החברים של ג'ורג'

הבומרנג שהטיל ג'ורג' וו. בוש חזר הביתה

באפריל 2003, כיומיים אחרי התמונה המפורסמת של הפלת פסלו של סדאם בכיכר בגדאדית, התרבו הדיווחים על כך שביזה פושטת בעיר הבירה. בין השאר, נבזזו מוזיאונים שהכילו שכיות חמדה ועתיקות בעלות חשיבות היסטורית וארכיאולוגית עצומה. מזכיר ההגנה רמספלד נשאל על כך באחת ממסיבות העיתונאים שנהג לערוך. רמפסלד, אדיש לחלוטין לעובדה שכאחראי הצבאי בשטח זה תפקידו למנוע ביזה ולהגן על האוכלוסיה, משך בכתפיו: "Stuff happens," אמר. זה קורה. לימים למדנו שזה קרה בעיקר משום שרמספלד התעקש שהכוח הצבאי שייצא לעיראק יהיה קטן הרבה יותר משדרש הצבא. רמספלד רצה הדגמה של הלם ואימה; זו מצריכה צבא קטן וזריז. כשהעז הרמטכ"ל האמריקאי בחודשים קודם לפלישה, אריק שינסקי, לומר שהכיבוש של עיראק יצריך מאות אלפי חיילים, רמספלד ושאר חברי הקנוניה הניאו-קונית תקפו אותו בחריפות. פרישתו זמן קצר לאחר מכן, אף שתוכננה מראש, נראתה כהדחה.

ביום חמישי חזר ה-stuff happens של רמספלד ונשך את אובמה. מה שאמור היה להיות הצבעה פורמלית למדי בפרלמנט הבריטי על הצעת תמיכה ביציאה למלחמה בסוריה הסתיימה בתבוסה מהדהדת של ראש הממשלה קאמרון. בפעם הראשונה במאתיים שנה ויותר ראש ממשלה הגיש לפרלמנט בקשה ליציאה למלחמה, וזה דחה אותה. חשוב לציין שבימים כתיקונם, לקאמרון יש רוב יציב מאד בפרלמנט: כ-60 מחברי מפלגתו, השמרנים, הביעו את התנגדותם להצעה, מי בסירוב חד להגיע להצבעה ומי, כאשר גבר הלחץ, בהצבעה נגד ראש הממשלה.

וההצבעה הזו היתה נכונה. כך צריך. מלחמה היא ההכרעה הקשה ביותר שגוף מדיני מקבל. מדובר במותם של אלפים (במקרה הטוב), רבים מהם חפים מפשע. למלחמה לא יוצאים, אם לצטט את מאיר דגן, אלא כאשר החרב מונחת על הצוואר. הפרלמנט שאל שאלות נוקבות, הגיע למסקנה שהתכנית של הממשלה לא ברורה ועוד פחות ברור איך היא מתכוונת לצאת מסוריה, והחליט שלא לערב את בריטניה בעוד מלחמה במזרח התיכון. מי שנכווה מתה, אומר הפתגם הבלקני, עושה 'פו' על יוגורט; מי שנכווה בבוש ורמספלד, נזהר מאד גם ממלחמה של אובמה.

זה עצמו נאלץ בסוף השבוע להודיע שהוא מתכוון לצאת למתקפה בסוריה, אבל שבדעתו להיוועץ קודם כל בקונגרס. ושוב, כך צריך. החוקה מעניקה את סמכויות המלחמה לקונגרס – בניגוד לשורה של פרשנים ישראלים אווילים שצווחו הבוקר שהסמכות הזו נתונה לנשיא. לא רק החוקה קובעת כך, גם חוק סמכויות המלחמה, שנחקק אחרי טראומת ויאטנם, אומר זאת. מאז 1941, רק בשני מקרים יצא הנשיא למלחמה ללא הסכמת הקונגרס – בוש האב בהתקפה על פנמה וקלינטון בהתקפה על סרביה. בוש האב טרח וקיבל, בקושי, את הסכמת הקונגרס ליציאה למלחמה בעיראק אחרי כיבוש כוויית; אני עוד זוכר את הפרשנים הימנים שקוננו שההפרש הקל בקונגרס הציג את בוש כ"חלש." לא משנה: באומת פוקס שלחופי הים התיכון מיהרו לקבוע שהעובדה שאובמה מציית לחוק אומרת שהוא "חלש," וכידוע היהודים הישראלים בזים לאנשים חלשים, תוך שהם מקרינים את התפיסה הזו על ה"ערבים."

