החברים של ג'ורג'

עוד מעט ונהיה למטאפורה

אני סקפטי מאד לגבי עדים, לגבי הזכרון האנושי. זה קרה לי מוקדם יחסית: כמו רבים מבני דורי הקשבתי באובססיביות למשפטו של הרוצח מסוביבור (והנה היד מעצמה כותבת "מטרבלינקה," ואני מרגיש בשגיאה, מגשש אחריה, מתקן אותה), ג'ון-איוון דמיאניוק, שנערך בשנות השמונים וכמעט שנשכח. אני זוכר את העדים שעלו לדוכן זה אחר זה, נשאלו אם הם מזהים את המפלצת מטרבלינקה, ואחד-אחד הם מצביעים על דמיאניוק, ולעתים הם נכנסים להיסטריה, חשים – חשים באמת – שהם חוזרים שוב לאותם הימים למראה האיש. ואני זוכר את הצעקות הבהמיות כאשר בית המשפט המחוזי דן, כשנה ומשהו לאחר מכן, את דמיאניוק למוות.

ויותר מכל אני זוכר את מאיר שמגר, בערעור, הופך את פסק הדין על פיו אחרי שהתביעה עצמה הביאה את המסמכים שזיכו את דמיאניוק: "הוואכמן ג'ון-איוון דמיאניוק יוצא זכאי מלפנינו," (והטקסט הכתוב לא יכול להכיל את הסלידה, אולי גם הסלידה העצמית, שבה הטעים שמגר את הדברים, את ההגיה שבה המשפטן כופף את ראשו בפני החוק היבש, בדיוק משום שתלייתו של אדם על פשע שלא ביצע, תליה שבהחלט תהיה מוצדקת בשל פשעים אחרים, תהפוך את השופט עצמו לפושע ולרוצח. והרי הדבר המתבקש לעשות היה להעמיד את דמיאניוק שנית לדין, הפעם על פשעיו בסוביבור, ולהוציא אותו להורג עליהם (ולמען הסר ספק: ההתנגדות שלי לעונש מוות לא חלה על עריצים ומבצעי פשעי מלחמה). אבל אי אפשר היה: דמיאניוק הוסגר בשל עבירה מסוימת, שהתרחשה במקום מסוים ובזמן מסוים. אי אפשר היה להעמיד אותו לדין על עבירה שלא בשלה הוסגר.)

אבל, מבחינתי, הדבר החשוב באותו פסק דין לא היה עליונותו הצורמת של הפורמליזם החוקי על הצדק הפשוט – עליונות צורמת שבלעדיה היו חיינו אכזריים, ברוטליים וקצרים – אלא העובדה שהעדים טעו. כולם. עד האחרון. הם עמדו, התבוננו באדם קשיש כמוהם, וניסו לענות על השאלה שאליה הכינה אותם האומה כולה במשך חודשים ושנים: הזה הרוצח? הזה האיש שבהסגרתו ובמשפטו, מה שאמור היה להיות משפט פושעי המלחמה האחרון שייערך בישראל, הושקעו מאמצים גדולים כל כך? כיצד תאמר "לא", ובמילה זו אתה אומר שהמדינה כולה טעתה, מתקרב יש מי שיאמר אל גבולות הכחשת השואה?

אבל מעבר ללחץ הפסיכולוגי הזה, ומסוכנת ממנו לאין שיעור, עומדת חמקמקותו של הזכרון האנושי. הוא משתנה באיטיות לאורך השנים, מייפה טיפה סיפורים – המוח האנושי מאוהב בסיפורים מושלמים, עם סוף הולם; לא בהכרח טוב, אבל הולם – ומעמעם בעקביות את מה שפעם היה חד וצלול. וגם מה שהיה חד וצלול, נזכיר, הוא רק מבט אחד מני רבים, מבט קצר שתופס פרט או שניים בזמן ובמרחב. התופעה הזו מוכרת בעיקר משורדי קרבות, שלעתים קרובות מספרים על הקרב שבו השתתפו סיפורים שונים מאד, לעתים סותרים זה את זה.

והזכרון של העידן האיום ביותר המתועד בהיסטוריה האנושית, שנות הדמים 1932-1946, מתפוגג.

[]

יום השואה הותקן בצורתו הנוכחית ב-1959. הוא לא היה מקובל אז על הכל: הרבנות הראשית, בנסיון נואש לטשטש את השאלה התיאולוגית שאין לה תשובה, מדוע רצח יהוה את העם הנבחר שלו (ואם אתה מקבל את התפיסה שהאל פעיל בעולם, ושהוא יודע כל, אז הוא חתום על כל רצח של ילד ועל כל נשימת גז; כולן מתרחשות בהסכמתו), ניסתה לדחוק את השואה לקרן הזווית של יום הצום הנשכח של י' בטבת, וקראה לו יום הקדיש הכללי. זה לא תפס.

אבל בשנים האחרונות מתרחש דבר מפתיע: ככל שהאירוע ההיסטורי עצמו – רציחתם של כחמישה מיליונים ושבע מאות אלפים יהודים או כאלו שנחשבו ליהודים על ידי המשטר הנאצי, משטרים ידידותיים לו (זכורים לרעה במיוחד אלה של רומניה והונגריה; במקרה של הראשונה, נאלץ הצבא הגרמני להתערב כדי להפסיק את מעשי הטבח כשאלה פגעו באספקת הנפט) ופאשיסטים ואנטישמים אחרים – מתרחק, הרי שה"זכרון" שלו מתרחב. "זכרון", כי אין לו דבר עם זכרון של ממש: מדובר בהנחלה של טראומה לדור שלא חווה אותה.

פעם היה יום שואה אחד. עכשיו יש שניים. אחרי מאבק שקט כנגד יום השואה הבינלאומי, שחל ב-27 בינואר (יום שחרור אושוויץ), מאבק שסיבתו היא החשש הישראלי שיום כזה ידלדל את חשיבותו של יום השואה "שלנו", הוא אומץ על ידי סוכני הזכרון הישראליים. מעתה, יש כתבות שואה גם בסמוך אליו.

ואם פעם כתבות כאלה היו נחלתו של ערב יום השואה, או סוף השבוע שקודם לו, הרי שבימינו הן התחילו להופיע כבר עשרה ימים קודם ליום עצמו, והנסיון מלמד שהן תמשכנה כמה ימים אחריו. במדינה מיליטריסטית כמו ישראל, שבה הצבא הוא ערך עליון וחיילים הם ילדים-קדושים, ניתן היה לצפות שגם על יום הזכרון לחללי צה"ל יעבור תהליך דומה; זה לא מתרחש.

בשנות השבעים והשמונים, אומר הזכרון שלי, הזכרון היה תחום בזמן. הוא לא נדד. לפני 25 שנים, הנסיעות הממאירות לפולין, שבהן חווים הנערים הישראלים לידה מחדש בתאי הגזים, היו שנויות במחלוקת; היום הן טקס חניכה שכמעט ואין עליו עוררין. שר האוצר החדש שלנו לא מי יודע מתעניין בגורלם של בני המעמד התחתון, אבל בשעתו הוא הזדעזע כשהתברר לו שבשל מחסור בכסף הם לא יוכלו לנסוע לפולין. ככה זה בישראל של 2013: רוצה לאכול? הממשלה לא נגד זה, אבל זה לגמרי עניינך. רוצה, או לא רוצה, לנסוע לפולין כדי לראות קרנבל זוועות? הממשלה תמהר לסייע לך.

ההסבר יכול להגיע משתי נקודות מעניינות. ראשית, הכיתה שלה סידר לפיד נסיעה לפולין, סטטיסטית יש להניח שרוב תלמידיה אינם צאצאים לניצולי השואה. רוב תושבי ישראל כיום אינם יהודים אשכנזים. גם היהודים מרוסיה חווים את האירוע ההוא אחרת; מבחינתם זו המלחמה הגדולה על המולדת. הבלוגר ולדי דבויריס העיר פעם שלו אין תסביכי שואה: סבא שלו דרס את הסבא של הגרמני עם טנק, ובזה זה נגמר. זו היתה הערה מחויכת, אבל לא נטולת עומק. אפשר היה, במינימום מאמץ, לשלב את הווטראנים של הצבא האדום שהגיעו לישראל ביום השואה; הם היו תוספת נהדרת לחלק של ה"גבורה." אבל זה לא קרה, ולא במקרה. גם המהגרים מרוסיה מתבקשים לדבר על השואה (לשלום בוגוסלבסקי, כרגיל, יש דברים מעניינים מאד לומר על זה.)

השואה היא באופן מוחלט סיפור אשכנזי. כן, מספר אלפי יהודים נרצחו על ידי הנאצים כשהם הגיעו לצפון אפריקה, ויהדות יוון ספגה מכה אנושה, אבל להוציא יוון – שם החורבן היה כמעט טוטאלי – זה לא דומה בשום צורה למה שקרה בבלארוס, פולין, אוקראינה, רוסיה, המדינות הבאלטיות ושאר ארצות הדמים. ובשנות השבעים, היתה התנגדות בקרב צעירים יוצאי ארצות האיסלם להפוך את השואה לאירוע מכונן שלהם; ספרי לימוד סיפרו בבעתה על מדריך נוער שביום השואה שמע מהנערים מהמעמד הנמוך – ולכולם היה ברור מה מוצאם – ש"למדריך יש יום שואה." אם היתה התנגדות לכפיית הנראטיב הזה, היא מעולם לא היתה קולנית ואפשר לומר בבטחה שהיא גוועה.

השואה היא זהותו הבסיסית של היהודי הישראלי, ולהיפך. להיות יהודי ישראלי פירושו להיות ניצול שואה, אם לא בפועל אז בפוטנציאל. וכמובן, הפוטנציאל גורר איתו את הפוטנציאל של אי ההשרדות. איך אמרה האתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן? בכל דור ודור צריך אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ.

מאז תחילת שנות התשעים, צה"ל עורך תרגילי סדר על אדמת פולין. הנערים והנערות שיוצאים לשם, יוצאים עם דגלי ישראל. בימים מסוימים, נדמה שנתחים מאדמת פולין נכבשים זמנית על ידי ישראל. נוכחותו של הרמטכ"ל בטקסים על אדמת פולין כבר הפכה לחלק חובה מהפעילות שלו. הנוכחי אמר היום שישראל היא הערובה לכך שהשואה לא תחזור. מותר לתהות, לאור ההצהרה הזו, אם גנץ מכיר היסטוריה צבאית. דה גול ביקר בסטאלינגרד אחרי הנצחון הסובייטי, והעיר ש"זה מדהים." בן שיחו מיהר לומר משהו על "ההתנגדות המופלאה" של הרוסים, ודה גול קטע אותו: לא, לא, התכוונתי לגרמנים. שהם הגיעו עד פה…

ישראל מעולם לא נאלצה להתמודד עם אתגר צבאי דומה. היא היתה צריכה להתמודד עם כמה צבאות מקומיים ולא מי יודע מה מאורגנים או מתקדמים טכנולוגית. את רוב שני העשורים האחרונים היא מבלה במה שבוגרי הצבא הבריטי הישן היו מזהים אינסטינקטיבית כסוג הלוחמה הקולוניאלית ששחקה את היכולת שלו להתמודד עם קרבות קונבנציונאליים של ממש.

