tvtropes.org/pmwiki/pmwiki.php/Main/SociopathicHero
אפשר לדון על "מאצ'ואיסטי", אפשר להתווכח על "אהבל", אבל "מצוי"? תעשה לי טובה.
מדויק יותר לומר שבעטו את השמרנים ב-1945 בגלל ההתנגדות שלהם למדינת הרווחה ולרפורמות בוורידג'. במדינה נורמלית בוחרים פוליטיקאים גם על הטיקט הזה ולא רק בטחון.
אל פחד! ברוטר כבר מצאו את האשם האמיתי בכשלי המערכה: זו אשתו של גנץ שתקעה סכין בגב צה"ל!
הסיפור על ההליכה של דיין הוא אנקדוטלי, ובאמת לא צריך ללמוד ממנו שבזמן הפגזה יש ללכת (אם כי גם אני, אזרח מן השורה ורחוק מלהיות גיבור, נוטה ללכת ולא לרוץ במצבי אזעקה. נניח לזה).
החוצפה של יעלון היא יוצאת דופן, גם הצביעות. מעבר לכל מה שגורביץ' טורח להזכיר לנו, אזכיר שבתו של יעלון לא שירתה בצה"ל בשל "סרבנות מצפון". אני ישבתי בכלא 4 עם סרבני מצפון, שנטחנו ונאבקו בבהמה הירוקה ללא סיכוי אמיתי. ראיתי כמה מאמץ, תסכול ואנרגיות השקיעו אנשים טובים שהיו מוכנים לעשות הרבה טוב לחברה ולמדינה, רק לא בגוף שמקדש אלימות. אבל הבת-של?! מה הבעיה?! נסדר לה. לא כבוד גדול, אבל אם הילדה רוצה…הרי אבאל'ה עשה כל כך הרבה לטובת המדינה, והציבור ממילא חלש, אז לילדה יהיה חוק אחר. כמו לשאולי אולמרט, נניח.
אז כל זה די ברור, אבל אני דווקא רוצה לאתגר את הסיפא שלך: "נתינת אפשרות לאויב להשיג הישג אסטרטגי". שום הישג אסטרטגי לא יושג אם יעלון ייהרג. אחד הלך, יבוא אחר. דבריך הם חלק מהגלוריפיקציה המעוותת שבחברה הישראלית לגבי אנשי הבטחון שלה. יעלון הוא בסך הכל פקיד בטחון בכיר. מדינת ישראל לא באמת תפסיד מלכתו. מה שהוא רוצה שנחשוב, וכנראה שהוא משכנע אותך ושכמותך, זה שלא רק שהיא תפסיד-ההפסד יהיה כה גדול, שהרווח היחיד הוא היותו בריא, שלם ומאובטח.
קשקוש. בוגי לא נדרש להיכנס עם מאבטחיו לסג'עייה אלא להגיע ליישוב עם משפחות וילדים שגרים שם שבועות ומופצצים ללא הפסקה בגלל שהוא ונהנתניהו משקשקים מפחד לקחת החלטה אמיצה מדינית (לתת לחמאס מוצא מהמצור) או צבאית (להכינס ולגמור עם זה). האיש היה עלוב ויישאר עלוב.
אין פה שום קשר למצואיזים אלה למנהיגות.
אתה באמת חושב שמנהיג (ושר ביטחון הוא מנהיג לכל דבר) לא אמור להגיע למקום שנמצאים שם אזרחים בגלל שזה מסוכן?
להיפך. הוא חייב להגיע לשם.
התגובה שלך מביכה , דווקא כנציג המחנה הלאומי זקוף הקומה בבלוג הזה.