ציות לחוק הוא חולשה? זה באמת מעניין. יש שם לאנשים שמתעלמים מרצון העם שלהם, מהחוק ומהפרלמנט ועושים כראות עיניהם: קוראים להם עריצים. בישראל, זה לא משנה. הבטיחו לפרשנים הבטחוניים שלנו צעצוע ובסוף לא נתנו אותו. הם נוהמים ורוקעים ברגליים. "גורמים מדיניים" אמרו ש"אובמה פחדן." וואלה. איך אמר תוקדידס על מלחמות האזרחים בערים היווניות? "מילים שינו את משמעותן וקיבלו משמעות חדשה. חוצפה חסרת מעצורים נדמתה כאומץ של בעל ברית נאמן; היסוס זהיר, כפחדנות גלויה; המתינות – כמעטה לחוסר גבריות; היכולת לראות את כל צדדי הבעיה, כחוסר יכולת לפעול. אלימות פראית הפכה לגבריות, חתרנות זהירה – לאמצעי מוצדק של הגנה עצמית."

אין ספק: המצב שבו הנשיא איננו פועל אלא באישור הקונגרס, וזה עצמו איננו מצביע מבלי להקשיב לרחשי לב העם, גרוע עשרות מונים מהמצב שבו מתכנסת ממשלה, מנהלת דיון של כעשרים דקות – זמן קצר לאחר שאחד השרים הבכירים ביצע מעשה מגונה בחיילת – ואחר כך יוצאת למלחמה מבלי לדבר בכלל עם הפרלמנט. אותו היא מערבת רק כמה ימים אחר כך, בנאום נמלץ מלווה בקריאות "עד כאן" ודפיקה על הדוכן, ורק כדי שיקבל דיווח. אם היה דיון בפרלמנט, מישהו עוד עשוי היה לשאול: רגע, בדקתם אופציות אחרות? רגע, הצפון בכלל מוכן למלחמה עכשיו? רגע, איך אתם מתכננים לסיים את המלחמה? הראשון הוא פחדנות; השני – אלימות פראית – הוא גבריות נוהמת. ראינו כמה טוב זה הלך.

ומתחת לפני השטח, רוחשת האנלוגיה ההיסטורית היחידה שמכירים הישראלים: הסכם מינכן. חצי מהפרשנים של העיתון הנפוץ במדינה, בעוונותינו בטאון לשכת ראש הממשלה ואתרי ההימורים "ישראל היום," השתמשו באנלוגיה הזו. זלמן שובל דיבר על Perfidious Albion, "אלביון הבוגדנית," כאילו שמישהו הבטיח לו משהו; כאילו שלישראל יש איזו זכות מוקנית שנערים בני המערב ימותו כדי להפיל את אויביה.

מבחינת הישראלים, כל דיקטטור בשנקל הוא היטלר. מבחינתם, השליט המעורער של מדינה עם תל"ג שמזכיר את אפריקה וצבא שמזמן הפך לאסופת מיליציות, שעסוק במלחמת השרדות פראית עם חצי מהמדינה שלו ושאין לו אלא להשתמש בנשק טרור נגד אזרחיו, הוא שווה ערך לרודן הטוטאלי של המעצמה החזקה ביותר באירופה, שהצבא שלו מתחרה על תואר הצבא המוצלח בהיסטוריה, ושהשמיד את אחרוני האנשים שיכלו לאיים פנימית על שלטונו ביוני 1934. אין שום דמיון, אבל הישראלים אוהבים את ההשוואה: נאצר, סדאם, אסד (האב והבן) כיכבו כולם בתפקיד. מצד שני, כמובן, אם העריץ מועיל ובעל ברית – כפי שהיה אידי אמין עד שהמלחמה בדרום סודאן נגמרה וישראל הפסיקה את תמיכתה בו – או שהוא סתם להוט אחרי תעשיית הנשק שלנו, אז הוא שולט ביד ברזל ובהכרח לא יגונה. ראוי גם לעמוד על כך שבישראלים, ובמיוחד בתקשורת שלהם, יש אלמנט לא בריא של הערצת כוח: בבחירות 2003, העיתונות סגדה רובה ככולה לשרון, והלעיגה את מצנע. היא לא השתנתה. היא עדיין מעדיפה את השולף מטקסס, על שלל כשלונותיו ואסונותיו, על הפרופסור למשפטים הזהיר והשקט משיקאגו, על שלל הצלחותיו.