אבל כאן, בצבא ובנוכחות שלו בפולין ובטקסי יום השואה בכלל, מתכנס הכל: השואה מקבלת נפח גדל והולך ככל שיש שצורך להאדיר את הצבא, שאמור להיות הפתרון לשואה המתקרבת. וככל שנחשפת העובדה שהצבא בעצם חותר תחת קיומה של ישראל, שהוא שותף מלא לשליטה בשטחים שהופכת את האפשרות לפתרון שתי מדינות לבלתי אפשרי; שהוא שותף פעיל לדחיפה של המתנחלים למדינה דו לאומית, מדינה שאולי תהיה יהודית אבל דמוקרטית לא תוכל להיות; שהוא שותף מלא, בעצם, להתדרדרותה של ישראל למצב שבו ההשוואה בינה ובין גרמניה הנאצית – מוצדקת או לא, ובינתיים היא לא – תהיה בלתי נמנעת; ככל שהשואה מתרחקת, והיכולת של ישראל לנצל אותה כדי לסחוט טובות הנאה או סימפטיה מהעולם מתמעטות – ככל שכל זה קורה, גבולות ה"שואה", כלומר הזכרון הסנטימנטלי שלה, התועלתני שלה, חייבים להתרחב.

והשילוב הזה בין הצבא כסממן עליון ללא-שואה, כלומר למה שעומד בין ישראל ובין שואה עתידית (ועזבו אתכם עכשיו מהסתירה המובנית בטיעון שאומר בו זמנית שאסור להשוות לשואה כי היא אירוע יחודי ושהיא עומדת לפרוץ שוב בכל רגע, אם לא נגדיל את תקציב הבטחון), מסביר גם מדוע אי אפשר למתוח ביקורת על הצבא (זו, בבסיסה, הכחשת שואה), ומדוע יום הזכרון לחללי צה"ל לא פורץ את גבולותיו; הגבולות בין צה"ל ובין ניצולי השואה מטשטשים והולכים. "זכרון" השואה יהיה דומיננטי מאד בישראל בעוד כמה שנים; במשרד הפנים כבר החליטו שמספר תעודות הזהות הביומטריות יתחיל משישה מיליונים. כולנו קורבנות.

כולנו? לא, לא. כולנו אולי חשים כקורבנות. הקורבנות הם אנשים אחרים לגמרי: ההלוטים הכבושים שלנו בגדה המערבית, פליטי החרב והרעב בגבול הדרום שכלפיהם אנחנו מתנהגים כשווייצרים במקרה הטוב וכהונגרים במקרה הרע. אבל אסור לומר את זה במיינסטרים הישראלי.

[]

כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים, תהה פעם ניטשה. הוא חשש ממצב שבו עודף ידע היסטורי משתק את מה שהוא כינה הדחף לחיים, הדחף ליצור, שהוא דחף לשבור מסגרות ודברים קיימים.

אפשר לומר שהישראלים סובלים מהרעלת "זכרון." ושוב, לא זכרון: הזכרון האמיתי של השואה, כלומר האירוע כפי שהיה, שונה משמעותית מכפי שה"זכרון" הממוסד בנה אותו. רוב גדול של היהודים שנרצחו לא היו בגיטאות ולא הגיעו למחנות ההשמדה (ורק מיעוט זעיר מתוכם הגיע למחנות הריכוז); הם רוכזו במהירות, עוד קודם להחלטה הרשמית על השמדתם, מחוץ לעיירות שלהם ונורו. באבי יאר היא האירוע המובהק, אבל היו כנראה מאות אירועים דומים. קבוצה קטנה של אנשי מיליציה, למשל, שזכתה אמנם לסיוע לוגיסטי ניכר מהכובשים הנאצים, היתה אחראית להשמדת רוב מוחלט של יהודי לטביה.

אבל זו לא תמונה נוחה. קודם כל, כמעט ואין תמונות. בורות המוות והפעולות של האיינזצגרופן תועדו הרבה פחות ממחנות ההשמדה, שנזקקו להרבה יותר סיוע לוגיסטי ובהתאם להרבה יותר אנשים, מה שאומר הרבה יותר מתעדים. גם כאן יש היררכיה: אושוויץ מתועדת היטב, אבל רוב הישראלים לא ידעו דבר על בלזץ, חלמנו, או מאלי טרוסטינץ. פשוט אין מספיק עדויות. גם טרבלינקה, מהבחינה הזו, מתעמעמת לעומת אושוויץ. שנית, אם ה"פלנטה האחרת" של אושוויץ (בקולימה כנראה שהיו חולקים על כך שזו פלנטה אחרת, אבל רוב הישראלים אינם יודעים מהי, ולמשרד החינוך נוח שלא ידעו) והמחנות האחרים נראים כיום כמשהו הזוי, בלתי נתפס מפלנטה אחרת, הרי שאזרחים מבוהלים שעומדים ליד בור וחמושים יורים בהם הם משהו שיכול לקרות בכל מקום, וגם קרה. החמוש עם הרובה מול האם המחבקת ילד היא תמונה אוניברסלית, מאד לא נעימה לחברה מיליטריסטית שחמושיה מכוונים רובים לילדים על בסיס יומי, גם אם ברוב המקרים אינם סוחטים את ההדק.

אז ישראל משעתקת, שוב ושוב, דימוי אחד מתוך השואה ובונה אותו כרוע האולטימטיבי – ובאופן נוח מאד, הוא הדימוי הרחוק ביותר מזה שהיא עצמה מייצרת במציאות. בשלב הבא, היא מקפידה שהדיון יהיה בשלב הסופי ביותר, זה של ההשמדה. מערכת החינוך הישראלית מקפידה לדלג על כל השלבים שבאמצעותם אפשר היה לקחת "אנשים רגילים" כמו גדוד המשטרה ה-101 הגרמני, ולהפוך אותם לרוצחים – רוצחים מיוסרים, אולי, יורים ובוכים אולי, אבל יורים, בוכים וממלאים פקודות. חוקרים, כמו עומר ברטוב, מצאו שככל שהמלחמה הפכה את קורבנותיה האזרחים ליותר חסרי אמצעים – מדיניות ההרעבה המכוונת של הצבא הגרמני, למשל – כך גבר בעקביות התיעוב של החיילים הגרמנים כלפי הקורבנות שלהם. הם תוארו כמזוהמים, מלוכלכים, כגנבים, כמי שיאבדו את כבודם העצמי עבור תעודה או מזון – כמובן, בעיות שלחייל הגרמני הממוצע לא היו. במידה מסוימת של סיפוק, אפשר לציין שלא מעט מהחיילים הגרמנים האלה נתקלו בדיוק באותם בעיות, ובדיוק באותו היחס, במחנות הסובייטיים אחרי המלחמה, ושרק שיעור זניח מהם שרד וחזר הביתה.

זה תהליך שעובר על כל צבא כיבוש. בצבא הגרמני הוא קרה מהר במיוחד, לאור העובדה שהיטלר במפורש – מול מחאות קלושות וקצרות של חלק מהקצונה הגרמנית – ביטל את חוקי הלחימה במזרח. אבל על כך שהשמדת אוכלוסיה יכולה להתרחש רק כתוצאה מכיבוש, או על מה שקורה לחיילי כיבוש בכלל, הס מלדבר. עדיף לדחוף את הילדים לתאי הגזים ולתת לדמיונם לצרוב את תבונתם והאמפתיה שלהם.

[]

חלק מרכזי של הזכרון הוא העובדה שבשלב מסוים הוא מתעמעם. רק כך אפשר להתגבר על טראומות. אבל ישראל מתעקשת להחזיק "זכרון" טראומתי, שרוב תושביה לא חוו מעולם, חי בתודעתם, ולהפוך אותו בפועל לתודעה הלאומית שלה.

הגיע הזמן להניח לשואה, להפסיק את הנסיון הלא טבעי להרחיב את ה"זכרון" המיוצר בעוד שהזוכרים עצמם הולכים לעולמם. צריך ללמד אותה מתוך ספרים, מתוך מסמכים, כלומר להחזיר אותה למחוזות הרציו ולא לאלה של ההיסטריה. צריך להניח לשואה לחזור ולהיות מה שהיא במקומות נורמליים: היסטוריה. משהו שקרה בזמן אחר לאנשים אחרים.

משהו שהיה ונגמר. לא אות קין שנטבע במצחך על ידי משרד החינוך שלך, בסיוע נלהב של כלי התקשורת, כדי לוודא שתהיה חמוש צייתן. ספק אם יש לקח מפלצתי יותר מהשואה, הייתי מעז לומר לקח נאצי יותר, מאשר הצורך שכולנו נהיה חיילים חזקים, נטולי סנטימנטים, שמסוגלים לפרוץ לבתיהם של אזרחים באישון לילה ולירות בחשודים ללא היסוס. ספק אם יש היפוך מפלצתי יותר מאשר התפיסה הרווחת שמי שאיננו משרת בצבא, כלומר מסרב להכפיף את מצפונו לזה של המדינה, הוא בעצם בוגד. ואף על פי כן, זה בדיוק מה שישראל הצליחה לעשות, ובאותם הנימוקים עצמם.

ואם זו לא סיבה מספקת להרהר מחדש בשינוי דרסטי של כל צורת ההסתכלות שלנו על השואה, אינני יודע מהי.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • עדו

    רוסיפ = רוסים

    • וורה מוזלן

      אל מר יוסי גורביץ ygurvitz
      מאת מס' 4y50xz7

      "צריך להניח לשואה לחזור ולהיות מה שהיא במקומות נורמליים: היסטוריה. משהו שקרה בזמן אחר לאנשים אחרים.
      משהו שהיה ונגמר. "
      אז לא.
      השואה זה לא דבר נורמלי גם אם תשים אותה בחדר מקלחות נורמליות.
      אז לא.
      כי עודנו כאן, ולתמיד.
      אז תניח לנו. מה אתה? פטרון ההסטוריה והמוסר האנושי?
      גייסת אותנו מלועי הקרמטוריום ותאי הגאזים וגיאיות ההריגה אל רשימותיך שבאיבחת מיקלדת משוות את חיילי צה"ל כשטופי מוח המוציאים לפועל את תורת הגזע הנאצית-מבית היוצר המפלצתי של היטלר.
      זה מעשה נתעב, מעשה, בחסותו של חופש-הביטוי.

      היסטוריה, למרות היותה עובדות מתועדות או שניתנות להוכחה או משאירות חותם ועיקבות, למרות כל אלה ההיסטוריה ניתנת לעיוות ומחיקת עובדות.
      זה מה שאתה עושה, מתחסד ומשחק בעובדות כך שיתאימו למחשבותיך. העיקר שתרגיש מסופק וטהור.

  • דני

    וואו, אתה טוען טיעון מאוד חשוב על החזרת השואה להיסטוריה, ובמקביל שוב ושוב מחזיר אותה להיסטריה, רק מכיוון חדש – שבו הפלסטינים הם היהודים וחיילי צה"ל (חמושים, מרוצה?) הם הגרמנים. וכשאתה אומר "זה עדיין לא קרה" זו דרך נעימה לומר לנו לא לחשוב על פיל סגול – אתה מתחמק מהאחריות המוסרית של יצירת האסוציאציה בה בעת שאתה יוצר אותה.

    אז בקצרה – ממש חבל שאינך מקשיב לעצותיך שלך. לעתים הן נבונות מאוד.

