החברים של ג'ורג'

אם לא תשלמו עבור הטנק הזה, נהרוג את הכלב

הארגון החזק ביותר במדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, צה"ל, ממש לא אהב את הצעדים האחרונים שעליהם הכריזה הזרוע המדינית שלו, המכונה לעתים קרובות ממשלת ישראל. הם כללו קיצוץ בקתציב של כלל האוכלוסיה והעמדת פנים של קיצוץ בתקציב הצבא, כשבפועל מדובר לא בקיצוץ אלא בהקטנת העלאת התקציב שלו.

על פניו, לצה"ל לא היתה שום סיבה לדאוג. אחרי הכל, מבחינתו התקציב הוא רק המלצה. כפי שאפשר לראות מהטבלה הזו, שפורסמה כאן לראשונה ביולי 2012, מאז 2006 לא היתה שנה שבה צה"ל לא חרג בתשעה מיליארדים לפחות מתקציבו. היבבה הנוכחית היא על קיצוץ של תוספת תקציב של ארבעה מיליארדים. כלומר, כל מה שגנץ היה צריך לעשות היה להנהן בדאגה, לומר שהוא מודע לכך שהמצב קשה ושאיכשהו נסתדר, ואחר כך להגיע עם הדרישות שלו לוועדת הכספים, ולצחוק כל הדרך אל הפנסיה שלו.

שנה

תקציב מקורי

תקציב בפועל

תקציב כלל המדינה

2006

45.3

59.4

294

2007

50

60

305.2

2008

51.1

60.8

326.3

2009

48.4

61.1

341.6

2010

53.1

65

353

אכל מקובל שהרמטכ"ל, בהיותו ראש ועד העובדים של אנשי הקבע, עושה מדי פעם שרירים כלפי הממשלה, כדי להזכיר לה מי הבוס. זה ישמש אותו אחר כך, כשיפנה לקריירה הפוליטית שלו. בניגוד לסתם בוס של ועד עובדים, דמות שאוהבים להשמיץ, לרמטכ"ל אין שום בעיה לקבל תשומת לב תקשורתית. אתמול הוא הטיל פצצה: הצבא הודיע, דיווח "מעריב" הבוקר, לשרי הממשלה שאין ביכולתו לספק עוד "את מלוא הבטחון הנדרש." גנץ הודיע על קיצוץ בגיוס יחידות המילואים ובאימונים של יחידות הסדיר. קצינים דיברו קדורנית על כך שבמלחמה הבאה "יקוצר אורך הנשימה של ישראל", ושהיא תסתכן ב"מלחמה ארוכה יותר עד להכרעה."

וואלה. בכלל לא בטוח שלצבא כדאי ללכת על הטיעון הזה. בפעם האחרונה שהוא יצא למלחמה, הוא קיבל חודש וחצי לכתוש את לבנון ויצא משם, למרות יחסי כוחות יוצאי דופן לטובתו, בלי הכרעה. צה"ל נזקק לארבע שנים כדי להכריע את האינתיפאדה השניה, וגם את זה הוא הצליח לעשות משום שהעביר את עיקר נטל הנפגעים אל האוכלוסיה האזרחית. בלבנון הוא הובס ונמלט אחרי 18 שנות כיבוש, וב-1982 הוא לא הצליח להכריע את הצבא הסורי ולסלק אותו מכביש ביירות-דמשק. במלחמה האמיתית האחרונה שלו, ב-1973, הוא דווקא הגיע להכרעה – במחיר איום – תוך זמן קצר יחסית, 18 ימים. במלחמת ההתשה לא היתה הכרעה; במלחמת ששת הימים הושגה הכרעה, ובכן, תוך שישה ימים, ויש שיאמרו: מיד עם מתקפת הפתע של צה"ל.

צה"ל של אז היה קטן יותר, חלש יותר, וממומן פחות. ואף על פי כן, הוא ידע להשיג הרתעה. הסיבה לכך היתה פשוטה: עיקר הלחימה שלו אז היתה כנגד צבאות סדירים. כאלה אפשר להכריע בקלות יחסית, בהנתן יתרון מספיק בתחום הטכנולוגיה, הפיקוד והשליטה. מ-1982 והלאה, חלק עיקרי מהלחימה של צה"ל היא כנגד התנגדות עממית, לוחמת גרילה; כזו קשה הרבה יותר להכריע, לא בלי לנקוט באמצעים שיגרמו, פרדוקסלית, לתבוסה דיפלומטית טוטאלית. המצב הזה לא הולך להשתנות בקרוב: צה"ל עדיין נערך למלחמת יום הכיפורים, לקרבות תנופה שיצריכו שימוש בשריון, אבל בפועל הוא לא צפוי לנהל מאבק במסגרת חזקה יותר מכיתה בעתיד הקרוב. וכשאני אומר "כיתה", אני מגזים לצורך הדיון: ב"עופרת יצוקה" לא התמודד צה"ל עם מסגרת שגדולה יותר מחוליה. סביב ישראל לא נותרו צבאות עוינים שיוכלו לאתגר ברצינות את צה"ל, ודאי לא כשברור לכל שישראל תתמך כמעט אוטומטית על ידי ארה"ב.