דניאל טרגרמן
לא שאני חובב גדול של בוגי, אבל אפשר לראות את זה גם בצורה הבאה: אם חמאס מטווח את שר הביטחון, הסיכון שלו גבוה יותר מזה של סתם אזרח באזור. יתר על כן, עצם ההגעה שלו לקיבוץ מסכנת את התושבים, כי סביר שיירו עליהם יותר פצמ"רים אם בוגי מגיע לבקר. לפי אותו היגיון, הנסיך הבריטי הארי הוצא מהחזית באפגניסטאן, לא רק מחשש לחייו אלא גם מחשש לצוות שלו, שהיה הופך למטרה עיקרית לאוייב ועומד בסכנה לא פרופורציונאלית לשאר החיילים.
טוב האמת היא שיעלון אכן היה מפקד סיירת מטכ"ל וזו שאלה רצינית מה קרה לו מאז. אני נוטה לכיוון השלומיאלי. כלומר, דבר ביקורו של יעלון דלף, ההנחה היא שבמקרה כזה יפציצו בגשם של פצמ"רים את הישובים שבהם הוא אמור לבקר ואז נוכחותו שם לא תועיל לתושבים אלא תזיק להם. אלא שההנהגה כל כך מנותקת וכל כך לא מודעת שהם כלל לא מבינים כיצד הם נתפסים בציבור.
אם כבר מדברים על מלחמת ההתשה- במהלכה הרגה ישראל את הרמטכל המצרי בעזרת מרגמה, זה נחשב להישג ישראלי לא מבוטל, אין שום סיבה שנגיש לחמאס הזדמנות להגיע להישג כזה רק כדי ששר הביטחון יצא גבר גבר, זו החלטה נבונה ולא פופוליסטית, בניגוד לפוסט הזה.
לא בטוח שזה היה משנה משהו כי המצרים הרגו גם את אלו שנכנעו בד"כ.
ויש סיפור על דיין שעמד על מוקש בקור רוח במשך מספר דקות במסגרת ויכוח אם מוקש שהוא העריך כאנטי-טנק יכול להיות מופעל ע"י משקל אדם.
היה חרא של בנאדם, אבל פחדן הוא לא היה.
איזה אירוני זה יהיה אם תושבי הדרום ינוסו על נפשם מקו האש, הפלסטינים ישתלטו על האזור, ואחרי כמה שנים אסמאעיל הניה יתמם ויתהה "מי אמר להם לברוח".
אם החלק הראשון יקרה אני אעשה כל שביכולתי כדי לברוח מישראל. אם לא אצליח אתאבד. זאת לא הלצה. על החתום, אנונימי.
אתה יודע משהו? אם זה מה שיקרה, אני אקבל את העובדה שהפלסטינים השיגו את השטח ושאנחנו פשוט לא הצלחנו להגן עליו. כן. גם אם ישתלטו על הבית שלי במרכז הארץ. בטוח שאני לא אעודד את הנכד שלי לעשות פיגוע התאבדות במאבק חסר תוחלת לשוב חזרה לבית שמזמן כבר לא קיים.
הילדים שלך ירגישו אחרת בקשר לזה. במיוחד אם יהיו תקועים עשרות שנים במחנות פליטים בלי אזרחות של אף מדינה.
אם אגיע למצב הזה, השאיפה הראשונה שלי תהיה להתאזרח במדינה כל שהיא (המדינה אליה הגעתי כפליט או מדינה סבירה אחרת). ב1948 גורשו בסך הכל כמה מאות אלפים. טיפה בים הפליטים שנוצרו באותם שנים. כולם, פרט לפלסטינים, הפסיקו להיות "פליטים". רק הפלסטינים מנסים להשיג רווח פוליטי על גב הפליטות שלהם. לכל אדם יש את הבחירה אם לחיות העבר או להתמקד בשיפור מצבו שלו. אם הם היו מקדישים עשירית מהמאמצים שלהם להשמדת ישראל לשיפור מצבם, הם כבר לא היו פליטים.
בהצלחה עם ההתאזרחות בירדן, סוריה, לבנון, וכו' או בגדה המערבית ועזה הכבושות.