    • ygurvitz

      ישראל עדיין לא מבצעת השמדת עם בפלסטינים, אבל גוברים בתוכה הקולות שקוראים לעשות בדיוק את זה, והתגובה הממשלתית רפה. רב שהיה מועמד – בעיני חלק מתומכיו, על כל פנים – לתפקיד הרב הראשי לישראל מוציא בטאון שבו דובר עך בניית "מחנות השמדה לעמלקים", והארץ לא זעה. בוז ושנאה כלפי האוכלוסיה הכבושה כבר יש. אנחנו לא שם, עוד לא שם. אבל האם מישהו באמת יופתע אם יקבל במכונת זמן מ-2035 שבה נאמר שהאו"ם חוקר את רצח העם הפלסטיני? בדיוק בגלל שרצח עם הוא תופעה אוניברסלית, בדיוק בגלל שהמיתוס המכונן של היהדות – כיבוש כנען – הוא אירוע של רצח עם, אנחנו צריכים להיות רגישים מאד לכל גילוי כזה.

      • דני

        על השורה התחתונה ("אנחנו צריכים להיות רגישים מאוד לכל גילוי כזה") אני מסכים. זה גם חלק קבוע מהויכוח הסמוי של זיכרון יום השואה, הדגשת מאפיינים לאומיים-ריבוניים (להיות בעלי כוח כדי לא להיות קרבנות) או אוניברסליים (להיות בעלי לב כדי לא להיות מבצעים).

        אולם בין זה ובין התיזה לפיה המיתוס המכונן הוא כיבוש כנען יש מעט מאוד. מה גם שאתה בעצמך טענת שהמיתוס המכונן של היהדות הוא בכלל חו"לי במהותו (גם בחיבורך על מגילת העצמאות וגם בסקירות לספרים של זנד). זו הזדמנות להבהיר את עמדתך.

      • וורה מוזלן

        המיתוס המכונן של היהדות הוא מעמד הר סיני וקבלת עשרת הדיברות.

  • אורי ברייטמן

    לא לזרוק את התינוק עם מי האמבטיה, בבקשה: אפשר להנחיל את לקחי השואה בצורה מוסרית ונכונה, אבל להגיד שצריך "להניח לשואה" זה כבר מוגזם. אין ספק שהגישה המיליטרסטית הישראלית היא חד-מימדית ולעתים אף פשיסטית, אבל אפילו מערכת החינוך הישראלית מספקת גישות נוספות לתלמידיה.

    • ygurvitz

      למה לא? אולי המטען הזה מסוכן מדי, ודאי בחברות לאומניות (וישראל היא בעליל חברה לאומנית), ורצוי לא להשתמש בו, לשום צורה? הנה מאמר נאה: http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1841380

      • גל הד

        צוואות יהודי העיר קובל.
        בקובל נרצחו 18,000 יהודים.
        בבית הכנסת שבעיר קובל שבפולין, נמצאו חריטות על הקיר של יהודי האזור אשר רוכזו במקום במהלך
        החודשים אוגוסט וספטמבר 1942, לפני הוצאתם להורג. מאות ואלפי חריטות של צוואות אחרונות,
        כתובות עברית, יידיש ופולנית. אותיות כתובות בעיפרון פשוט ובלתי-מחודד, בעיפרון צבעוני, בעט
        ובדיו, ואותיות שנחרטו בציפורניים ממש, משאירות סביבם כתמי דם קרוש. אותיות של בעלי בתים, של
        גימנזיסטים, של עקרות בית, של משכילים ושל חסידים, של חלוצים ושל מתבוללים. כולם כתבו, כולם
        ביקשו להציב לעצמם מצבה בחייהם.

        מחלי לי!
        אמא, דעי לך שתפסו אותי כשהלכתי להביא מים. אם תהיי פה, זכרי את בתך ינטה סופר, שנרצחה ב-
        14.9.1942

        כאן חיים המתים, אשר בדמי משוועים מקברם למשפט

        בנימין פיטה

        23.8.42
        ניורה רייבר-לנדאו תמות היום. מה מאוד חפצתי לחיות.

        ראובן אטלס,
        דע, כי כאן נספו אשתך גינה ובנך אימוש. ילדנו מירר בבכי. הוא לא רצה למות. צא למלחמה ונקום
        את נקמת דם אשתך וילדך יחידך. אנו מתים על לא עוול בכפנו.
        גינה אטלס.

        שלום לחברים מקבוצת חלוצים ההולכים למות. נאמנים נשארנו לרעיוננו עד הסוף. נקמו נקמת דמנו
        השפוך!
        חברי "דרור": שיינדלשוורץ, דוד אייזנברג, רחל פיגלמן ולאה פיש

        31.8.1942
        רוזה בת הינוך מתה בצורה טרגית. נלחמתי, רציתי לחיות – אולם לשווא. לבי, לבי, לניוסינקה שלי,
        למענה מה רציתי לחיות, ולו לראותה בלבד, צר לי מאוד.

        אנדזיולו היקרה! בעוד רגעים מספר מפליגים אנו, אני ואחי לקראת המוות הנצחי. אם מישהו ממשפחתנו
        יישאר בחיים –- שינקום את דמנו השפוך.
        31.8.1942

  • אחד

    מאמר מצוין. אגב, גם הלאומיות הגרמנית המסורתית, זו הפרוסית, וההוויה המיליטריסטית שלה, שסופה ידוע לכולנו, התבססה על רצם עם נוראי (אם כי בממדים פחותים ובצורה ספונטנית לחלוטין ובלתי מתוכננת,)- זה שהתרחש בין 1618 ל-1648 בימי מלחמת שלושים השנה. מרכז גרמניה, הרווי בנסיכויות גרמניות, הפך לשדה קרב בין רוב צבאות אירופה, ובאופן בלתי נמנע המיט חורבן והביא להשמדתו של רבע מבני העם הגרמני. עובדה זו הביאה למסקנה שיש צורך בצבא חזק, שהלך והתנפח וחרחר מלחמה בניגוד לכל סיבה הגיונית, ובאופן פרדוקסלי, במקום להגן על העם הגרמני, המיט עליו כליה בשתי מלחמות העולם.

    • מני זהבי

      אפ כבר מחפשים אירוע היסטורי שדרבן את מלכי פרוסיה לפתח את מכונת המלחמה שלהם (שלימים הפכה למכונת המלחמה של הרייך השני), אזי מלחמות נפוליאון הן מועמד טוב הרבה יותר ממלחמת 30 השנה. בכל זאת, עבור מלכי פרוסיה של המאה ה-19, ימי נפוליאון היו זיכרון חי, ודי טראומטי, בעוד שאירועי המאה ה-17 היו בעיקר חלק מספרי ההיסטוריה.

      • סמולן

        לפני מלכי פרוסיה של המאה ה 19, היו מלכי פרוסיה של המאות ה 17 וה 18. פרידריך הגדול, למשל. לא בדיוק אדם בלי צבא. עצם הרעיון של צבא כ"מכונה" – קרא נא בקיצור תולדות האנושות, הרי היסטוריה צבאית היא המקור של הררי – פותח לפני המאה ה 19. לא הכל זה מרקסיזם.

        • מני זהבי

          עד כמה שאני זוכר את הררי, את "הצבא המכני" המציאו בכלל ההולנדים כדי להילחם נגד הספרדים (עוד סוג של טרור עממי, אם כבר מדברים על זה).
          אבל יש הבדל בין "הצבא המכני" ובין הצבא המודרני שאיפשר את הקטל האירופי של המאות ה-19-20.
          למשל, אחד המאפיינים של הצבא המודרני (זה שלפני הפוסט-מודרני) הוא חובת גיוס שחלה על כלל אזרחי המדינה. אתה בוודאי יודע מתי חובה זו הוחלה בפרוסיה, הלא כן?

    • אני לא חושב שאתה צודק. דווקא אחרי מלחמת 30 השנה, גרמניה נהיתה פחות ממורכזת: השלום של וסטפליה נתן לכל נסיך ודוכס חופש דת בפייף שלו. האוטוקרטיה הגרמנית באה מזה שלנסיכים, האלקטורים, הדוכסים, וכו' היתה שליטה מוחלטת במדינות שלהם. בצרפת ואנגליה המלוכה היתה יותר פרוגרסיבית מהאצולה והמלך ריסן את האצילים כשהם ניסו לנצל את האיכרים יותר מדי. (למשל, בשנים שלפני המהפכה הצרפתית לואי ה-16 ניסה להעביר רפורמות ליברליות אבל האצילים התנגדו, וכתוצאה אחרי המהפכה הטרנד היה מירכוז הכוח בפריז וחיסול המחוזות המסורתיים.)

      הדומיננטיות הפרוסית באה יותר מאוחר: הגאוגרפיה איפשרה כיבוש של הרבה שטחים על ידי ברלין ובמהפכה התעשייתית פרוסיה התפתחה יותר מכל מדינה שהיתה יכולה להיות משקל-נגד.

  • אחד

    מרכז אירופה, לא מרכז גרמניה*

  • לנה

    "מדריך נוער שביום השואה מהנערים מהמעמד הנמוך"
    חסר פה איזה "שמע" באמצע

    "היא מעולם לא היתה קולנית ואפשר לומר שהיא בבטחה."
    גם פה חסר משהו. "דעכה"?

  • פוסט נהדר. לעניין הלקח- עלינו להגן על זכויות הפלסטינים כי זה הדבר הנכון לעשות ולא בגלל השואה. הפוליטיות של ההשוואה היודוצנטרית ושל זו האוניברסלית מניפולטיבית באותה מידה, לבעלי סבלנות כתבתי על זה בפירוט לכבוד הקרנבל של אשתקד
    http://yohaicohendotcom.wordpress.com/2012/04/21/יום-השואה-תשעב-מאחורי-הקלעים-של-לקחי-ה/

  • אני מוכרח לומר שבסיפור המלחמה של סבים שלי ה"טנק" היה יותר עניין פיגורטיבי – סבים שלי שירתו בגדודי חי"ר וב-נ.ק.וו.ד. וטיפלו בגרמנים בעיקר מנשק קל.

    מעבר לכך, נקודת המבט העמוקה יותר שלי, כישראלי פוסט-סובייטי, על השואה התגבשה סופית במהלך משלחת צבאית שהייתי בה לפני כשנה וחצי. אני לא יכול לומר שנהניתי, כי לא נהנים מדברים כאלה, אבל זו הייתה נסיעה חשובה ואני שמח שנסעתי. למרות כל סדרת החינוך שעברנו לפני הנסיעה, במהלכה ואחריה.
    הפירוט כאן (בשלושה חלקים):
    http://www.dvoyris.com/gazetapolska/2012/10/20/who_do_you_think_you_are_/

    • מני זהבי

      נ.ק.וו.ד.? זה לא הארגון הזה שרצח כמה מיליונים מאזרחי בריה"מ?
      אני לא רואה את בריה"מ כהתגלמות הרוע העולמי, אבל יש דברים שאילו היו חלק מהמורשת שלי, הייתי מתבייש בהם.

  • אודי

    לדעתי משהו התבלגן לך בפסקה הזאת (אני מנחש שחסרות בה שתי מלים):
    ספרי לימוד סיפרו בבעתה על מדריך נוער שביום השואה —– מהנערים מהמעמד הנמוך – ולכולם היה ברור מה מוצאם – ש"למדריך יש יום שואה." אם היתה התנגדות לכפיית הנראטיב הזה, היא מעולם לא היתה קולנית ואפשר לומר שהיא —– בבטחה.

  • אחד הפוסטים החזקים ביותר שלך.

  • ארן

    או כמו שהמורה שלי אברהם שטיין בישיבת הקיבוץ הדתי היה שואל אותנו:
    "אתם יודעים מה ההוטו עשו לטוטסי? כי אתם לא יודעים ולא אכפת לכם, למה אתם מתלוננים על שתיקת העולם כשהגרמנים הרגו יהודים?"

