החברים של ג'ורג'

מצבא לכנופיה: סיפור קצר

אז לפרשת הדגל בחברון, שעליה כתבתי בסוף השבוע, הגיע סוף בלתי צפוי. כלומר, בלתי צפוי אם היו לך עדיין ציפיות מצה"ל.

חמושי צה"ל "עצרו" – או, בלשון בני אדם, חטפו כבן ערובה – קטין פלסטיני, בנו של שכנו של בעל הבית, שאדי סידר. הם הביאו את הקטין אל הבית ושם דרשו, בתמורה לשחרורו, את הסרת הדגל. סידר הסכים והקטין שוחרר. כזכור, בשעתו טען דובר צה"ל שלצבא אין מדיניות של הורדת דגלים, אבל כנראה שכח לעדכן את מח"ט חברון, אבי בלוט. הלז הודיע שהדגל "מפריע לסטטוס קוו" ודרש את הורדתו.

כמה מילים על הסטטוס קוו סביב בית הדסה. אחרי 1967, אפשרה ישראל לבעל הבניין המקורי, מי שחי בו לפני 1948, לשוב ולקבל אותו. היום זה היה מעורר בלגאן; אז אף אחד לא העלה בדמיונו שפלסטינים יעלו דרישה מקבילה לרכוש שלהם, שנבזז במלחמת 1948. עם זאת, הבניין עמד נטוש עד 1979. באותה שנה פלשה אליו "קבוצת נשים עם ילדים", והממשלה הורתה לא לפנות אותן – לפעם הבאה שמישהו יטען בפניכם שהפלסטינים עושים שימוש לא נאות בילדיהם במאבק מול ישראל. ב-1980, תקפו פלסטינים קבוצה של מתנחלים שהגיעה ל"ביקור שבת" במאחז בית הדסה. כתוצאה מכך, אישרה הממשלה את ההתנחלות במקום. ככה נראה ה"סטטוס קוו" של חברון, שהפך פתאום לקדוש: כזה שתמיד זז עם המתנחלים.

דובר צה"ל, חשוב להדגיש, לא הגיב לידיעה על הורדת הדגל. למה הוא צריך להכניס את הראש החולה גם כך שלו למיטה נגועה. קצין בפיקוד מרכז טען שהצבא ממילא התכוון לשחרר את העצור, שכן הוא היה ילד מתחת לגיל העונשין, ושאין שום קשר להורדת הדגל, שבוצעה "בתיאום ושכנוע."

ואם אתם מאמינים כך אכן קרה, ודאי האמנתם בשעתו לדובר צה"ל כשהוא זיהה אלונקה כרקטה, וכאשר טען בשעתו בשבוע הראשון של מלחמת לבנון הראשונה שכוחותיו אינם בביירות.

אז מה קרה פה? מאד פשוט. פגעו בכבוד של הצבא וספציפית של המח"ט. החיילים שלו צולמו, בסרטון שמאז הופץ בכל כלי התקשורת, כשהם מפחדים להפעיל אלימות מחמת נוכחות המצלמות. המח"ט לא יכול לשאת את החרפה הזו, והדגל הפך לעניין של כבוד; ומאחר ולא היתה לו כל עילה חוקית להסיר אותו, הוא לקח ילד בן פחות מ-12 כבן ערובה. הראנו להם מי הגבר-גבר. הדגל בידינו. בדרך היינו צריכים להטיל אימה על ילד ולסחוט את השכנים שלו, אבל לזה קוראים היום דבקות במשימה.

במילים אחרות, המח"ט נהג כראש כנופיה וחמושיו – ככנופים מן השורה. אין ספק, שירות בכנופיה הזו משרה גאווה לאומית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

28 תגובות על ”מצבא לכנופיה: סיפור קצר“

  1. יותם הגיב:

    פוסט יפה. אמנם אין פה עניין רב לכשעצמו- בסה"כ מדובר בדגל- פיסת בד צבועה. אבל המקרה בהחלט מלמד הרבה על התנהלות הצבא והמתנחלים ושיתוף הפעולה ביניהם. הערה קטנה- לדעתי במקום כנופים צריך היה לכתוב חברי כנופיה.

  2. יותם הגיב:

    אה, סליחה.

  3. מאיר הר-זיון הגיב:

    אני מוחה בתוקף על הטענה שהמח"ט נהג כראש כנופיה. הוא לא נהג כראש כנופיה — הוא ראש כנופיה, וככה עליו להתנהג. זהו צכ"ל: צבא כיבוש לישראל / צבא כנופיות לישראל; וכמובן, צק"ל: צבא קלגסים לישראל. להקיא.

  4. FN הגיב:

    הה, היתה לי תגובה שלא ציפיתי לה. דמעות עלו בעיניי. לא של הפתעה. אולי של השלמה ואבל.