אבל על כל זה הפוליטיקאים, וודאי הקצינים, לא מדברים. הנושא המרכזי של תפקידו של הצבא, האם הוא מתאים את עצמו מחדש לסביבה בה הוא פועל, כמה כל זה עולה לנו – כל אלה הם נושאים שנמצאים תכופות על סדר היום של מדינות דמוקרטיות. למשל, כשקרסה ברית המועצות, מיהרו בארה"ב לדרוש "דיווידנד שלום", קרי צמצום ניכר בהוצאות הבטחון לאור קריסת האיום העיקרי. גם שם הצליחה התשלובת הצבאית-תעשייתית-פוליטית למנוע את הקיצוץ המתבקש הזה, אבל שם זה נושא שנמצא בעקביות על סדר היום. מהבחינה הזו, אגב, האכזבה הגדולה ביותר של הבחירות האחרונות היא עפר שלח. האיש שלפני עשור כתב את "המגש והכסף," על הצורך שבהפיכת צה"ל לצבא מקצועי וביטול הדרגתי של גיוס החובה, ממלא את פיו מים בכל הדיונים, ואין לו מה לומר בפומבי על, למשל, ההיסטריה המיוצרת של "שוויון בנטל."

לגנץ יש לא מעט אפשרויות אחרות לקיצוצים. הוא יכול להודיע על קיצוץ במשכורת ובתנאי הפנסיה המופרכים של הקצונה הבכירה (לא, לא הזוטרה, ולא הנגדים הזוטרים); הוא יכול להודיע שמעתה קצינים יצאו לפנסיה, כמקובל בצבאות מערביים שנמצאים בעימותים לא פחות סוערים מאלה של ישראל, בגיל 65 ולא בגיל 45. הוא יכול היה להודיע שהוא סוגר אוגדה או שתיים, משום שאין בהן עוד צורך ושכל סיבת קיומן היא הפטיש הלאומי לגיוס חובה, היסטריה שרק גואה ככל שחלום "צבא העם" הולך ומתרחק. אבל הוא לא עשה זאת: כל אחת מהאופציות הללו היתה מצריכה אומץ, וכמו כמעט כל קצין בכיר גנץ יכול להיות אמיץ בשדה הקרב, אבל הוא פחדן מופלג בתחום האזרחי. הוא העדיף לעשות את מה שעשה לפני פחות מחודשיים: לאיים על מי שאמורים להיות הבוסים שלו ועל הציבור. לזה היה לו די אומץ. וחלק ניכר מהתקשורת שיתף פעולה עם האיום הזה של ועד העובדים בירוק.

יש דברים שליליים לרוב לומר על דוד בן גוריון, הגמד הארסי שעיצב בכ-15 שנים של אוטוקרטיה את ישראל; בין השאר הוא היה מאדריכלי העסקה השקטה בין ההנהגה האזרחית ובין הצעירים הפרועים שהיו הנהגתה הצבאית, עסקה שמשמעה שהצעירים יכפיפו את עצמם ל"יהודים", כפי שכינה 20 שנה אחר כך יצחק רבין את ממשלת אשכול, והאחרונים בתמורה יתנו להם פחות או יותר את כל מבוקשם ויבנו את ישראל כמדינה שהצבא בליבה. כך, כנראה, ניצלה ישראל הצעירה מגורלה של כמעט כל מדינה שנולדה עם הדה-קולוניזציה: הפיכה צבאית.

אבל בן גוריון עמד תמיד על עליונות הדרג האזרחי על הצבאי. כשהרמטכ"ל יגאל ידין – דמות שעשתה עבור צה"ל וישראל קצת יותר, חוששני, מבנימין גנץ – אמר שהוא לא יוכל להסכין עם קיצוץ בתקציב הבטחון, ראש הממשלה והשר שלו קיבל את פיטוריו ללא היסוסים.

אבל הוא, עם כל מגרעותיו העצומות, היה בן גוריון. הוא ידע להחליט. לרוע המזל, אנחנו צריכים להסתפק בתחליף זול של צ'רצ'יל בעיני עצמו עם תאווה לגלידת פיסטוק וסיגרים.