    • דודי

      מורה יהודי-אורתודוקסי מן הזרם המרכזי, אני מניח.

      קורא קבוע אצל ג'ורג'י היה אמור לקבל רושם, שאדם כזה יהיה אדיש להשמדת גויים (אתם קרויין אדם וכו').

  • מביך לראות מי הפוליטיקאי הישראלי היחיד (לפחות בקואליציה) שמעז לזהות את הניצול הציני של השואה ואת העובדה שאת הקונוטציה העדכנית לשואה צריך לחפש בסין, למשל, ולא באיראן:

    http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/458/235.html?hp=1&cat=402&loc=10

    מה שמראה שלא צריך להיות שמאלני עוכר ישראל כדי לראות את האמת הפשוטה הזו – מספיק טיפה של יושר בסיסי.

    • שימי

      ואוו, פייגלין דומה 2 טיפות מים לאריק קלפטון!

    • אוקיי, אז פייגלין החליט שמדינה חייבת הצדקת עילאית לקיומה, ומתנגד ללאומנות המודרניסטים ומציע תפיסה דתית-משיחית(-פאשיסטית) במקום. וואטבר.

      ההצדקה היחידה שכל מישהו צריך כדי לחיות איפה שהוא גר היא "נולדתי פה, דיל ויד איט" (וההצדקה היחידה שכל מישהו צריך כדי לחיות בכל מקום אחר היא "יותר נוח לי לגור פה ומי אתה שתגיד למעסיק/בעל בית/בן-זוג/בת-זוג שלי מה לעשות" אבל זה דיון אחר).

      אפילו בתוך הריאלפוליטיק הישראלי זה טוב לדגול באזרחות מחוק הסלע, גם כי ככה אפשר להיכנס באירופאים שהם צבועים וגם כי ככה אפשר להיכנס במנהיגים הפלסטינים על זה שיותר חשוב להם להעביר 4 מיליון פליטים לישראל ולא לתת להם אזרחות איפה שהם גרים כבר 2.5 דורות. תחשוב על איזרוח של כמה עשרות אלפים של ילדי עובדים זרים ופליטים כביטוח נגד גירוש המוני של פליטים פלסטינים לישראל (וכשבסקרים רק 10% רוצים לחזור לישראל בכלל, זה גירוש ולא שיבה). אבל ישראל גזענית מדי מכדי לתת אזרחות למהגרים לא-יהודים ומכדי לחשוב על עקרונות אוניברסליים של אזרחות ולא על יהודים מול גויים. אז היא תקועה עם חארות כמו פייגלין, ביבי, אין עתיד, בנט, אלי ישי, ורון חולדאי.

  • בועז

    מאמר מעולה, תודה. וגם תגובה מעניינת של "אחד".
    אגב היום ראיתי פוסט בפייסבוק של "חורים ברשת" (שרוב עיסוקו בלהפיץ קמפיינים ויראלים מאוסים של כל מיני חברות) עם תמונה של מטוסי חיל האוויר מעל אושוויץ, ומסתבר שזה כרגע גם הבאנר בדף הפייסבוק של חיל האוויר. כבר כמה שנים שצבאינו המפואר לא רואה שום בעיה בהכללת ייצור זהות לאומית כאחת ממשימותיו.

  • נתן

    כמידי שנה בשנה ביום השואה מתמלאים אתרי השמאל במאמרים כמו המאמר הזה שהמסר של כולם זהה – מספיק כבר עם כל פסטיבל ה"שואה" הזה- די כבר לשלוח משלחות ולעשות טקסים ולבלבל לכולם את המוח.

    מיותר לציין שאיש מאותם כותבים לא היה מעיז לכתוב מאמר דומה בו הוא לועג לזכרון ה"נכבה" הפלשתינאי.

    וזה עורר אצלי את השאלה איך אדם שמראה של זקן פלשתינאי בעזה שמחזיק את מפתח דירתו ביפו יכול לגרום לו לפרוץ בבכי יכול להתייחס לעד שמעיד נגד דמיניוק כאדם כמעט סנילי שיש להטיל ספק בזיכרונו.

    נראה לי שמה שבאמת מטריד את אותם אנשי שמאל הוא שכל אזכור ולו קטו שגם היהודים סבלו קצת בהסטוריה שלהם עלול להזיק למאבק שלהם נגד הכיבוש בפרט והציונות בכלל.

    באופן אישי כמי שראה את עצמו פעם כאיש שמאל אני מודה שמאמרים מהסוג הזה גרמו לי לחזור בשאלה ולהפוך ל"בלתי תלוי".

    • עדו

      קראת בכלל את המאמר? או שבגלל שהוא 'כזה' אז לא ממש התעמקת?
      אבל אתה צודק בדבר אחד. בשני המקרים שציינת – הזקן הערבי עם המפתח והנחלת זכר השואה – יש היתקעות בעבר. לא בשביל להפיק לקחים, ללמוד או לזכור ולכבד את הסבל אלא כדי להצדיק היתקעות גם בהווה וסירוב לצעדים פרגמטיים ומועילים בגלל שבזה יש איזו מין 'בגידה בזכר הנרצחים' או משהו בסגנון.
      לגבי דמאניוק – מסתבר שהוא לא היה איוואן האיום מטרבלינקה אלא איוואן מסוביבור. עקרונית אין הרבה הבדל. משפטית, אם רצחת בחיפה בתאריך ושעה מסויימים אי אפשר להאשים אותך שרצחת באילת באותו זמן למרות שבשני המקרים מדובר ברצח. כך שאין כאן שום ביזוי של העדים אלא העובדה שעד כמה שהיינו רוצים להאמין לאנשים המיוסרים האלו ולתת להם את הצדק שהם כל כך רוצים, עדיין כללי המשפט מחייבים וטעות בזיהוי במצב כזה היא בהחלט אפשרית ומובנת.

    • fafner

      רגע, האם ישראל הודתה באשמתה לנכבה (כמו שהגרמנים הודו) ושילמה פיצויים לפליטים (כמו שהגרמנים שילמו)?

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        האם מישהו מכחיש את העובדה שהיו פה ילידים בקום המדינה?
        לעניות דעתי המחלוקת שונה.

    • אדם

      ההבדל המהותי בין השואה והנכבה הוא שהשואה היתה ונגמרה, בעוד שהנכבה נמשכת. נמשכת בזה שישראל מעולם לא הכירה בה (והיא אף עושה מאמצים כדי למנוע שידברו עליה), בזה שהקורבנות מעולם לא פוצו ושצאצאיהם לא רשאים לקבל אזרחות (וראו כמה ישראלים מקבלים אזרחויות אירופאיות, במיוחד גרמנית), בזה שערביי ישראל מופלים לרעה סיסטמטית, וכמובן – הכיבוש. הנכבה היא לא אירועי 1947–1949 – היא כוללת גם את אירועי היום!

      • נאמן להווה

        תוסיף גם את גזילת האדמות מהבדואים בנגב והגבלות הבניה על יישובים ערביים. יש גם שלילת אזרחות מתושבי מזרח ירושלים ועוד ועוד.

        הנכבה לא הסתיימה לא רק בגלל שישראל לא מכירה בה, אלא גם בגלל שהיא ממשיכה לבצע את אותם מעשי עוול וממש לא מתכוונת להפסיק.

        • אווה

          בנתיים ישראל כובשת מעל ארבעים שנה ולא החלה בהשמדת העם הפלשתינאי , להיטלר לקח פחות מעשור-חאלס עם הדמגוגיה . אתם מטיפים לציונים לא להשתמש בשואה ומאידך מנופפים השכם וערב על ליל הבדולח הצפוי, מחנות ריכוז -אז לא רק לצד אחד שמורה השימוש בטרימנולגיה. ולגבי הנכבה- ב45 עד שנות החמישים גורשן מאירופה עצמה מעל 10 מליון אזרחים ,מפולין ,צכיה וכו -מעולם לא שולמו פיצוים לפולנים שגורשו מלבוב או לגרמנים שגורשו מבראסחו שהיא וארצלוב היום. אז להשתמש בדג שהגרמנים שילמו פיצוים ולקחו אחריות- לא בדיוק, מעצמות הברית אילצו אותם לשלם פיצוים וכסף לא קונה כפרה .זה מבחיל שפיצוים בעיינך קונים את סליחתך. מה עוד שמבחינתי ,גרמנים לא כולם מתחרטים-זכור לי גרמני בן ארבעים פלוס שפגש אותי בטיול בגרמניה ,בכל היה בסדר עד ששמע שאני ישראלית יהודיה מאותו שניה התחיל עם "היציאות " שלו כלפי שום דמעות תדהמה לא הפסיקו את הרוע שלו -לומר משפטים כגון"הבאתם את זה על עצמכם" ,למה העולם שונא אותכם?" עד היום יש להיטלר תומכים נלהבים בגרמניה -באתרי אינטרנט תוכלו להיתקל בברכה של "הייל היטלר" חאלאס עם הדמינות שהגרמנים מתחרטים וחשים צער על יהודי וארשא ויוון המושמדים-רק לנו אכפת.

          • אווה

            *בראסלו

          • מני זהבי

            "הגרמנים" זה משהו כמו 80 מיליון איש. רובם הגדול נולדו אחרי מלחה"ע השנייה, ואין להם כל כך על מה לתהחרט. בכל זאת, רובם מכירים בכך שארצם (בגלגול שלפני הקודם) פשעה פשע נורא כלפי היהודים. דרך אגב, אני לא יודע האם רובם מכירים באופן דומה בפשעי המשטר הנאצי כלפי עמי מזרח אירופה, כולל עמיה של בריה"מ לשעבר (כולם חוזרים על זה ששליש מיהודי העולם הושמד באותה מלחמה; זה שגם רבע מהבלארוסים הושמדו ידוע הרבה פחות). בכל מקרה, היחס של הגרמני המצוי למעשי המשטר הנאצי נגד היהודים הוא חרטה, אולי בשילוב של ריחוק מסוים (בכ"ז, עברו 70 שנה).
            מעצמות הברית לא הכריחו את גרמניה המערבית לשלם פיצויים לישראל. הצעד ההוא היה פועל יוצא של הסכמים בין ממשלות ישראל ומערב גרמניה. גרמניה המזרחית לא שילמה לישראל פרוטה (ונשדדה עד העצם ע"י בריה"מ).
            גירוש של אוכלוסיות שונות (בעיקר גרמנים) ממזרח אירופה אחרי המלחמה היה פשע בפני עצמו. הוא אינו הופך לפשע קטן יותר בגלל שבוצע ע"י המנצחים. אני, אישית, ציפיתי בשנות ה-90 שגרמניה תדרוש ותשיג ממדינות מזרח אירופה, תמורת הצטרפותן למסגרות אירופיות, התנצלות פומבית על הגירוש ההוא. הממשל הגרמני לא עשה זאת, מסיבות השמורות עמו, וכיוון שאינני אזרח גרמניה, העניין גם לא ממש נוגע אלי. בכל זאת, אני עדיין חושב שהתנצלות כזאת נדרשת.