  5. משה הגיב:

    בית הדסה הוא מבנה מגורים ומרכז מבקרים הממוקם בלב היישוב היהודי בחברון. בעבר שימש המבנה כבית חולים בשם 'חסד לאברהם'.
    היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

    הבניין הוקם בשנת 1893 בידי ר' חיים רחמים יוסף פרנקו, המכונה החרי"ף. המבנה שימש כבית חולים שנקרא "חסד לאברהם" ונתן משירותיו ליהודי וערביי חברון והסביבה ללא תשלום. בשנת 1912 נוספה קומה שנייה לבניין.
    במהלך מאורעות תרפ"ט בשנת 1929, התנפלו רבים מערביי חברון על הרובע היהודי בעיר. במהלך התנפלות זו נרצחו מנהל בית החולים בן ציון גרשון ומשפחתו יחד עם עוד יהודים רבים, כמו כן נבזז הבניין ונפגע בחלקו.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      אני בטוח שהצרפתי המסריח שהתחיל את הבלגן גם התעמק בהיסטוריה העתיקה של המקום.

      אם לארגוני שמאל באמת יש כוח בינלאומי,‏ זה הזמן לארגן לו קבלת פנים משפטית מעניינת בארצו.‏

    • אופיר בלוז הגיב:

      וויקיפדיה העברית, Really?

  6. משה הגיב:

    מאנשים שהאמת היא נר לרגליהם אני מצפה שבכתבה יפה ולא קצרה יזכירו את העובדות האלו על בית הדסה. ולמגיב האחרון אנא התבגר. אם אין לך טיעונים עניינים אנא לך ללמוד ותחזור שתהיה גדול.

    • אסףר הגיב:

      גם אם זה אמת, זה לא רלבנטי לסיפור הכנופייה החמושה.

      והתגובה לגבי הצרפתי המעצבן עניינית לגמרי.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      פעם אחת היה פלסטיני ולפלסטיני היה עז.

      ב1948‏ באו חיילים.‏ הרגו את הפלסטיני ואכלו את העז.

      עכשיו,‏ תעשה העתק-הדבק לסיפור הזה לכל ידיעה תקשורתית שעוסקת בפלסטינים,‏ במיוחד לכאלה שמהן משתמע שהפלסטינים נקמו את נקמת העז,‏ כי חייבים להביא את כל העובדות ההיסטוריות! חייבים להראות מה שהיה קודם!‏

    • ygurvitz הגיב:

      נניח שאלה עובדות. איך הן קשורות?

  7. עדו הגיב:

    השאלה היא עד כמה האירוע האחרון הוא חריג. כשהייתי חייל מילואים בשטחים הנוהל היה קבוע. הפלשתינאים מפזרים אשפה או צמיגים בוערים ברחוב, מקשקשים סיסמאות על הקירות ומיידים אבנים. הצבא מפזר את המהומות (או מחכה שיתפזרו לבד, מילואימניקים, אתם יודעים) ואז מגיע לבתי הפלשתינאים ומכריח אותם לנקות את הרחוב ולמחוק את הסיסמאות למרות שברור שמי שכתב את הסיסמה על הבית הוא לא בעל הבית עצמו.
    זה נראה לי כמו המשך ישיר של אותה מדיניות ולומר את האמת, אני לא ממש רואה פיתרון חוץ מאשר יציאה מהשטחים. אין כיבוש נאור, פשוט אין.

    • אורן29 הגיב:

      יצא לי לשרת בחברון, בסדיר, ב 1992 וב 1993. הייתי שם כשהסכם אוסלו יצא לאור.

      ממה שאני זוכר, פעולות ומעשים מסוימים שנאסר על הפלסטינים לעשותם- כלומר: שבגינם היינו מסתובבים ברחובות, תופסים את המסכן התורן, ומצווים עליו למחוק כתובות/להוריד דגלים/להביא תעודת זהות- פעולות כאלה הפכו למותרות. "דגל אש"ף" היתה אחת מהן כי בכל זאת, עכשיו מדברים איתם וכל זה.

      עברו כמה שנים מאז השירות הסדיר שלי, ובאמצע גם היתה איזו אינתיפאדה. מצד שני, הרשות הפלסטינית אף פעם לא הוגדרה "אויב" באופן נחרץ ומוחלט, כך שאין לי מושג אם תליית הדגל חזרה להיות עבירה בספר החוקים הצה"לי. אני יכול להניח שלא, כי אחרת תקרית דומה היתה מתפרסמת הרבה לפני מרץ 2014.

      לגבי "כיבוש" באופן כללי- יש יותר מדרך אחת ליישם את הקונספט הזה, נאור פחות או עוד פחות. הדרך הישראלית, זאת עם ההתנחלויות, היא כנראה המטומטמת מכולן. בכל מקרה מדובר לא בפוליטיקה, אלא בזואולוגיה- בעל חי עם זנב שגדל כאילו חטף איזו מנת קרינה מצ'רנוביל, ולא רק שמכשכש בכלב, אלא מצליח לשכנע אותו (את הכלב) לנשוך את החלקים ה"שמאלנים" שבו.

  8. אטריק הגיב:

    ההרשמה לשליחה במייל לא עובדת. בבקשה תרשום אותי.