ראוי שנלמד כולנו מהמערב, שמתעשת כעת מעשורים של עליונות הממשלה על הפרלמנט – עליונות שהבסיס שלה היה במידה ניכרת החשש, לא נטול הבסיס, שבמצב של התקפה גרעינית פשוט לא יהיה זמן לכנס את הפרלמנט – ושנזכור שהחוק הישראלי מעניק את סמכות הכרזת המלחמה לממשלה. זו, מצידה, מאצילה אותו לקבינט, שמצידו מאציל אותו בשנים האחרונות למטבחונים למיניהם. רצוי, לקראת האפשרות של מלחמה כנגד איראן – הסיכוי שארה"ב תצא למלחמה כזו, לאור ההתנגדות הציבורית למלחמה בסוריה, הוא נמוך עד אפסי – שנתקן את החוק ונעביר את הנושא לדיון בכנסת כולה. זו צפויה להיות שפויה יותר מהקבינט, להיות קשובה יותר לצרכי העם, לשאול כמה שאלות הכרחיות שהגנרלים ושרי הבטחון ישמחו להתחמק מהן.

אחרי הכל, ראש הממשלה כבר הצהיר שעל נושא קטן יותר, הנסיגה מהשטחים הכבושים, הוא ידרוש משאל עם. אם זה המצב, על אחת כמה וכמה שמלחמה היא עניין לכנסת, לא לממשלה, ודאי לא לגוף מצומצם יותר. המחליטים חייבים לשמוע כמה שיותר דעות, ושיהיו בהם אנשים בעלי ספקנות אינטלקטואלית, לא רק אנשי מערכת הבטחון בעבר ובהווה ואנשים שכבר הודיעו שהם תמיד מקבלים את עמדת מערכת הבטחון.

המערב מעכל כעת את הלקח שלימדו אותו ג'ורג' וו. בוש ודונלד רמספלד, שיצאו למלחמה מטומטמת וחסרת פשר, וגייסו אחר כך טיעונים הומניסטיים כדי להגן עליה. התוצאה המתבקשת היא שגם כאשר יש צורך זועק בהתערבות צבאית הומניסטית, כמו בסוריה – התערבות, יש לציין, שממשל אובמה כלל לא ניסה לקחת על עצמו; הוא הודיע שהמטרה היא לא הפלת המשטר ולא הפצצת הנשק הכימי של סוריה – הזיוף מקשה על המנהיגים לגייס את דעת הקהל לדבר האמיתי. בסופו של דבר, לא בוש ולא רמספלד שילמו את המחיר של מדיניותם הנפשעת (וכן, יציאה למלחמה ללא עילה וללא תכנון היא פשע): תחילה שילמו אותו העיראקים, ועכשיו משלמים אותו הסורים. ובעוד קורבנותיהם העקיפים נחנקים מגז, רמספלד מוכר ספרים ובוש, בפעם האחרונה ששמעתי, מצייר חתולים.

ככה זה.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • עומר

    "בניגוד לשורה של פרשנים ישראלים אווילים שצווחו הבוקר שהסמכות הזו נתונה לנשיא"? תגיד, ראית את הנאום של אובמה? הוא בעצמו הכריז, באופן ברור, מפורש וחד משמעי, שלדעתו הסמכות הזו נתונה לו, אבל הוא בוחר לא לנצל אותה אלא לפנות לקונגרס. זאת ועוד: ההחלטה שלו לפנות לקונגרס הייתה *הפתעה*. לכולם. אם הפרשנות שלך לסמכויות הנשיא הייתה קשורה למציאות, מן הסתם אף אחד לא היה מופתע.