  • מני זהבי

    ההתיימרות להציג את צה"ל כערובה נגד הישנותה של השואה היא פשטנית למדי, אבל יש בה משהו נכון באופן בסיסי.
    גרמניה הנאצית, ולא מעט משטרים בתקופות ובאזורים הקרובים אליה, רדפו יהודים על שום היותם כאלה. נגד אותן רדיפות, היהודים יכלו לנקוט דרכי פעולה שונות, אבל יכולת בסיסית אחת ניטלה מהם: להתאחד, בתור יהודים, ולהיאבק כקבוצה נגד רודפיהם, בכלים פוליטיים ובכלים צבאיים אם צריך. ההכרה בזכות של קבוצה מסוימת להילחם נגד רודפיה באופן מאורגן היא אחד הביטויים הבסיסיים של הזכות להגדרה עצמית.
    הציונות שאפה לתת ליהודים את הזכות הזאת, ובהקשר המדיני של התקופה ההיא, הדבר היה מוצדק לחלוטין. מדינת ישראל אינה ערובה לכך שהשואה לא תחזור. היא ערובה לכך שבהתקיים הסכנה, היהודים יוכלו להילחם נגדה בכוחות עצמם ועל דעת עצמם. בתור מה שמדינה יכולה לתת לאזרחיה, זה מספיק.
    למרבה הצער, הציונות נחלה את הצלחתה על חשבון אסונו של עם אחר. ברור שגם את זה צריך לזכור, אם כי בהתחשב בהקשר ההיסטורי, הנזק שנגרם ע"י הציונות לפלסטינים היה מתון יחסית. בכל זאת, את מימדי הקטל של אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20 איש לא ניסה לשחזר במזרח התיכון, וגם אילו ניסה, לא היה יכול. בעצם, באופן אירוני משהו, הטרגדיה של הפלסטינים דומה לזו שבה מצאו את עצמם היהודים עם צמיחת התנועות הלאומיות באירופה: כלי משחק בידי כוחות חזקים מהם. היהודים, בניסיון לחלץ את עצמם מהמצב הזה ולקחת אחריות לגורלם הקולקטיבי, הצמיחו את הציונות (ועוד כמה תנועות פוליטיות אחרות, שלא נחלו הצלחה דומה). הפלסטינים טרם הצליחו לגבש פתרון מתפקד. אבל ליהודים בישראל יש יותר סיבות להזדהות עם מצוקתם של הפלסטינים מאשר עם התפיסה העצמית, הזכרון ההיסטורי והשאיפות של אימפריות ענק דוגמת בריה"מ או ארה"ב.

    • יריב

      לדעתי אין לזה שחר.
      אם מדינת ישראל הייתה קמה על צבאה בשנות השלושים, הייתה לזה השפעה זניחה על מאורעות השואה וגורלם של קהילות יהודי אירופה.
      בתקופת שלטון החונטה בארגנטינה בסוף הסבנטיז נעצרו אלפי יהודים, חלקם עונו ונרצחו, אני לא זוכר מבצע צבאי נועז של צה"ל להצלת הקהילה היהודית.

      • מני זהבי

        לא בטוח. גם הצבא השווייצרי לא היה גדול במיוחד, אבל הספיק כדי לשכנע את הנהגת הרייך שלא כדאי לפלוש לשווייץ. הצבא הפיני היה קטן, אבל הצליח לעמוד נגד הצבא הסובייטי ב-1939-40, ואפילו כאשר פינלנד נאלצה להיכנע לסובייטים ב-1944, היא הצליחה להשיג שלום מכובד. בתור התחלה, לו קמה ישראל בשנות ה-30, היא הייתה מאפשרת ללא מעט יהודים להימלט מהתופת האירופית ולתת לעמי אירופה להקיז את דמם אלה של אלה (אם זה מה שהם רצו) לא על חשבון היהודים.
        ארגנטינה של הסבנטיז לא נהילה מלחמה, ולפתוח במלחמה נגד מדינה הנמצאת בצדו השני של כדור הארץ זה בכ"ז לא משהו שמדינה בסדר גודל של ישראל יכולה לעשות (וטוב שכך). מצד שני, ליהודי ארגנטינה עמדה האפשרות להגר למדינת היהודים באין מפריע. מיליוני יהודים לאורך ההיסטוריה היו שמחים לקבל אפשרות כזאת.

        • איציק

          שמעתי פעם התבטאות של איזה קצין גבוה שאם היתה לנו מדינה וצבא חזק בסוף שנות ה-30, המצב היה אחר. אז אם נמשיך בפיתוח ה"אילו" וה"אם" שאסור לעשות בניתוח היסטורי: לו היתה לנו מדינה וצבא חזק ב-1939 ואם היטלר היה מחליט לדחות בשנתיים את הפלישה לבריה"מ עד שיחסל את האמפריה הבריטית, אז כמובן לא היו באים לכאן הכוחות הקטנים יחסית שהיו לרומל. הייתה מופיעה כאן למשל קבוצת הפנצר השניה של גודריאן ועוד מכאלה, הכוח שהיה מוחק את המדינה היהודית וגם את המצדה על הכרמל.
          למשל אם היתה מופיעה כאן גם קבוצת הפנצר השניה של גודריאן

          • מני זהבי

            תראה, הרבה דברים יכלו לקרות. דברים מסוימים עדיין יכולים. בחיים אין ביטוח מפני אסונות, ורצון להתגונן מפניהם במידה מוגזמת עשוי לגרום לאסון בפני עצמו. (אם כבר מדברים על בריה"מ, בעשורים שלאחר המלחמה הנהגתה השקיעה משאבים עצומים, מעבר ליכולת המשק, במירוץ החימוש נגד ארה"ב ובעלות בריתה; זה נגמר בפירוק בריה"מ ובמלחמות לוקאליות שגבו כנראה את חייהם של כמה עשרות אלפי אנשים.)
            הנקודה אינה האם צבא יהודי היה מצליח לעצור את הוורמאכט או לא. הנקודה היא שליהודים לא הייתה אפשרות להגם על עצמם, נגד מי שרדף אותם בתור יהודים. את הבעיה הזאת הציונות ניסתה לפתור, ובסופו של דבר הצליחה.

        • שימי

          הכל אשמים הצ'כים הפחדנים שנכנעו בלי
          דרמות להיטלר, היו להם את התותחים האימתניים ביותר בעולם, והם יכלו לעמוד
          היטב בקרב ולהוציא את הרוח מהמפרשים לצבא הגרמני כבר מההתחלה.

          לגבי ההיסטוריה הצבאית הגרמנית הלכם רחוק, צריך לזכור כי גרמניה איבדה 6 מיליון חיילים ואזרחים במלחמת העולם הראשונה.

          • עדו

            ושאר המדינות ש'מכרו' את הצ'כים יכולות לרחוץ בנקיון כפיהן?
            אם הצ'כים ראו שכולם לוחצים עליהם לוותר הם היו צריכים להחליט האם להסתכסך צבאית עם גרמניה כשהעולם כולו מפנה להם כתף קרה או לוותר ואכן חבל שוויתרו אבל זה לא 'הכל' באשמתם.

            • מני זהבי

              האמת היא שהיו שם תסריטים אפשריים נוספים.
              למשל, צ'כוסלובקיה יכלה לכרות ברית צבאית עם בריה"מ, כדי שהצבא האדום יסייע במלחמה נגד גרמניה.
              הבעייה הייתה שבאותה תקופה הצבא האדום לא יכול היה להגיע לשטח צ'כוסלובקיה בלי לעבור דרך מדינה נוספת (פולין או רומניה), אבל יכול להיות שאת הרומנים אפשר היה לשחד איכשהו באותו שלב (רומניה לא הייתה עדיין בעלת ברית של גרמניה באותו זמן, והיה לה סכסוך עם הונגריה שכן הייתה פרו-גרמנית). הסובייטים ב-1938 טרם תכננו את הסכם האי-התקפה עם הרייך, ואנטי-פשיזם היה אצלם חלק מהאידאולוגיה הרשמית.

        • לשוויץ ופינלנד יש היסטוריה בת מאות שנים של צבא חזק. במלחמת שלושים השנה, מלך שוודיה גוסטב אדולף השתמש בין השאר בחיילים פינים; לגרמנים הקתולים היתה תפילה מיוחדת לאלוהים שיציל אותם אם הם נתקלים בפינים. במאה ה-16, לשוויצרים היה מוניטין של אנשים שלא מפחדים להיכנס לקרב חזיתי עם pikes; מאחר שבקרב כזה כל האנשים בכמה שורות הראשונות מתים באופן מיידי, גדודי רגלים שראו גדוד של שכירי חרב שוויצרים עם pikes העדיפו לברוח. תוצאה: כשהשוויצרים מאיימים על הגרמנים שהם יעשו להם את המוות אם הם יפלשו, הגרמנים לא פולשים; לפינלנד הרוסים כן פולשים, אבל לוקח להם הרבה יותר זמן לנצח מכמה שצריך לקחת לכבוש מדינה של 4 מיליון איש. ליהודים לא היה את הלוקסוס הזה ואם היתה אוטונומיה יהודית בפולין עם צבא משלה היא היתה קורסת באופן מיידי.

          • מני זהבי

            נו, אז הציונים לא רצו מדינה יהודית בפולין אלא באזור שבו לתושבים האחרים הייתה עוד פחות מסורת של שירות בצבא סדיר מאשר ליהודים עצמם…
            שוב, אני לא טוען שמדינת ישראל ההיפותטית של שנות ה-30 של המאה הקודמת, עם צה"ל היפותטי שלה, הייתה מצליחה לעצור את הוורמאכט. אני טוען שמדינת ישראל ההיפותטית הייתה מצליחה לתת ליהודים אפשרות לפעול בצורה מאורגנת, כקבוצה, נגד אלה המבקשים לפגוע בהם. זה לא מעט, וזה, בעקרון, המירב שמדינת לאום יכולה לתת ללאום המרכיב אותה. יכולת טכנית לגבור על האויבים זה כבר משהו שתלוי בנסיבות הקונקרטיות. בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, מדינת פולין החדשה הצליחה להדוף פלישה סובייטית, ואילו מדינת הונגריה החדשה לא הצליחה להדוף פלישה רומנית (למרות שהצבא הרומני היה בעל כושר לחימה פחות מהצבא האדום). זה אינו אומר שהתנועה הלאומית ההונגרית הייתה פחות מוצדקת מאשר התנועה הלאומית הפולנית.

        • נאמן להווה

          בהקשר ההגירה חשוב לציין שהאפשרות הזו עמדה רק בפני יהודי גרמניה.
          יהודי פולין או צרפת לא קיבלו אזהרה מוקדמת ולאחר הכיבוש לא נתנו להם לצאת מתוך המדינה, ככה שמדינת ישראל שאפשר להגר אליה ממש לא היתה משנה שום דבר.

      • דודי

        יהודי אוסטריה, צ'כיה וגרמניה היו יכולים למצוא בה מקום מקלט אחרי המלחמה.

      • מיכה

        יש לפחות אסכולה משמעותית בחקר השואה (אולי הרוב, אני לא יודע) שטוענת שהגרמנים היו מעונינים בסילוק היהודים מאירופה – בהשמדה או בדרך אחרת; כך למשל היתה להם תכנית לרכז את היהודים במדגסקר, שלא יכלה לצאת לפועל כיוון שהבריטים שלטו על המעברים היבשתיים והימיים לאוקינוס ההודי. כל עוד הם לא פלשו לבריה"מ הם לא ביצעו השמדה המונית אלא ריכזו את היהודים בגטאות (ששם, כמובן, הם היו אמורים למות בסופו של דבר); רק כאשר התחילו להתמודד עם ממדיה העצומים של בריה"מ והמספרים הגדולים של יהודים בה הם התחילו לבצע רצח שיטתי. במצב כזה, אילו היה עומד לרשותם מקום נוח שאפשר לשלוח אליו את היהודים (או שהם מוכנים להסתלק אליו בעצמם) יתכן מאד שהם היו מאפשרים זאת – ובוודאי רבים היו בורחים מארצות שאוימו על ידיהם עוד בטרם כיבושן. לפיכך מדינה יהודית שמוכנה לקבל יהודים ללא תנאי היתה עשויה להציל יהודים רבים מאד – לא בכוח צבאה אלא באפשרות לקבל בה מקלט.