ועוד דבר אחד: פוסט חשוב מאד של נועם ר. עוסק במה שאנחנו מעדיפים לא לחשוב עליו: התנאים בבתי הכלא שלנו. כמקובל אצלו, זו קריאת חובה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ומקווה שהם לא ישלמו יותר מדי על מזימת הסחיטה של גנץ.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • גלעד

    צריך לקצץ בתקציב הביטחון. צריך גם להגיד למערכת הביטחון איפה לקצץ.
    מה שמדאיג אותי זה שאני יודע שחסר לנו ציוד שהיה אמור להיות מושלם בשנתיים הקרובות. אם הצבא יקצץ איפה שהוא רוצה הציוד הזה לא יושלם ואם חס וחלילה תהיה מלחמה שוב נצא בלי מספיק ציוד לקרב. מדאיג אותי גם שלא נתאמן מספיק. הצבא צריך לקצץ במטות המנופחים שלו, הצבא צריך לבחון את שלל ההפרטות שהוא עשה שלהערכתי עולות יותר מהאספקה העצמית הקודמת. הצבא צריך להשקיע בלוחמים ולא במפקדות. והצבא בעיקר צריך הרמת מסך שתאפשר לממשלה להחליט איפה מקצצים ולא תאפשר לצבא להחזיק את מערך המילואים כבני ערובה.

  • חיים

    "תקציב" ולא "קתציב" (פסקה ראשונה)

    • אבי ג'י

      "אבל" ולא "אכל" (פסקה שלישית)

  • עמית

    כל "קיצוץ" בתקציב המדינה זה לא יותר מאשר "קיצוץ בהעלאה של התקציב". הטענה הראשונה שלך היא כאילו ממשלת נתניהו הייתה באה ומצטדקת "זה לא שאנחנו עושים קיצוץ של 40 מיליארד שקל בתקציב המדינה, אנחנו בכלל מגדילים את התקציב" (ואכן כנראה שתקציב 2013 יהיה גדול במיליארדים במונחים אבסולוטיים מתקציב 2012).

    תקציב המדינה גודל באופן אוטומטי עם הנשים עם הגידול באוכלוסייה, האינפלציה והצמיחה. ובהתאם, גודלים גם הסעיפים השונים בתקציב המדינה. כמה כל אחד מהם גודל זו כבר ההחלטה הפוליטית, וההחלטה הפוליטית לגבי תקציב הביטחון בכל 30 השנים האחרונות היה להקטין אותו באותו משמעותי. תקציב הביטחון קטן באופן עקבי ונחרץ ביחס לגודל תקציב המדינה וביחס לתוצר, ואפשר לראות את זה בטבלה שאתה עצמך פרסמת (תקציב המדינה גדל ב-20 אחוז בעוד שתקציב הביטחון בפועל גדל ב-10 אחוז בשנים שהטבלה עוסקת בהן). בשיאו בשנות ה-70 תקציב הביטחון הגיע לרמות של 30 אחוז מהתוצר, בעוד שכיום הוא אוטוטו למטה מ-6 אחוז. לשם השוואה, במדינות אירופה, עם אחוז אחד מהאיומים שישראל עומדת בפניהם ועם תוצר הרבה יותר גדול, גודל תקציב הביטחון הוא בין 2-4 אחוז מהתוצר.

    • נטליה

      על פניו, זה שהאוכלוסיה גדלה לא אומר שהצבא אמור לגדול. מהבחינה הזאת תקציב הצבא שונה במהותו מתקציב הבריאות למשל, שאמור לתמוך ביותר חולים בעת פיצוץ האוכלוסין המתרגש עלינו. הצבא ותקציבו אמורים להישאר פחות או יותר סטאטיים בגודל האבסולוטי (צמוד למדד, לא של האוכלוסין…), בהנחה שאין איזו מלחמת חורמה בפתח. הגבולות הם אותם גבולות, פחות או יותר, כבר די הרבה זמן.כלומר, הדברים שמשפיעים יותר על התקציב הם כמות ואיכות האיומים, לא כמות האוכלוסייה (אני מניחה שצה"ל לא מוציא הרבה על גיוסי החובה שלו, שמחזוריהם אכן גדלים. קשה לי להאמין שזה הבור התקציבי. מכל מקןם, נראה לי שהעלייה באחוז הלא מתגייסים מאזנת את זה, אבל אין לי מושג).

      כמובן שיש יוצאים מן הכלל, כמו כיפת ברזל, שכמות האוכלוסיה המאוימת כן משפיעה עליה, אבל זה נראה לי היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.