    • ygurvitz

      נשיאים אומרים את זה מסורתית. אובמה, לפני שנבחר לנשיא, אמר דברים הפוכים. ההחלטה שלו לפנות לקונגרס הפתיעה אולי פרשנים ישראלים. מי שעקב אחרי מה שקורה בארה"ב יכול היה לראות כבר ביום שני, כשהספיקר דרש מאובמה שלא להפעיל כוח ללא אישור הקונגרס, שהפעם זה יהיה קשה מהרגיל.

      • מור

        אובמה לא סתם אומר, אלא גם עשה. ב-2011 הוא פעל בלוב ללא אישור מהקונגרס. קלינטון (סתם עוד דוגמא) פעל בבלקן ללא אישור מהקונגרס (למעשה – הוא פעל בבלקן למרות שהקונגרס הצביע נגד).

        הבקשה מהקונגרס הפעם הפתיעה את כולם, לא רק עיתונאים ישראלים. אולי לטעמך גם הוול סטריט גורנל הוא עיתון ישראלי?

        " After a 45-minute walk Friday night, President Barack Obama made a fateful decision that none of his top national security advisers saw coming: To seek congressional authorization before taking military action in Syria. "

        קרא:
        http://online.wsj.com/article/SB10001424127887324009304579047542466837078.html

  • ג'וני הפרד

    שינסקי לא היה רמטכ"ל, אלא הקצין הבכיר בצבא (Army) שהוא אחת מארבע הזרועות של הכוחות המזוינים בארה"ב יחד עם הצי, חיל האוויר והנחתים. הוא כפוף לדרג הפוליטי בדמות מזכיר הצבא וחבר במטות המשולבים. יושב ראש המטות המשולבים הוא הקצין הבכיר ביותר בארה"ב.

    חוץ מזה, יפה שאתה מצטט את תוקידידס ולא את אורוול – Politics and The English Language צריך להיות קריאת חובה שנתית לכל אדם חושב.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

      וגם בעברית

      ttp://www.phil.uu.nl/~yoad/orwell/politics-and-english-language.html

      • ג'וני הפרד

        תודה על הקישור לתרגום. לפי דעתי, כדאי שמי שיכול לקרוא באנגלית יעשה זאת למרות המאמץ.

  • ראובן שביט

    הבוקר אצל רזי ברקאי התבכיין בזעזוע מעושה אורי אריאל[שר השיכון למיטב זכרוני] על הזוועה בסוריה ולא שכח כהרגליהם של הלאמנים לגרור את השואה להתבכיינות. רק שכח להישאל שאלה פשוטה: אם הוא כל-כך מזועזע מדוע אינו מציע כינוס דחוף של הממשלה כדי לארגן פעולה צבאית ישראלית להראות לעולם כמה מוסריים אנחנו. זה כמובן לא-בא-בחשבון. הגויים צריכים לעשות את העבודה.

  • א.ה.

    אה, על מה אתה מדבר? אובמה בעצמו אמר, שוב ושוב, שהוא פונה לקונגרס על אף שהוא אינו מחוייב לעשות כן על פי חוק. הוא אף יצא למבצעי הפצצה בעבר (לוב ב-2011, לדוגמא) ללא אישור של הקונגרס. כך גם עשו נשיאים אמריקאים לפניו.

    אישור הקונגרס נדרש להכרזת מלחמה, לא לכל הפעלה של הצבא האמריקאי. הוא הולך לקונגרס כי אחרי שבריטניה יצאה, ובלי גיבוי של מועצת הביטחון, הוא חושש להסתבך לבדו במבצע שאינו פופולרי בציבור האמריקאי, ורוצה להכריח גם את הרפובליקנים לחתום על המבצע כדי שלא יוכלו לבקר אותו אחר כך.

  • זליג

    צרם לי קצת המשפט: "אחרי הכל, ראש הממשלה כבר הצהיר שעל נושא קטן יותר, הנסיגה מהשטחים הכבושים, הוא ידרוש משאל עם".

    אני לא יודע באיזו מדינה העונה לשם ישראל אתה חי, המדינה בה *אני* חייתי יצאה למלחמה כל חמש עד עשר שנים ברעש וצלצולים וחגיגות ומה לא, בעוד שנסיגה מהשטחים זה לא משהו שמישהו בעל השפעה אמיתית שקל ברצינות מאז… טוב, מאז 67' אני מניח.