דווקא בירדן אפשרו להם להתאזרח ואפילו בלבנון ניתנה לחלקם אזרחות. מאבק לקבלת אזרחות במדינות השהייה היה משיג הרבה יותר מאשר ניסיון עיקש להשמיד את מדינת ישראל. הימנעות מאלימות וממלחמת אזרחים גם הייתה תורמת לרצון של המדינות הקולטות להעניק להם מעמד חוקי. אם הפלסטינים עצמם היו מוותרים על המאבק הפוליטי הזה, אותן מדינות לא היו יכולים לנצל את הפליטות הזו לצרכיהן שלהן.
טוב שאתה יודע להחליט עבור אנשים אחרים מה הם צריכים לעשות…
אני לא חושב שהפליטים הפלסטינים רוצים "להשמיד את מדינת ישראל". הם רוצים לחזור לבתיהם או לבתי אבותיהם (שברוב המקרים כבר אינם קיימים, אבוי), ומה יקרה עקב כך למדינת ישראל מעניין להם את הישבן — בצדק גמור, מבחינתם.
אפשר להגיד שהגישה הזאת אינה קונסטרוקטיבית. אבל כאשר מי שאומר את זה הוא מי שנהנה מתוצאות גירוש הפליטים (או מניעת חזרתם אחרי המלחמה ההיא), נימוק הקונסטרוקטיביות איכשהו מאבד מזוהרו.
בירדן גם טבחו בהם בהמוניהם בפעם האחרונה שהם ניסו להביע שאיפות לאומיות כלשהן. מה שאתה וההאשמים מציעים להם זה הישרדות שפופה משהו, קיום של נתינים למעשה. לפלסטינים בלבנון אין אזרחות לבנונית וגם הם סובלים מאפליה ואלימות, אפילו לאחרונה.
אני לא מציע להם כלום (והייתי שמח לראות את השושלת ההאשמית עפה לכל הרוחות, אבל זה עניין אחר).
אני מבין שמדינת ישראל גרמה לאנשים האלה עוול איום (אולי בלית ברירה), וכדי לתקן אותו, צריך לכבד את עמדתם ולנהל משא ומתן רציני, לא להתכחש לאחריות של ישראל לבעיית הפליטים ולחלק עצות בשנקל.
פאק, פדיחה. יש מצב שאתה מוחק את התגובה הזו?
אילו בוגי לא היה מאשר את בימוי ירי הרקטות לב"ש כתרוץ ל"חיסול" דף ובכירים אחרים, החמאס לא היה מגיב בירי פצמ"רים ודניאל היה עוד בחיים. אולי לכן אימץ הנחש במגפיים את התירוץ הראשון שהוצע לו כדי להתחמק מלהביט למשפחה השכולה בעיניים.
גילוי נאות: נולדתי וגדלתי בנחל עוז.
בנוסף למה שהאזרח ועדו כתבו בתגובות 3+4 – המנעות מביקור במקום תחת אש היא כנראה המעשה הרציונלי. מה יש לשר הבטחון לעשות שם – לעודד את התושבים? להראות את זקיפות קומתנו? ממילא הם בדרך להתפנות!
אממה – ברגע שפורסם שהוא עומד לבקר שם, הדבר הגרוע ביותר הוא לבטל. קברניטנו לא הפנימו שמשחק בדימויים מהווה מרכיב חשוב במערכה הזו. פינוי היישובים הוא רע (הכרחי), אבל כשקדמה לו אמירה אומללה שניתן לחזור לישובים בלב שקט – הפינוי הפך לאסון תקשורתי. כנ"ל גם ביטול הביקור.
קברניטינו משחקים בדימויים רוב הזמן; מרוב המחשקים הם נוטים לשכוח שמאחורי הדימויים יש גם מציאות.