        • גיל

          עד כמה שאני יודע, רוב חוקרי השואה אכן מתארים כך את התפתחות הנאציזם. השמדת היהודים הייתה שיאו של תהליך ארוך, אשר מטרתו הייתה להקיא את היהודים מתוך החברה הגרמנית.

          למעשה, היטלר ראה חשיבות רבה ביחסן של מדינות אחרות ליהודים, וב"הוכחה" שאף מדינה אחרת לא רוצה אותם ולא מוכנה לקחת אותם תחת חסותה. זה הולך אפילו רחוק יותר – חלק מיחס הנאציזם (והאנטישמיות בכלל) ליהודים היה מבוסס על סירובם של היהודים "להיכנס לפוליטיקה", כלומר, לראות עצמם כגוף פוליטי העומד בפני עצמו ובפני אומות העולם. היהודי הוצג כקוסמופוליטי, חתרן, פרזיט, כגורם שאף פעם לא ניתן לדעת למי נתונה נאמנותו, כאאוטסיידר ניצחי שאין לו מקום (ולו נמוך) בהיררכיה ה"טבעית" של החברה. מדינה יהודית הייתה משנה את המצב מן היסוד מכל כך הרבה בחינות עוד לפני שמגיעים לספור טנקים וחיילים, עד שאין כל אפשרות לענות על שאלות של מה-אם לגבי ההיסטוריה (טוב, זה לפחות די צפוי).

      • יאיר

        אם מדינת ישראל היתה קמה בשנות השלושים הנאצים היו שמחים לגרש את היהודים אליה.

  • יריב

    תודה לך על רשימה מרתקת.
    "זיכרון" השואה גם משתנה עם הזמן. במערכת החינוך של שנות השמונים הדגש בלימודי השואה היה על החיים בגטאות. ההפרדה בין היהודים לגויים, הרעב, המחלות.
    המעבר ל"זיכרון" מחנות ההשמדה היה ככל הנראה מתישהו בתחילת שנות התשעים עם התבססות פסטיבל אאושוויץ.

    • מני זהבי

      עם קריסת הגוש הסובייטי וכינון יחסים דיפלומטיים בין פולין לישראל.
      לפני כן, המשטרים בפולין ובישראל לא היו מוכנים לשתף פעולה זה עם זה.

  • יובל

    מסכנות השואה צריכות ליהיות נגד מדינות שמבוססות על "דם" או "גזע". לא ההיפך כמו בישראל.
    אני חושב שזה מעניין שאב ובנו יכולים ליהיות באותו תא גזים, ועם אחד מהם הוא לא יהודי, אז לפי ישראל אחד מת בשואה והשני לא.

  • גור בר

    משה מנדלסון טוען שהעדות של 600 אלף הגברים שעמדו במעמד הר סיני היא זאת שנותנת תוקף עובדתי של אמת הסטורית לתורת ישראל. בהמשך לבעיית העדות עליה דיברת ורק מסתבכת כאשר אנו מדברים על עדות ממקום לא ידוע מן המאה ה14 לפנה"ס.

    • רחל

      מנדלסון ציטט פרשנים יהודים מימי הביניים בנושא זה. זו לא היתה טענה מקורית שלו.

  • עדנה

    מאמר מצוין. לצערנו כל זמן שחיים בינינו ניצולי שואה אי אפשר להימנע מקיום יום השואה – הם עדיין חיים את הטראומה ולהם זה חשוב. עוד שנים אחדות אפשר יהיה להסתפק בלימודי היסטוריה שבהם ישובצו הרצאות עיקריות על השואה והשלכותיה, כפי שלומדים כיום על אסונות אחרים שניחתו על העם היהודי כמו גירוש ספרד ואחרים. אבל בינתיים יש להפסיק לאלתר את הנסיעות למחנות הריכוז, שעבור התלמידים הן ימי כיף בלבד, ומה שנדרש מהם זה רק להזיל דמעה מול מצבורי הנעליים

  • חיה סדן

    עניין קטן ולא מאוד חשוב, אבל למען הדיוק: בבית שמש וטראנים משתתפים בכל שנה בטקס הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה וגם בטקס הבית ספרי בתיכון, במדי הצבא האדום והכל. גם התלמידים שומעים את עדותם.

  • עמית

    המאבק של השמאל הרדיקאלי באופן זכרון השואה בישראל היא מלחמה מנוולת. חוסר רגישות פר אקסלנס שלוקחת את התגובה האנושית הכי נורמאלית ומובנת מאליה לאסון בלתי נתפס בהיקפיו, והופכת אותה למשהו לא לגיטימי. אם בזמנים עברו זכרון השואה בישראל לא היה מפותח כמו שהוא היום הרי שזה מדבר רעה כנגד אותם זמנים, זה לא מצביע על בעייתיות בדרך זכרון השואה היום.

    העובדה שיש פה אנשים שמדברים על "פסטיבל אושוויץ" ולא נמחקים זו בושה בפני עצמה.

    כדי להבין את זיכרון השואה בישראל צריך להתחיל מלהבין מה קרה בשואה ליהודים. יש פה עם ששליש ממנו הושמד. יש פה עם ששליש ממנו הושמד באופן שיטתי. יש פה עם ששליש ממנו הושמד באופן שיטתי בגלל שום דבר למעט שנאה גזעית יוקדת כלפיו. יש פה עם ששליש ממנו הושמד על ידי מעצמת-העל של התקופה שעברה מדינה אחרי מדינה, אספה את בני העם הזה, והשמידה אותם.

    אפשר להשוות הכל לרואנדה קמבודיה ומחנות הגולאג, אך השואה, מה לעשות, היא באמת יוצאפת דופן. רצח המוני קרה פעמים רבות במהלך ההיסטוריה האנושית, אך הטבחים האלה היו רקע בסכסוכים פוליטים, אתנים, לאומיים. הסכסוכים האלה בדרך כלל התפתחו לשנאה פוליטית\אתנית\לאומית יוקדת, וכשקבוצה אחת נעשתה חזקה בהרבה מהקבוצה מהשניה אז היא ביצעה בה טבח והתעללות המוניים. לשואה לא היה שום רקע בסכסוך כל שהוא. היא החלה בתור שנאה גזעית עם אכזריות חסרת גבולות, המשיכה ככזו ונגמרה ככזו. היהודים היו עם מפוזר שחיי כמיעוט חסר הגנה – ולרוב פטריוטי – ברחבי אירופה. הם לא עשו דבר שיצדיק את השנאה היוקדת כלפיהם למעט היותם מעט שונים (למרות שרבים מהם ניסו לטשטש גם את זה, וכלפי אלה הנאצים שמרו שנאה מיוחדת).

    על אף כל זאת, בואו בכל זאת נשווה את אופן זכרון השואה בישראל לאופן זכרון של טבחים ורצחי עם המוניים אחרים בקרב עמים אחרים. האם ברואנדה רצח העם שהתרחש לא צרוב בתודעה הלאומית הרואנדית? הוא לא מלווה את החיים הפוליטים ברואנדה כל רגע ורגע ומהווה חלק מהזהות הלאומית הרואנדית העכשווית? לא מוקדשים לו ימי זיכרון שהלכה למעשה מתארכים הרבה מעבר ליום אחד בשנה? ומה עם קמבודיה, או אצל כל עם אחר שהתרחש נגדו רצח עם אכזרי, יש מקום שבו המצב שונה?

    היהודים היו מפוזרים ברחבי העולם וחיו כמיעוטים חסרי הגנה. בעקבות רצח העם וההשמדה ההמונית של שליש מהם, אחד הלקחים העיקריים שלהם הוא שתמיד יש עליהם לשמור על יכולת להגנה עצמית. יש משהו יותר מובן מאליו מזה? יותר ברור מזה?
    יש באופן רישמי יום אחד בשנה שבו אמור להתרכז הזיכרון של רצח העם של שליש מהם, אך בפועל במקום יום אחד יש בעצם שבוע שלם שבו יש איזכורים תכופים יחסית של השואה. יש משהו יותר מובן מאליו מזה? יש מישהו שציפה שהגדרה שרירותית של יום אחד בשנה של זיכרון של אירוע כל כך דרמטי הוא משהו שבני אנוש באמת יכולים לפעול על פיו?

    יש גם כיום אנשים בעולם ומנהיגים של מדינות שמחזיקים כלפי בני אותו עם שנאה יוקדת ומשתמשים במילים "סרטן" כדי לתאר אותם ומאחלים "מוות" למדינה שלהם, וזה מעלה לבני אותו עם אסוסציה לפעם האחרונה שקראו להם סרטן ורצו להשמיד אותם בתור קולקטיב. יש משהו יותר מובן מאליו מהקישור הזה? יותר ברור מזה? עם שהשמידו אותו פעם אחת זוכר את זה בפעם הבאה שמישהו בעל עוצמה משתמש ברטוריקה של השמדה כנגדו.

    ולגבי הקטע העדתי; את הנאצים, אתה יודע, עניין כקליפת השום אם מישהו הוא "אשכנזי" או "מזרחי". ספק אם שמעו על ההגדרות האלה. הם רדפו יהודים בגלל שהם יהודים, כולל את קהילת יוון. גם קהילות צפון אפריקה היו בתכניות של הנאצים ונכללו בתכניות של ה"פיתרון הסופי" כחלק מקהילת יהודי צרפת. השואה היא אירוע כלל יהודי והחלוקה הגיאוגרפית שהשפיעה על מידת הנגיעה האישית של כל יהודי בן התקופה בחוויות השואה היא דיי לא רלוונטית.

    הטענה שישראל מנצלת את השואה כדי להצדיק מדיניות שלה כנגד הפלסטינים או מתעלת את זיכרון השואה לכיוון שלילי היא "איש קש" מכוער. משהו שהמקור שלו באתרים ניאו-נאצים ואיך שהוא התגלגל לחוגים אחרים כולל הבלוג הזה. איפה ואיזה נציג ישראלי אמר משהו שמזכיר טיעון שכזה בדרך כל שהיא? מי לעזעזל איי פעם ניסה להגיד "כן הפקענו את האדמה הזו אבל לנו קרו דברים גרועים יותר בשואה" ? ישראל לא צריכה את השואה כדי להצדיק את עצמה בסכסוך הישראלי-ערבי, יש מספיק סיבות אמיתיות עבורה כדי להצדיק עצמה. מי שאחד הלקחים שלו מהשואה הוא שעל היהודים להגן על עצמם מפני אויביהם תמיד, גם היום, צודק לחלוטין, וזה לקח מובן לגמרי. זה בטח שלא הלקח היחיד, ובמערכת החינוך דווקא שמים דגש מיוחד על לימוד אספקטים אחרים של השואה; במיוחד זה של חסידי אומות עולם, שמוביל ללקחים אחרים לגמרי, כאלה מהסוג האוניברסלי.