    • יריב

      אמנם מלחמות הן עניין תדיר יותר, אבל היו ב40 השנים האחרונות שתי נסיגות (משטחים שכללו יישובים).

    • ygurvitz

      סיני? רצועת עזה וצפון השומרון?

  • ליברטריאן

    רק למען הסר ספק, ולמרות שאף אחד מאיתנו לא משפטן לעינייני חוקה וחוק אמריקאי, הנה נוסח החוק (שנראה על פניו שהוא כן מאפשר לנשיא יד חופשית לפעולה מצומצמת כלשהי – למשל מקרה לוב):

    The War Powers Resolution of 1973 requires the President to notify Congress within 48 hours of committing armed forces to military action
    and forbids armed forces from remaining for more than 60 days, with a further 30 day withdrawal period, without an authorization of the use of military force or a declaration of war.

    בנוסף, ושוב תחת ההגבלה שאף אחד מאיתנו לא משפטן בינלאומי, ארה"ב (באישור בקונגרס כמובן) חתומה על הסכמים בינלאומיים עם האו"ם לפיהם מדינה המפעילה נשק כימי על אזרחיה חייבת בתוצאות. ישנם משפטנים אמריקאים שטוענים שתחת החוק הזה יש לנשיא סמכות להפעיל פעולה צבאית מבלי להזדקק לאישור נוסף (הנחה ויש הוכחות הן לשימוש בנשק כימי, והן למי שתקף).

    ואם זה לא מספיק מסובך, אז הקונגרס כבר אישר לנשיא את ה-war on terror, וגם שם יש מספיק הגדרות כוללניות המאפשרות תקיפה במדינה שהוגדרה כמדינת טרור כמו סוריה.

    בקיצור, הנקודה שלי היא שלא צריך למהר ולקרוא למשהו "לא חוקי", והתקיפה, טיפשית מיותרת אלימה ומזיקה ככל שתהיה, לא בהכרח נופלת בצד הלא נכון של החוק.

    ולסיום, הנה מה שאמר הסנטור ברק אובמה בשנת 2007:

    The President does not have power under the Constitution to unilaterally authorize a military attack in a situation that does not involve stopping an actual or imminent threat to the nation.

    http://www.reddit.com/r/Libertarian/comments/1lhcn3/hail_to_the_king/

    חבל שהיום מדובר בבן אדם שונה. הוא היה יותר חכם פעם.

    http://www.boston.com/news/politics/2008/specials/CandidateQA/ObamaQA/

  • שלומי

    "כידוע היהודים הישראלים בזים לאנשים חלשים"

    מה זה אמור להיות?

    • עדו

      האמת העצובה?

  • יוסי , טוב שהוספת בסוף את הצורך הזועק במלחמה הומניסטית. אם אתה מבין שיש צורך להדרש למבצע ויכחיד את אסד ויפסיק את ההתעללות והטבח כיצד אתה מציע לעשות זאת כאשר זה העולם שקיים וזאת ארצות הברית על האינטרסים שלה?האם עדיף חיבוק ידיים ללא עזרה על כניסה שאולי כן תפיל אותו בסוף לדעתך ?

  • עדו

    מי היה איש הרוח שקבע שצריך לחוקק חוק שכל ממשלה שתכריז על מלחמה תוצא להורג? אתה שולח אנשים להיהרג? בסדר גמור, אתה הקורבן הראשון, עכשיו נראה אותך מחליט החלטה כזאת .

  • א. נחום ברנע כתב היום משהו מעניין: אובמה נפגע מהשקרים של בוש בעירא פעמיים. פעם אחת כאשר התנגד למלחמה אז (וזכה לקיתונות של בוז) והיום כשאינו מקבל גיבוי בגלל הטראומה ההיא.

    ב. " שלל הצלחותיו" של אובמה? עם כמה שהייתי רוצה שזה יהיה נכון, לא בטוח שיש גיבוי לטענה זו.

  • Mobius Dumpling

    טקסט נהדר!