      • עמית

        אין ביננו וויכוח. גם אם נניח שאת צודקת, עדיין אם נשווה בין תקציב הביטחון למדד המחירים הרי שבין 2006 ל2010 המדד עלה כ14 אחוז בעוד שתקציב הביטחון בפועל עלה ב-10 אחוז. כלומר תקציב הביטחון הריאלי קוצץ ואיבד מערכו.

    • שחר כ.

      לפי הנתונים שיוסי הביא על שנת 2010 הרי שתקציב הביטחון (בפועל) היה 65 מיליון והתקציב הכולל היה 353 מיליון. כלומר תקציב הביטחון הוא 18.5% מתקציב המדינה. קצת רחוק מ- "אוטוטו פחות מ- 6 אחוז" שציינת בתגובתך.
      עצתי לך – להשאיר את המשפט האחרון בתגובה שלך "לשם השוואה, במדינות אירופה, עם אחוז אחד מהאיומים שישראל עומדת בפניהם ועם תוצר הרבה יותר גדול, גודל תקציב הביטחון הוא בין 2-4 אחוז מהתוצר", ולהסיק ממנו מסקנה אחרת.

      • עמית

        תקרא שוב. דיברתי על חלקו של תקציב הביטחון מהתוצר, לא מהתקציב.

  • מצאתי את טבלת ההשוואה של הוצאות הביטחון כחלק מההוצאות הכלליות של מדינות (רבות) בעולם
    http://data.worldbank.org/indicator/MS.MIL.XPND.ZS

    ישראל מס' 11 אחרי אזרבאיז'אן, סינגפור, אומאן, קלומביה, ארה"ב, ארמניה, פקיסטן, "צפון אמריקה" (תקציבים כוללים? כולל מקסיקו?) והודו.

    הפרוייקט הציוני: קבוצה דתית שהחליטה לחיות על חרבה באקלים נוח יותר.

  • עכבר הכפר

    מן המפורסמות הוא שמשרד האוצר לרוב לא רק אומר למשרדים כמה לקצץ אלא את מה לקצץ (לדוגמה המאבק העיקש מול משרד התחבורה בסבב הקיצוצים הנוכחי). רק הצבא נהנה מהפריבילגיה של לקבוע בעצמו במה לקצץ.

    חוץ מזה, אם אין יותר אימונים, אז כל תמרון ברמה למשל יתפרש בצדק כהכנה לעימות. זה ממחיש מדוע, למרות המטרה המקודשת של מאבק על התקציב, האמירה של הרמטכל היא חסרת אחריות.

  • AP

    איומים על הממשלה ועל אזרחי ישראל תמיד היו אהודים על אנשי מערכת הביטחון. זכור לי מקרה שבו שאול מופז, בעודו רמטכ"ל, מאיים שאם יקצצו בתקציב החיילים לא יקבלו שכפ"צים.

  • אביחי

    אחת הזוויות שתמוה בעיני שאיש אינו זועק היא דוקטורינת "הטילים יחלידו על כניהם" של אחד מר בוגי יעלון.
    זה הבנאדם שייבש את צה"ל בכהונתו כרמטכ"ל באופן דומה לגנץ, נפל על הפרצוף והצליח באופן טפלוני לא ברור להתחמק מאחריות למחדל של 2006.
    והנה עכשיו, הרמטכ"ל הנוכחי, תחת אחריותו הישירה חוזר על אותו הקונץ בלי ששמענו מילה מכבוד שר הליקופטר (או שאולי לא שמענו בגלל הרעש של הרוטור)

  • אורן29

    אני חייב להודות שבהתחלה, כשקראתי את הכותרת על ביטול התעסוקות של אנשי המילואים עד סוף השנה, התמלאתי שמחה וגאווה: הנה, חשבתי, ההוכחה לכך שכצה"ל צריך לקצץ, הוא מקצץ בתבונה: ויתור על חיילי מילואים הוא רווח כפול ומכופל למדינה: לא רק העלות הגבוהה שלהם בתקופת מילואימיותם, אלא התפוקה שהם נותנים, זו שעוזרת למשק הישראלי, לא תיגרע עקב שירות המילואים. שלא לדבר על תחושת ה"פריארים" הרווחת בקרב חיילי המילואים (אני יודע: הייתי אחד כזה עד לפני כשנה) שמתהפכת ב 180 מעלות- כשצה"ל מקצץ, הוא מוותר על האזרחים שבחבורה. כשצה"ל רוצה, צה"ל יכול, או בשפה שצה"ל מבין: קבלו ח"ח.