    • עדו

      מה שמנוול הוא שמשקיעים מליונים באיזה מרכז זיכרון חדש ונוצץ ביד ושם בעוד שניצולי השואה עצמם מתחננים לפרוטות.
      מה שמנוול הוא שישראל שלוקחת כל אורח רשמי לסיבוב ביד ושם מתעלמת במופגן מסבל העם הארמני בשואה.
      כשהייתי ילד היו מלמדים אותי על תהליך ההשמדה ומסבירים שהוא החל בכך שאסרו על קשרים רומנטיים בין יהודים לגרמניות. אחר כך באוטובוס הייתי רואה מדבקה צהובה שעליה כתוב 'ערבי, אל תעז לחשוב על יהודיה' ולא הייתי מבין – הרי זה אותו דבר בדיוק! מה שמנוול הוא שמה שפעם היה האג'נדה של אנשי כהנא הקיצוניים נכנס כבר למיין סטרים.
      יוסי הזכיר פה את מי שכתב על 'מחנות השמדה לעמלקים' מעם שעבר את השואה היינו מצפים להזדעזעות רבתי, זה לא קורה.
      הביטוי 'פסטיבל אושוויץ' מרגיז אותך? אני אוהב דווקא את shoa buisness
      ככה זה ההומור הדפוק של שמאלנים.
      כתבתי על היחס לניצולי השואה בהתחלה כי זה מוכיח כמה באמת אכפת לנו מהסבל. 'זכר' השואה הוא רק דרך להצדיק כל תועבה וכל מעשה נבלה (שגם מזיק למדינה על הדרך) ולכן ה'פסטיבל' הזה כלשעצמו מהווה ביזוי של זכר השואה מבחינתי.

    • "יש פה עם ששליש ממנו הושמד."

      כמו הקמבודים. או האוקראינים. או הארמנים. או הטוטסי. או הצוענים. או הקונגולזים.

      • עמית

        בדרך כלל הרבה פחות משליש נהרגו בקרב הקמבודים או האוקראינים או הארמנים או הטוטסי או הצוענים או הקונגולזים, אבל הנקודה שלך נכונה. והנקודה שאני הזכרתי היא שגם כל העמים האלה זוכרים עד עמקי נשמתם את האירועים שהם חוו והאירועים האלה עיצבו במידה רבה את הזהות הלאומית ואת החיים הפוליטים שלהם עד היום. גם אצלם "יום הזיכרון" מתארך בפועל כנראה ל"שבועות הזיכרון" וגם הם אם מישהו מסית כנגדם היום אז הם כנראה מדמים אותו לאלה שהסיתו ורצחו אותם בעבר. רק שאצלם אין כנראה גורביצים שיוקיעו אותם על כך.

        ועם כל זה, כאמור, יש יוצא דופן בשואה היהודית (והצוענית). מעבר למספר הנרצחים בשואה שעולה על כל שאר רצחי העם שהזכרת. כמו שכתבתי מקודם, רצח המוני קרה פעמים רבות במהלך ההיסטוריה האנושית, אך הטבחים האלה היו על רקע סכסוכים פוליטים, אתנים, לאומיים. הסכסוכים האלה בדרך כלל התפתחו לשנאה פוליטית\אתנית\לאומית יוקדת, וכשקבוצה אחת נעשתה חזקה בהרבה מהקבוצה מהשניה אז היא ביצעה בה טבח והתעללות המוניים. לשואה לא היה שום רקע בשום סכסוך. היא החלה בתור שנאה גזעית עם אכזריות חסרת גבולות, המשיכה ככזו ונגמרה ככזו. היהודים היו עם מפוזר שחיי כמיעוט חסר הגנה – ולרוב פטריוטי – ברחבי אירופה. הם לא עשו דבר שיצדיק את השנאה היוקדת כלפיהם למעט היותם מעט שונים (למרות שרבים מהם ניסו לטשטש גם את זה, וכלפי אלה הנאצים שמרו שנאה מיוחדת).

        • עדו

          אז מה?
          אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה. בואו נאמר שאלי פימשטיין שרצח את ביתו הקטנה בדם קר הוא המנוול הכי גדול שיש. זה אומר שסתם אנס או רוצח הוא צדיק? שאפשר להתעלם ממה שעשה ומהסבל של הקורבן שלו?
          אז השואה 'שלנו' היא הכי הכי, אז הארמנים חגגו ושרו כשרצחו אותם? מה בדיוק יקרה אם נכיר גם בסבל של אחרים?

          • דניאל

            עמית לא אמר שאין להכיר בסבלם, אלא כנגד הטענה שעלינו "להניח לשואה".

        • אווה

          הארמנים זוכרים גם זוכרים- הכרתי בארהב קהילות ארמניות וזה צרוב בתודעה שלהם וכל ילד מגיל אפס יודע על הטבח והשמדה,הם לא פוסחים על טקסים וימי זיכרון -הטראומה חקוקה שם. ככה אצלינו וטוב מאד – בניגוד לארמנים שלא מוחלים לתורכים ,חלק מהישראלים רצו לטהר את הגרמנים מבלי שעברו דורות שהמרצחים מתו-תמוהה

  • מיכאל

    עמית, להשחית כל כך הרבה מילים רק כדי ליצור דה לגטימציה לשמאל בישראל…
    בגרמניה שנות ה- 20 היו מסתפקים במשפט אחד.

    • עמית

      השמאל הרדיקאלי בישראל לא צריך ממני לגיטימציה ולא ניסתי לעשות לו דה לגיטימציה. מה שכן אמרתי זה שהגישה הנפוצה אצלו לגבי תודעת השואה של הציבור הישראלי היא דיי מנוולת.
      המידה והצורה שבה השואה נמצאת בתודעה הישראלית היא ראויה ומובנת מאליה. זוכרים את השואה באופן עמוק כי באמת מדובר בחתיכת אירוע דרמטי. לוקחים לקח מהשואה שהעם היהודי צריך להיות תמיד בעל יכולת הגנה עצמית – גם היום – כי זו באמת מסקנה מתבקשת מהשואה, לא כי רוצים להצדיק דפיקה של הפלסטינים או העלאה של תקציב הביטחון.

  • נועם א"ס

    לא נשכח ולא נסלח על "השערורייה" המתחסדת שתיזמר הממסד הציוני סביב פרשת "הנר השביעי" בביה"ס קדמה בשכונת התקווה. בטקס יום השואה תשנ"ד, הדליקו בביה"ס קדמה שבעה נרות: ששה לזכר ששת מיליוני יהודי אירופה שנרצחו תחת זרועות המשטר הנאצי, ונר נוסף, שהודלק בידי ניצול שואה, לזכר מיליון ההומואים, הצוענים, הנכים, הלוקים בנפשם, מתנגדי המשטר וקבוצות נוספות שנרצחו במסגרת אותו פרויקט של הנדסה-חברתית (דמוגרפיה) תחת אותו המשטר, באותם אופנים, באותו הזמן.
    ב-1999 טייס בחיל האוויר הציוני, איש מפלגת העבודה הציונית, סגר את בית הספר. 12 שנים אחר כך, אותו הטייס שגירש ונישל את תושבי כפר שלם, אותו הטייס שגירש ונישל את תושבי עג'מי, שלח יום לאחר מוצאי יום כיפור בריונים במדי שיטור עירוני לחסל את מאהל גינת לווינסקי תוך שימוש באקדחי-חשמל. המאהל היה מרכז של מפגש אינטנסיבי בין פליטים אפריקאים ועובדים זרים, תושבי שכונות הדרום, קבוצת פעילים מלוכדת מהעדה האתיופית ופעילים חברתיים נוספים, ביתם היחיד של חסרי-בית ובית שני לרבים אחרות ביניהם אני: מנוע של יצירת הקשר חברתי היכן ששום הקשר כזה כבר לא נשאר במרחב של אינספור פרטים מבודדים, חשדניים ומסוכסכים – בשביל מהגרים, בשביל תושבים ותיקים, בשביל נרקומנים, בשביל פעילים אתיופים, בשבילי. טייס בחיל האוויר הציוני הוא מי שמעמדו, יוקרתו וכבודו נתונים לו בזכות מכות קלות בכנף והפצצות שרירותיות מהאוויר. שבעה חודשים ו-21 יום לאחר חיסול המאהל בגינת לווינסקי, מעבר לאיילון, באותה שכונת התקווה בה סגר אותו הטייס את בית הספר קדמה, חולל המון מוסט של ניצולי הנדסת-החברה הציונית (דמוגרפיה) פרעות נגד התושבים הזרים. לטייס שלום, כדרכם של טייסים מטילי אימה של אלימות שמימית.

    יוסי שלום: עד כמה שאני מוקיר ומעריך את סגנון הכתיבה הלעומתי והמושחז שמאפיין את כתיבתך בדרך כלל, אני מוצא שבמאמריך מסוג זה של המאמר הנוכחי, בהם הנימה התוקפנית מפנה את מקומה למבט חודרני, על גבול המלנכולי, לתוך תהליכי העומק שמעצבים את הווייתנו ותודעתנו נגד טובתנו (כמו המקרה הקודם הזכור לי: "תאחז בזה"), מצויה עוצמת-חיוויי שמתעלה אף מעל כתיבתך "הרגילה", ומבקש להודות לך על כך.

    לאור זאת, אני מבקש להצביע בפניך על עניין מסוים: במהלך הקריאה במאמר זה, הצלחתי בפעם הראשונה, לאחר מאמץ מכוון לאורך תקופה ארוכה, להימנע באופן אינסטינקטיבי מקריאת השם המפורש באזכור הבודד בו הוא מופיע בטקסט, בערך בתחילתו, ולהחליפו בשם אחר שבו אני בוחר לקרוא את המילה. כלומר, הצלחתי למשטר את אופן הקריאה שלי בטוריך באותו האופן שבו הרגלתי את עצמי או הורגלתי לקרוא בכתבים קדושים על פי אמונתי.
    לדבר היתה השפעה משונה שלא צפיתי אותה: הצטרפה לחוויית הקריאה שלי במאמר שלך תחושה או חוויה שמתעוררת בי רק בזמן קריאת טקסטים קדושים על פי אמונתי. בעל כורחי הטקסט שלך הצית אצלי נוכחות שאני מקשר לקדושה, ומכאן שבאופן המוכני הזה הוא זכה למעמד של קדושה (ואם אצליח להמשיך לקרוא כך אז יש להניח שכזה יהיה המקרה גם עם חיבורים עתידיים שבהם יופיע השם המפורש). אני לא יודע אם אתה מעוניין בזה. אלוהים יודע שאני בוודאי לא מעוניין בזה.

    • דניאל

      אלוהים!

      • אלהים יכול להיות גם קרישנה, אהורה-מאזדה או Tenri-O-no-Mikoto, לא רק יהוה.

  • יוסי, פוסט מעולה וחשוב.

    רציתי רק להעיר שלמיטב ידיעתי, אתה לא מדייק עובדתית כשאתה כותב שרק מיעוט קטן מקורבנות השואה נרצח במחנות המוות.

    היו 6 מחנות מוות, ועד כמה שאני זוכר כ-4 מיליון נפש נרצחו בהם, רובם המכריע יהודים. באושוויץ-בירקנאו לבדה נרצחו כמעט 2 מיליון.

    אז כן, יש אמת בדבריך שמקומות אחרים היו מתועדים פחות. במחנה המוות בלזץ נרצחו 600 אלף איש ורק 2 הצליחו לשרוד – המחנה נהרס ועקבותיו טושטשו במתכוון, עוד במהלך המלחמה. ובכל זאת, המחנות האלה ואושוויץ-בירקנאו במרכזם כן היו המנוע העיקרי של תעשיית המוות הנאצית.