    שני ניטפוקים:

    1. כשראמספלד אומר "Stuff happens" הוא בעצם מתכוון "shit happens", רק שהוא לא רוצה להגיד 'שיט' מול המצלמות. הצופה הנבון מבין שהוא מתכוון "שיט קורה" ולא "זה קורה". התרגום שלך לא באמת מעביר את הכוונה (על אף שגופי תקשורת פרוגרסיבים רבים היתממו גם הם והלינו על ה-"stuff happens" הזה.)

    2. אובמה לא באמת היה מה שנהוג לקרוא בישראל "פרופסור" בשיקגו. הוא היה במשרה שמקבילה למה שבישראל קוראים "מרצה אורח" או "מרצה מן החוץ". הוא לא היה במסלול קביעות, והרצה שלושה קורסים בשנה במקביל לעבודתו מחוץ לאוניברסיטה. אוניברסיטת שיקגו הזמינה אותו להצטרף כמרצה מן המניין, אבל הוא סירב, והמשיך לשרת בה במשרה חלקית. אני לא יודע אם הוא הנחה סטודנטים, אבל נראה שלא נכון לתאר את עבודתו שם בתור "פרופסור", לפחות כשכותבים בשפה העברית (שבה התואר פרופסור נוקשה יותר מהנהוג בשפה האנגלית). ראה למשל:http://www.law.uchicago.edu/media/index.html

    ואפרופו ראמספלד, הנה ממתק למעריצי לואי סי קיי. לואי חוקר בראיון את ראמספלד האם הוא חייזר-לטאה ממאדים:
    http://www.youtube.com/watch?v=dK8Y2nO_8TM

  • איש

    "למלחמה לא יוצאים אלא כאשר החרב מונחת על הצוואר."

    ל- 100,000 סורים כבר אין צוואר.

    • האמת העגומה

      למלחמה לא יוצאים בשביל השכנים, אלא אם הם דורכים לך בחצר. פחות פואטי, יותר מדויק היסטורית.

  • מורן

    גם אם יחוקק חוק המחייב את הממשלה לקבל אישור מהכנסת לצורך יציאה למלחמה, סביר להניח שזה לא ישנה הרבה (חוץ מדחיית המלחמה בכמה ימים/שבועות). הרי הכנסת כיום היא בסך הכל חותמת גומי להחלטות הממשלה.

    • Mobius Dumpling

      זה לא נכון. לדיונים בכנסת יש הד תקשורתי: תמר זנדברג עולה על הדוכן, מסבירה למירי רגב שהיא טיפשה, רגב צועקת עליה, משדרים את זה בערוץ 2, כאלה. בין לבין, אנשים אשכרה מפנים כמה תאי מוח לחשוב על מה האנשים האלה מדברים, וחושבים מה יקרה אם תהיה מלחמה. וברצינות, חברי הכנסת מציפים נושאים חשובים בדיונים, ועושים לראש הממשלה כאב ראש. זה אומר שהוא יהיה יותר זהיר ביציאה למלחמה, ויוודא שהצבא יותר מוכן, to smaller the humiliation.

  • [מאז 1941, רק בשני מקרים יצא הנשיא למלחמה ללא הסכמת הקונגרס – בוש האב בהתקפה על פנמה וקלינטון בהתקפה על סרביה.‎]

    אני יודע לפחות על עוד שתי מלחמות שנשיא ארה"ב יצא אליהן ללא אישור הקונגרס.

    המלחמה בפקיסטן
    והמלחמה בתימן.

    שתיהן מלחמות שארה"ב נלחמת כיום, שמעולם לא אושרו ע"י הקונגרס האמריקאי.

    • מור

      לוב ב-2011 היא עוד דוגמא. יש רבות. נשיאים בארה"ב (בגדול) לא מבקשים אישור מהקונגרס לפעולות צבאיות. וזה על פי חוק.

  • גלעד ב.

    דם של חיילי המערב? איזה דם? בכל מקרה מדברים על להעיף כמה טומהוקים מספינות. גם אובמה אמר במפורש no boots on the ground.

    איך בדיוק אתה מצליח להתנגד להפצצה מהירה כמה שיותר של מפעל ליצור נשק כימי ו/או כמה סוללות נ"מ? (המטרות היחידות ששוות משהו ושאסד לא הכניס מתחת לגג של איזה בית ספר…)?