כנראה אי-אפשר למנוע זליגת מידע על ביקורי שרים ביישובים אזרחיים. פייסבוק, טוויטר, טלפונים חכמים ושאר מרעין בישין הם אחראים למצב הזה במידה רבה.
אבל זה מה שיש, ועם זה צריך להתמודד. להגיע לאנשים שהצבת אותם תחת אש האויב זו אחת מדרישות המינימום של מנהיגות. בעצם, אפשר לנסח את זה גם אחרת: אם הנהגה רוצה לנהל מלחמת תעמולה, מן הראוי שהיא תשלם את מחיר המלחמה הזאת ולא תשית אותו על אזרחים מן השורה (ולכן, את ההחלטה על פינוי או אי-פינוי יישובי עוטף עזה יש לקבל ללא תלות בשאלה האם פינוי כזה ייתפס כהישג של החמאס).
אז "שיירו עלינו את כל הטילים שלהם" זו המקבילה 2014 ל"שהטילים יחלידו"?
לא ברור אם אכן החמאס "מובס" (שים לב שההגדרה של ארגונים כאלה לניצחון או תבוסה שונה בהרבה ממה שאנחנו היינו חושבים). לא ברור גם איך יש כאן "קריסת קונספציה שמאלית".
כניסה קרקעית לעזה יתכן שתביא לניטרול עוד יכולות של החמאס. מצד שני אולי היא כניסה למלכודת ובדיוק מה שהחארות רוצים.
צה"ל נכנס לרצועה ברבאק -> חמאס מקבל בשר טרי בצורת אלפי חיילים בזלדות עתיקות שאפשר לצלוף בהם, לפוצץ עליהם מטענים, להטמין מוקשים ולשלוח להם מתאבדים -> צה"ל סופג עשרות אם לא מאות אבידות -> חמאס מפסיק כמעט לגמרי לטווח ישובים בישראל לטובת תקיפת חיילים -> הלגיטימציה של חמאס בעליה -> מהפכה בגדה, אבו מאזן נופל -> תכניות המו"מ נקברות בשני הצדדים עד הגעת משיח בן דוד על חמור לבן\המהאדי -> ביבי נתניהו והליכוד נמשחים למלכות לנצח נצחים
אומרים *קאלקי. משיח\מהדי לא יהיה, כי נראה לי שבשלב הזה די בטוח שאין יהוה.
אכן תסריט ריאלי. אבל בינתיים לא נראה שלשם שביבי ובוגי מכוונים.
מעניין שמאז שבוגי אמר ש"הציבור הוא החוליה החלשה" כי הוא מונע מצה"ל להשתמש ביכולות שלו, הציבור שינה כיוון ב-180 מעלות. במקום לבקר את ה"סיכולים הממוקדים" (כפי שהיה אז), נראה שהציבור בעיקר דורש הסלמה של הלחימה, ואם כבר, צה"ל הוא זה שמנסה להסביר שאין טעם בכך. האם היוצרות התהפכו בגלל שהקשיבו לבוגי?
גם אם בוגי היה סטלין הוא לא היה מצליח לשנות את דעת הקהל כמו המציאות.
לא פחדן אלה חלש אופי. היה צריך להתעלם מהאבטחה ולהגיע לקיבוץ. לא קיבל שנת רמטכלות נוספת משרון ומופז, כי ראו בו בוק.
אני רק הערה:
מספר הרמטכ"לים שנהפכו לראשי ממשלה בישראל אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת, ולא להוריד את כולן. אין לראש גזר חסר הכריזמה הזה שום יכולת להתמודד על התפקיד ולזכות בו.
הוא הגיע לדרגה הגבוהה ביותר בסולם מבחינת הקריירה הפוליטית שלו. מכאן צפויה לו רק ירידה.
פחות כריזמה מאולמרט?