    אבל אז קראתי על האיום הלא כל כך מוסווה של "פגיעה בבטחון המדינה", ושמחתי קצת פחות. נזכרתי בנאום ה"בלי בכי, בלי נהי" שהפנה אריאל שרון למשטרה, גישה שאף פעם לא מיושמת כלפי צה"ל, וחשבתי על הזנב הצבאי המכשכש בכלב, ואף מאיים עליו כאחרון הילדים המפונקים המסתלקים עם הכדור בשכונה.

    אני חושב שהממשלה צריכה, אם כך, לדבר עם צה"ל בשפה שהוא מבין, השפה הצבאית. המונח המתאים לכאן הוא "רוח המפקד", ואם הרוח נוטה להטיח אבק בפניהם של האזרחים, אין ברירה אלא לשנות את כיוונה. ממשלה אחראית היתה מראה לראש המטה הכללי את הדלת, וממנה במקומו מישהו שהיה מתחייב לספק את הביטחון המאוים בתקציב הקיים. אני מניח ששאר המפקדים היו כבר מבינים את הרמז, ומתיישרים לפי "רוח המפקד" החדשה.

    (ולמרות כל האיומים הפתטיים של צה"ל, ויתור על המילואים הוא עדיין דבר טוב כשלעצמו, באופן בלתי תלוי)

  • חיליק

    מעניין היה לראות אתמול את "ישראל היום": הכותרת הראשית הייתה "אין כסף למילואים" (שלא כציטוט), ומעליה "הקיצוץ מגיע לשטח"; בפנים, דן מרגלית כתב ש"אנחנו צריכים להתפלל שלא תפרוץ מלחמה" (שהרי "אנחנו", כידוע, מעולם לא פתחנו במלחמה). בתוך כל הדיווחים האלה הוזכרה אך לא הוסברה "עמדת האוצר" רק בטור פרשנות. מכיוון שאנחנו יודעים את מי משרת העיתון של אדלסון, די ברור שמדובר בסיכול ממוקד של לפיד, שאחריו, יש להניח, נתניהו יתערב לטובת הצבא.

  • nachum

    רק הצבא נהנה מהפריבילגיה של לקבוע בעצמו במה לקצץ. and this must be stopped!

  • מנחם

    שני עניינים, שבעצם קשורים האחד לשני:
    1. נראה לי סביר למדי (ואולי אפילו סביר יותר) שכל תסריט ה"בני גנץ לובש את חליפת האיומים ואו-טו-טו מביא עלינו הפעכה צבאית" הוא בעצם ספין של הממשלה. כלומר, קשה לי יותר להאמין שגנץ באמת כה בלתי ממושמע מאשר שמדובר בספין של ממשלה שכלל אינה מעוניינת לקצץ בתקציב הביטחון, אבל מצד שני מתקשה לנמק זאת לציבור. מה עושים? שולחים את הרמטכ"ל, שזוכה לאמון גבוה יותר בקרב הציבור מאשר פוליטיקאים לספר לכולם שהקיצוץ הוא איום חמור והנה לכולם יש סולם לרדת בו מן העץ. מה גם שבעיני מרבית הציבור זה לא כזה ביג דיל, הרי גם כך מעמד הרמטכ"ל יקר בהרבה בעינהם מאשר מעמד הממשלה. וכן, אם אני נדרש לבחור את הרעל שלי אני מעדיף פוליטיקאים שמשקרים כדי לסבן את הציבור על פניגנרל שמשתין במשתמע על הממשלה.
    וחוץ מזה אני לגמרי סבור שיוסי מגזים ומביא עצמו לידי גיחוך בניפוח שהוא עורך לכוונות החתרניות של צה"ל והעומדים בראשו. דוגמה אחת לדמגוגיה: לפחות בשנתיים מתוך החמש (2006 ו2008) הסיבה לכך שהתקציבים חרגו היא בחלקה הגדול בגלל שצהל ניהל מבצעים/מלחמות. להזכירכם, לא הרמטכ"ל הכריז על המלחמות הללו אלא הדרג המדיני. דרך אגב, גם מבלי להיכנס לטבלאות נראה לי הגיוני להניח שחריגות ב2007 למשל קשורות גם הן למלחמת לבנון. כך שהנסיון לטעוון כאילו הסיבה היחידה לחריגות הללו היא שצה"ל שם פס על הדרג המדיני היא בין דמגוגית למטומטמת.

  • נתן.

    יוסי.
    יש פה אנשים מספיק זקנים(כמוני) שעדיין השתתפו במלחמת לבנון הראשונה ןלכן כדאי לדייק בעובדות.
    צה"ל בהחלט כבש את כביש בירות-דמשק וסילק ממנו את הסורים.