  • עומר

    " רוב גדול של היהודים שנרצחו לא היו בגיטאות ולא הגיעו למחנות ההשמדה (ורק מיעוט זעיר מתוכם הגיע למחנות הריכוז); הם רוכזו במהירות, עוד קודם להחלטה הרשמית על השמדתם, מחוץ לעיירות שלהם ונורו."

    ולעומת זאת, בויקיפדיה
    "במחנות ההשמדה של הנאצים נרצחו בגז כ- 3,500,000 יהודים, ואיתם כמה עשרות אלפי צוענים ושבויי מלחמה רוסיים."

  • עמית

    הנושא של עוני בקרב ניצולי שואה נמצא בכותרות באופן רציף ותכוף כבר 4-5 שנים. היו הפגנות סוערות עבורו והיו הקצאות תקציביות של מיליונים רבים, כולל לפני שבועיים עם תקציב נוסף של 50 מיליון. הדאגה לניצולים היא עוד פן חיובי, גם אם מאוחר יחסית, של תודעת השואה ואופן זיכרון השואה בארץ.

    לא ברור מה גורם לך לחשוב שישראל "מתעלמת במופגן" מרצח העם הארמני. ישראל פשוט לא מכירה בו באופן רישמי, כמו כמעט כל העולם, כי היא יודעת שהכרה רישמית בו תדפוק את האזרחים שלה היום בכל מיני דרכים.

    לא, סטיקרים של "ערבי אל תעז לחשוב על יהודיה" הם לא מיינסטרים. מה שכן מיינסטרים בחוגים דתיים – יהודים ומוסלמים וארמנים ודרוזים ומה לא – זה לדבר כנגד התבוללות ואיבוד של חברי קהילה לטובת קהילה אחרת באופן כללי.

    "הביטוי 'פסטיבל אושוויץ' מרגיז אותך? אני אוהב דווקא את shoa buisness
    ככה זה ההומור הדפוק של שמאלנים."

    שכחת עוד כמה ביטויים אהובים. Jewrats, Elders of Zion, ZOG וכו'. זה לא הומור דפוק של שמאלנים, זה שיח שנאה שהחל החוגים ניאו נאצים שדיברו על היהודים שמנצלים את השואה עבור רווחים כספיים ופוליטים, וכעת עבר גם לחוגים אחרים.

    • עמית

      מיועד לתגובה של עדו

    • עדו

      "לא ברור מה גורם לך לחשוב שישראל "מתעלמת במופגן" מרצח העם הארמני. ישראל פשוט לא מכירה בו באופן רישמי, כמו כמעט כל העולם, כי היא יודעת שהכרה רישמית בו תדפוק את האזרחים שלה היום בכל מיני דרכים."
      הממ.. כזאת השמצה נגד מדינת ישראל אף שמאלני אכול שנאה ואוהב ערבים לא היה מצליח להמציא אפילו אם היה ממש מתאמץ.

      • עמית

        זו לא השמצה יוצאת דופן, וכמו ישראל בעניין הזה כך גם כמעט כל העולם. היא מעדיפה את האינטרסים הממשיים והדיי חיוניים שלה כיום על פני נקיטה בצעד סימלי לגמרי.

        • אלכס ז.

          אז אני מניח שאין לך בעיה עם עמדתה האינטרסנטית והחיונית של שווייץ או זו של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב?

          • עמית

            אם ישראל תכיר בשואה הארמנית היא לא תחזיר את הארמנים שנהרגו לחיים. זו בדיוק הנקודה, מדובר בצעד סימלי לחלוטין…שטורקיה (ואזרביג'ן, מהראשיות בספקיות האנרגיה לישראל) דאגו לשים לו תג מחיר כל כך גבוה, עד שרוב העולם מעדיף להמנע ממנו.

            • אלכס ז.

              אף אחד לא ימות אם אוסטריה תתחיל מחר להכחיש את השואה היהודית (נניח כדי למצוא חן בעיני העולם הערבי). האם זה לא יהיה צעד בלתי מוסרי בעליל, גם אם לכאורה בלתי מזיק?

              אגב, גם מבחינה פרקטית גרידא הכחשת השואה הארמנית נאוד מסוכנת לישראל. כשאנחנו מכירים רק בשואה אחת (ולא רק זאת, אלא גם משתדלים לא לדבר על הצוענים שנרצחו באותה השואה) בעולם נוצר הרושם שהשואה היא עניין פוליטי לחלוטין. בוודאי תסכים איתי שזה לא מועיל לנו בשום צורה?

              • עמית

                למה אתה הולך כל כך רחוק? בעשרות מדינות בעולם אין הכרה רשמית בשואה היהודית (כלומר אין חקיקה או אירועים רשמיים). זה לא מפריע במיוחד למישהו בישראל. באותה צורה בישראל אין הכרה רשמית (חקיקה או אירועים רשמיים) בשואה הארמנית. יודעים שיהיו לזה השלכות גרועות על שלל אינטרסים של ישראלים.

                • עדו

                  " בעשרות מדינות בעולם אין הכרה רשמית בשואה היהודית ". האם יש מדינה אחת שדואגת שמא הכרה בשואה של יהודי אירופה 'תדפוק את האזרחים שלה'? ואם כן האם זו מדינה שראויה לשמש דוגמה?

                • כלומר לישראל לא אכפת שאחמדינג'אד מכחיש שואה, ואף ישראלי ציוני אף פעם לא תקף את אבו מאזן על הדוקטורט שהוא כתב על שיתוף פעולה בין התנועה הציונית וגרמניה הנאצית.

                  הבנתי.

                  • עמית

                    בטח שיש בעיה.

                    אבל לאף אחד אין בעיה עם זה שבצ'ילה, נגיד, אין חקיקה רשמית או אירועים רשמיים שמציינים את השואה (סתם דוגמא, יכול להיות שבצ'ילה במקרה יש, אבל בעשרות מדינות בעולם אין).

                    הרי אף מנהיג ישראלי לא מכחיש את השואה הארמנית. פשוט נמנעים מחקיקה או אירועים רשמיים שיציינו את השואה הארמנית.

        • אלכס ז.

          אגב, כשאתה אומר "כמו רוב העולם" אתה מתכוון לאותו רוב שכולל מדינות סימפתיות כמו כל העולם המוסלמי (פרט לאירן), מדינות אפריקה, סין, הודו ושאר האוטופיות.

          • חרטא ברטא

            אני חושב שהוא מתייחס למדינות סימפטיות כמו ארה"ב, אוסטרליה, בריטניה, נורבגיה, פינלנד, דנמרק וכו'.
            בעצם רק 21 מדינות (אם אתה כולל את הוותיקן) הכירו בשואת העם הארמני כרצח עם באופן רשמי.

            • אלכס ז.

              ארה"ב מכירה בשואה הארמנית – הן ברמת המדינות והן ברמה הפדרלית (האמנה המכירה בכך עברה בהצבעה אחת וכעת היא מעוכבת).

              אבל גם אם רק 21 מדינות מכירות בשואה, איך תסביר את זה שכמעט כולן (פרט לארמניה ואירן) הן דמוקרטיות מערביות, בעוד שכל המשטרים הפחות סימפתיים לא מכירים בשואה. לי זה נראה כמו מבחן לקמוס קלאסי.

              • חרטא ברטא

                בארה"ב זה עבר בהצבעה בוועדה, עוכב,ומת בגלל שבארה"ב חוק שלא עובר בשני הבתים מת עם בחירת קונגרס חדש. אובמה גם הבטיח לטורקים שאם החוק יעבור הוא יטיל עליו ווטו.
                כרגע אין שום סימן להחיותו, ולכן ארה"ב לא מכירה בשואה הארמנית.

                ואם עברו כל מני הצהרות ברמת המדינה הספציפית – אז מה? רק לפני כמה חודשים מיסיסיפי אישרה סוף סוף את התיקון ה 13 לחוקה….

                איך אומרים האנגלים? The proof is in the Pudding

  • אביב

    אתה כותב ש"ההתנגדות שלי לעונש מוות לא חלה על עריצים ומבצעי פשעי מלחמה".
    אני מניח שהכוונה היא לפשעים נגד האנושות. פשעי מלחמה כוללים גם דברים פעוטים כמו הרס תשתיות אזרחיות ללא הצדקה צבאית (פעוטים ביחס לרצח עם כמובן)

    • ygurvitz

      יש שורה של פשעי מלחמה שבהחלט מצדיקים עונש מוות. את החיה שבאדם צריך לרסן במיוחד בצורתה המקובלת, זו של חייל.

      • עדו

        יש הרבה פשעים שמצדיקים עונש מוות, ההסתייגות שלי מעונש מוות היא עניינית. מה אם טעית? בדיוק כמו המתת חסד – יש הרבה מקרים שבהם ברור שכבר עדיף שהאדם הסובל ימות אבל אי אפשר להכניס את זה לספר החוקים.

  • אורן

    מחנות ההשמדה, תאי הגזים וכ'ו מדגימים עד כמה סיסטמטית ומתוכננת הייתה ההשמדה של העם היהודי, ומכאן הדגש דווקא עליהם.

  • עמית

    פוסט מצוין. אבל אני חייב לומר לגבי ההתחלה, שאין כזה דבר להתנגד לעונש מוות "מלבד…". זה כמו להתנגד לעינויים מלבד מקרים של וכו'. ברגע שהקו נחצה, לעולם לא תהיה למישהו שליטה על ההמשך. לאיש אין זכות להמית אדם אחר, פושע ככל שיהיה.

  • כריסטי ברטו

    פוסט מצמרר, הפך לי את הבטן ובעט לי בביצים. בני הבכור עומד להיוולד בקרוב ואני מתחבט בשאלה כיצד אתאר בפניו את השואה כשיגדל…

    רק תיקון היסטורי אחד לכתיבתך: נוסף על יהודי יוון, גם מאה אלף יהודים מיוגוסלביה תראקיה ומקדוניה נרצחו בשואה, רובם לא היו אשכנזים.

  • nachum

    אפשר לציין שלא מעט מהחיילים הגרמנים האלה נתקלו בדיוק –באותם בעיות–, ובדיוק באותו היחס, במחנות הסובייטיים אחרי המלחמה, ושרק –שיעור זניח– מהם שרד וחזר הביתה. typo and the fact is not true.

    • עדו

      אין דבר כזה 'עובדה לא נכונה' עובדה, בהגדרתה הלשונית היא תמיד נכונה.

    • מבין הארמיה השישית שנשבתה בסטאלינגראד, 5% מהחיילים חזרו הביתה.

  • חוה שבתאי

    רק רציתי לתקן משפט אחד שציינת פה:
    "…רציחתם של כחמישה מיליונים ושבע מאות אלפים יהודים או כאלו שנחשבו ליהודים על ידי המשטר הנאצי…"
    לפי הנתונים של יד ושם (אם תרצה אשלח לך את הקובץ) מדובר בהערכות של בין 5,596,000 לבין 5,860,000.

  • מאמר מציון.

    באמצע שנות ה–90 עשיתי בייחד עם תום שגב את סידרת הטלוויזיה 'המיליון השביעי – הישראלים והשואה' בעקבות ספרו שגב. 'השואה בחיינו' כפי שתום ואני כינינו את חדירתה והשפעתה של השואה לחיי היומיום שלנו הייתה אז פחות נוכחת ובוטה מאשר היא היום. גם נסיעות תלמידי תיכון למחנות המוות בפולין היו בזמנו תופעה חדשה יחסית. הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, פנה באושוויץ לששת המיליונים ואמר "צה"ל הגיע לכאן כעבור שישים שנה, אולי שישים שנה מאוחר מידי – צבא ההגנה לישראל מצדיע לעפרכם".