  9. יונה רוכלין הגיב:

    מה פתאום "אפשרה ישראל לבעל הבניין המקורי, מי שחי בו לפני 1948, לשוב ולקבל אותו"?
    אין בחברון ולו צאצא אחד של אנשי הישוב הישן שחיו בעיר. חלק מהמניפולציה והשקרים שלהם זה למכור לכם את השקר הגס שהישוב "הושמד כולו" בתרפ"ט וכמובן שזה שקר בוטה וגס. לאנשי הישוב הישן צאצאים רבים בארץ, שמגנים נמרצות את המתנחלים ודרשו מהם לא פעם ולא פעמיים שיפסיקו להעמיד פנים שהם מייצגים אותנו.
    ועוד הערה – הקומה השניה של בית הדסה הוקמה על ידי סבא רבא שלי, הרב סלימן מני וגם נקראה על שמו.

  10. nachum הגיב:

    יחידת מגלן-אבי בלוט 2010 – 2012 כיום מח"ט יהודה

  11. תושב הארץ הגיב:

    ועדיין, אתה מתעלם מהסיבה העיקרית בגינה הכיבוש נמשך. זה לא המתנחלים. המתנחלים לא הפריעו לישראל לצאת מעזה, כשהוחלט שזה הדבר הנכון. וגם לא מסיני. כמו שאומרים – "צריך שניים לטנגו".

    • נועם א"ס הגיב:

      כמובן שהסיבה העיקרית שבגינה הכיבוש נמשך היא רצחנותם האינהרנטית של הברברים השחורים. (ואיראן, כמובן. לא יכולים להפסיק לרצוח הברברים האלה. עד שלא נפציץ אותם הם אף פעם לא ילמדו. מה לעשות, זה בגנים שלהם)

    • אלכס ז. הגיב:

      האמת שמתנחלים כן הפריעו. הם חסמו את כל עורקי התנועה העיקריים, ניסו לבצע מספר פיגועים, הצליחו לבצע אחרים, ניסו לחטוף את הליכוד וניסו לבצע מרד המוני.
      לא יודע מה איתך, אבל לי זה נראה כמו וואחד הפרעה. זה שהניסיון שלהם נכשל אומר יותר על שרון ומנגנוני השלטון מאשר עליהם.

      אז מה הנקודה שלך? מי השניים שצריכים לרקוד? הפלסטינים? אולי לא שמת לב, אבל ההתנתקות בוצעה ללא משא ומתן עם הפלסטינים. זה היה כל הרעיון. בגלל זה קראו לה "התנתקות".

  12. משה הגיב:

    מדוע אתם מתחילים לכנות התנחלות מ67 ולא 19 שנה קודם.? מדוע כפר גלעדי שרחוק יותק מ100 ק"מ מיצהר ואיתמר לא הייתה התנחלות. ומי שבאמת רואה את עצמו התנחלות מדוע שלא יעבור.יחזור למקום מוצאו. ומי שלא מרגיד שום קשר לארץ הזאת כמולדת העם היהודי מדוע הוא נשאר פה במדינה החשוכה והפשיסטית הזאת? ודבר נוסף האם תוכלו להראות לי דוגמא של צבא במצב דומה שנהג טוב יותר?

  13. משה הגיב:

    הכתב מציין שבעל הבניין המקורי הוא פלשטיני. המגיב בתגובה 9 שתומך בו ויורד על המתנחלים מוסיף את הפסקה הבאה "ועוד הערה – הקומה השניה של בית הדסה הוקמה על ידי סבא רבא שלי, הרב סלימן מני וגם נקראה על שמו.
    "

  14. יונה רוכלין הגיב:

    למשה – אם הבנתי נכון, גורביץ כתב על בית הדסה ועל דייריו ולא על הבית הפלסטיני. כמו שכתבתי, אין בחברון אפילו יורש חוקי אחד של הרכוש היהודי שבעיר ולפיכך זו טעות לחשוב שהמדינה אפשרה לבעלים המקוריים להתיישב בו.

  15. משה הגיב:

    ליונה
    ציטוט "אפשרה ישראל לבעל הבניין המקורי, מי שחי בו לפני 1948," ב1939 נרצחו בפרעות יהודי חברון ובכללם תושבי בית הדסה . האם את קוראת לבחור הנחמד שישב בבית בין 39 ך48 בעל הבית המקורי?

    • יונה רוכלין הגיב:

      למשה. בתור צאצאית למשפחות מני וחסון מחברון וכיורשת של נכסים בעיר הזו תפסיק לבלבל לי את המוח עם השקרים שלכם. אכן נרצחו יהודים בפרעות – אבל רובם(!) ניצלו (שכניהם הערבים הגנו עליהם בגופם). אז תפסיק למרוח לי את השקר המתועב שהקהילה כולה נרצחה. מרבית יהודי חברון מתו בשיבה טובה והשאירו אחריהם צאצאים. אני אחת מהם!

      • אח של משה הגיב:

        ליונה.

        כתבת "שכניהם הערבים הגנו עליהם בגופם".

        ממי היה צריך להגן עליהם?

        • גיל ב' הגיב:

          היא גם כתבה "אכן נרצחו יהודים בפרעות", אז לא ברור לי מה הבעייה שלך. כנראה שאתה מסוגל רק לחשיבה בינארית או שכולם נטבחו או שלא היה כלום.