  • יצחק

    עם ניזכר לרגע באירועי המרמרה גם פעולות פשוטות יחסית דורשות חשיבה מהראש שלא כמו אצלנו שהחשיבה יוצאת ממקום אחר. צריך בכלל להוציא את היכולת ההחלטה ממנהיגים ישראלים בכלל ואנשי צבא בפרט אין במקומנו הרבה שכל. כמעט הכל מתגלה כפארסה במקרה הטוב או כאסון במקרה הגרוע

  • נתן

    אכן קשה שלא לצחוק כשרואים את שלל כינויי "הפחדן" בהטיות שונות שניתכים על ראשו של אובמה מאומת הטוק-בק.

    רק אתמול רצו אותם גיבורי התהילה כאחוזי אמוק אל תחנות החלוקה כאשר הם מכים איש את אחיו ומקללים זה את זה והנה כבר הם על המקלדת קוראים לאובמה פחדן….

  • בחייך. אובמה עשה את כל הטעויות האפשריות מבחינת יחסי החוץ, ואני בדרך כלל נמנה על תומכיו. ראשית, ההצהרה על הקו האדום הייתה מטופשת, והזכירה את הצהרת "קראו את שפתותי: אני לא אעלה מיסים". לאחר מכן, הוא נגרר למלחמה שלא היה מעוניין בה, רק מכיוון שהיה צריך להיות נאמן להצהרה, והכריז על התקפה בסוף השבוע. הקואליציה שניסה לבנות התפרקה לאחר ימים, ואובמה חיפש בנרות דבר מה שיחלץ אותו מן התסבוכת אליה הוא הכניס את עצמו, והעילה שהוא המציא היא אישור הקונגרס.

    ראשית, הנשיא הוא המפקד העליון של הצבא, והוא רשאי לצאת למלחמה ללא אישור הקונגרס, מה שאיננו נכון בבריטניה. אמנם, אישור הקונגרס נותן יותר לגיטימציה, אך הוא לא הכרחי.

    שנית, אם הוא התכוון מראש לקבל את אישור הקונגרס, בשביל מה לצאת בהצהרות לוחמניות? שב בשקט וחכה לאישור.

    נכון לעכשיו, אובמה שידר הססנות ופחדנות, ולא לחינם פוטין ואסד מלגלגים עליו. בניגוד לביטחון ולכישרון הרטורי שהוא מפגין בענייני פנים, הוא מצטייר כמי שמתקשה לקבל החלטות כאשר צריך לקבל אותן. אני לא חושב שמלחמה בסוריה היא צעד נכון או פרודוקטיבי, אבל להצהיר שאתה נכנס אליה ואז להשתפן זה אפילו יותר גרוע.

    • עמוס

      אני לא חושב שהכשלון של קמרון להעביר את ההחלטה על יציאה למלחמה בארצו היא כשלון של אובמה. ברגע שזה קרה זה לא נראה לי מופרך לחפש תוספת לגיטימציה או סולם לרדת בו מהעץ דרך הקונגרס.

      אם הוא טעה זה בדיבורים על לתקוף בלי לבקש אישור מהקונגרס – למרות שזו זכותו.

      ובסדר, רודנים תמיד לועגים למנהיגים דמוקרטיים שהם צריכים התייעצויות והצבעות – אבל בשביל זה אסד מוצא את עצמו מפציץ ומרעיל את האזרחים שלו. לא יודע, אני חושב שעדיף אופוזיציה שפה ושם בולמת לך יוזמות מכזו שיורה עליך מרגמות, אבל אולי זה רק אני.

      • Mobius Dumpling

        "אופוזיציה שפה ושם בולמת לך יוזמות" זה אנדרסטייטמנט אדיר, אבל זו באמת כבר בעיה בשיטת המשטר האמריקאית.

        • עמוס

          ועדיין הם לא מנסים לירות על הנשיא… בדרך כלל

        • גלעד ב.

          זאת לא בעיה – זו בחירה עקרונית של האבות המייסדים.

          התפיסה שהנחתה אותם אמרה שהממשלה צריכה לעשות כמה שפחות, אז אם כבר עושים משהו בכלל, זה רק כי כולם כולם (אבל ממש כולם) מסכימים שצריך לעשות אותו.

  • Pingback: יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו « They All Hate Me So I Just Might As Well()