פרט לכך, לא היו כ"כ הרבה ראשי ממשלה, ואחוז גדול מהם מנהיגים צבאיים גם אם לא רמטכ"לים. אתה לא מסכים שעל פניו (בלי להתחשב באפשרות שכישוריו של גנרל טוב כזה או אחר יעשו ממנו ראש ממשלה בלטה) זה תורם הרבה נקודות להיות בעל רקורד צבאי עשיר בדרך לראשות ממשלה?
אני לא חושב שבוגי יהיה ראש ממשלה. הוא לחלוטין לא ב-A-list של הליכוד, ונעקף בפופולריות על ידי אנשים כמו סער, ארדן ואפילו דנון (!). אני מנחש גם שועדת חקירה או אפילו דו"ח מבקר בנושא המחדלים של המלחמה האחרונה לא תוציא אותו נקי.
אני לא חושב שמה הופך ראש ממשלה במקרה הישראלי הוא היות בעל רקע צבאי, דווקא. לשני ראשי הממשלה האיקוניים בישראל לא היה "רקע צבאי" של ממש להתפאר בו, אך הם חשקו בקרבתם של גנרלים, בעיקר על מנת שיאששו את מה שהם חשבו על עצמם: מצביעים דגולים כו'.
נראה לי שעל מנת להגיע לראשות ראש הממשלה יש להיבנות דרך המוסדות המפלגתיים לאורך זמן. אך זה כבר מזמן אינו רלוונטי למציאות של ימינו. אולמרט זכה בראשות הממשלה בהטלת גורל, לבני נכשלה בלשאת הלאה את הלפיד; נתניהו מכהן כבר זמן רב בעיקר בשל תדמיתו והריאליזם (יש יאמרו דוגמטיזם) הפוליטי שלו; לרקורד שלו בתר שר אוצר – ואפילו האיש הנכון בזמן הנכון – לא הייתה שום השפעה על היבחרותו מחדש, ההפך הוא הנכון, שכן היא הזיקה.
בוגי לא יהיה ראש ממשלה. עם זאת, קשה לי גם להיות כ"כ בטוח לגבי סער ארדן ואחרים. אני אישית חושב שמועמדים יותר סבירים הם בנט וליברמן, ובעיקר משום שהם נישאים על כפות ההמון, ואלו סוגי המנהיגים הבאים במדינת ישראל: מנהיגי המון פרוטו-פשיסטיים/פופוליסטיים.
אני מהמר על סער מהסיבות הבאות: אחרי עידן נתניהו הליכוד הולך לסבול. יהיה פילוג עם ישראל ביתנו באופן כמעט בטוח ושתיהן יהפכו למפלגות בינוניות. בתנאים כאלה מי שיזכה, לא רק בקלפי אלא גם בתוך המפלגה, הוא מי שיצליח לתוות כמה שיותר קשרים עם פלגים אחרים, עם המרכז ואפילו עם המרכז-שמאל. לסער יש את כל זה: הוא נראה כמו יאיר לפיד ומסמן קו יותר מרכזי ו"ממלכתי". הוא חבר של יחימוביץ' ולא נמצא בכיס של המתנחלים כמו האולטראס של הליכוד.
אולי ביבי יעשה בייל אאוט, ויקים מפלגה חדשה, קדימה 2? אולי אפילו עם לפיד?
לעניות דעתי, הפוליטיקה בישראל תמשיך לסבול מריקבון מתמשך כל עוד לא נבחרת ממשלה על טהרת השמאל, או כאשר מרכיבי המרכז שבה הם אלמנט זניח ושולי.
על מנת שזה יקרה, אני חושב שהשמאל חייב לעבור רדיקליזציה.
התוכנית הסודית של עבאס הייתה על דל שפתותי כמה ימים לפני שקראתי עליה. אלא שאני חשבתי שהתוכנית הסודית של עבאס צריכה להיות הגלויה של כל מפלגות השמאל בישראל, שירוצו על מצע משותף לכנסת, לצד מצע מפלגתי אישי. השמאל צריך להציב תאריך יעד לסיום הכיבוש, בדיוק כפי שעשה ברק בהצבת תאריך יעד לנסיגה מלבנון. האקט ההוא היה רגע של הכרעה ריבונית בפוליטיקה, הרבה יותר מאשר ההתנתקות הנמהרת והנכלולית של שרון. זה היה האקט האחרון של הכרעה ריבונית בישראל הזכור לי.
האם לשמאל יש מוטיבציה לעבור רדיקליזציה? מה מייחד אותו, שהאג'נדה שלו תהיה דחופה לביצוע?
מוטיבציה – כן, הרצון להישרדות פוליטית עובר דרך מימוש האג'נדות ההיסטוריות שלו. מה שמייחד אותו הוא העמדה ההיסטורית שלו, והניסיון להתאים אותה אל המציאות המשתנה, כמו הניסיון לעצב את המציאות בהתאם לה. הימין, ולא רק במקרה הישראלי, כאשר הוא אינו עובר רדיקליזציה, נותר תמיד בתחומי הסטטוס קוו, ואינו רוצה לזוז משם. מובן שזהו סטטוס קוו אשלייתי, שכן הימין משנה את המציאות בצורה הדרגתית, זוחלת, אך מכרעת, אך הוא פועל בצורה שונה. במקרה הישראלי זוהי צורה של "דלת אחורית". הוא אינו מעמיד את ערכיו למבחן הציבור, ולכן הוא מנסה לקבע אותם בשיח ובמציאות הפיזית על ידי "קביעת עובדות בשטח". השמאל, לטוב ולרע, מבקש לשכנע, להשיג הסכמה רחבה, או כזו שאפשר להציג ככזו, ואז ליישם את מדיניותו, פחות או יותר באופן קונסיסטנטי. לא מדובר בבריות זהות או אפילו דומות.
שים לב שהימין מעולם לא העמיד את ההתיישבות בשטחים למשאל עם, אלא תמיד את פינוי השטחים במסגרת הסכם. ואפילו במקרה הזה, מדובר בסוגייה שנותרת תיאורטית, משום שאין הוא מגיע אף פעם לנקודה שבה הוא עומד על סף פינוי שטחי מולדת.
עזה – האם מדובר ב"שטחי מולדת"? אינני חושב, שאם כן, ההתנתקות לא היית אפשרית. סיני – גם לא, ומאותן הסיבות. רמת הגולן – ישראל מתעקשת עליה מסיבות שנראות לכאורה מוצדקות יותר, אך גם שם, אין מדובר בשטחי מולדת במובן התיאולוגי-פוליטי שננקט על ידי המתנחלים. רק שטחי יו"ש נחשבים לשטחי מולדת במובן העמוק, האמיתי, ולכן רק הם מושא להתיישבות מסיבית – המסיבית מכל ההתיישבויות שלאחר 67 – ובדיוק מאותם טעמים תיאולוגיים-פוליטיים.
המחלוקת היא תמיד סביב ההכרעה ביחס לשטחים הללו. השטחים הללו הם האמבלמה לשיח התיאולוגי-פוליטי בישראל, ועם פינויים (אם וכאשר) גם יחל השיח הזה לדעוך ולהצטמצם ולחזור לגודלו הטבעי.
סער הוא מועמד ריאלי לראשות הממשלה. אני חושב שכך, ומסתבר שגם אנשים ברחוב ששמעתי. עם זאת, ייתכן וזהו אוויר חם, והוא בכלל יקבל רגליים קרות. מנגד, בנט מעוניין בראשות הממשלה, וגם ליברמן, ולא יחדל עד שישיג אותה – אם יוכל. לפיד יכול לרצות מהיום ועד מחר. אין סיכוי שהאיש הלא נבון זה יגיע לפסגת המערכת הפוליטית. את הבלוף הזה מסוגל הישראלי הממוצע לראות.