החברים של ג'ורג'

בורות השומן של צה"ל

שלשום (ג') נערכה אחת הישיבות ההזויות ביותר של וועדת הכספים: שלושה חברי כנסת התבקשו לאשר במפתיע, תוך זמן קצר וללא אפשרות להתייעץ, למשרד הבטחון להוציא 6.345 מיליארדי שקלים לאורך 20 השנה הקרובות, לשם רכישת מטוסי אימון מאיטליה. הכסף יגיע בחלקו מהסובסידיה האמריקאית לתקציב הבטחון, אבל ברובו מהלוואה ארוכת טווח. הריבית שתשלם ישראל על ההלוואה הזו תעמוד על סכום צנוע של 200 מיליון יורו, נקודה שמשרד הבטחון העדיף שלא להתעכב עליה. חברי הכנסת היססו לכמה שניות: בכל זאת, כפי שאמר פעם סנאטור אמריקאי, מיליארד ועוד מיליארד ופתאום אתה מדבר על כסף גדול. אבל בסוף – קרי תוך שש דקות – הם אישרו. ברירה היתה להם? אם הם לא היו עושים את זה הם היו מוצגים כבוגדים, מה גם שיו"ר הוועדה בכלל חרדי.

כמה עולה לנו צה"ל? מפתה להסתכל על התקציב השנתי, אבל זו תמונה מטעה. מדי שנה, מבקש צה"ל ומקבל כמעט אוטומטית סכומים אדירים לתקציב. כפי שאפשר לראות מהמסמך הזה (עמ' 2), הקשר בין התקציב המקורי לתקציב המעשי הוא רופף עוד יותר מהקשר בין אהוד ברק לבוחריו.

בשנת 2006, התקציב המקורי של צה"ל היה אמור להיות 45.3 מיליארדים; הוא היה, בסופו של דבר, 59.4 מיליארדים – תוספת של 14.2 מיליארדים ועליה של 9.5%. 2006 לא היתה שנה נורמלית, מלחמת לבנון השניה פרצה בה. אבל ב-2007, למרות שהתקציב המקורי עמד על 50 מיליארדים (עליה של 10% מתקציב 2006 הרשמי), הצבא עדיין סיים אותו עם תוספת תקציב של 9.9 מיליארדים.

תקציב צה"ל הרשמי המשיך לגדול ב-2008, ועמד על 51.1 מיליארדים – עליה קטנה לכאורה של 2.1%. אבל בפועל, הוא קיבל במהלך השנה עוד 9.8 מיליארדים, והתקציב הסופי היה 60.8 מיליארדי דולרים. ב-2009, העמיד צה"ל פנים שהתקציב שלו קטן, והוא עמד רק על 48.4 מיליארדים, לכאורה ירידה של 5.2%; בפועל, צה"ל קיבל עוד תוספת פצפונת של 12.7 מיליארדים, ותקציב 2009 היה גדול מתקציב 2008 – הוא עמד על 61.1 מיליארדי שקלים. בשנת 2010, התקציב הרשמי של צה"ל עמד על 53.1 מיליארדי דולרים, עליה של 9.6% בתקציב הרשמי לעומת 2009 – ועדיין, הצבא בלע עוד 11.9 מיליארדים. סך הכל, הוא קיבל ב-2010 – השנה האחרונה שבה יש לנו נתונים מלאים, כי התקציב הדו שנתי של 2011-2012 טרם הסתיים – 65 מיליארדים. ננסה לסכם את זה בטבלה נקיה יותר:

שנה

תקציב מקורי

תקציב בפועל

תקציב כלל המדינה

2006

45.3

59.4

294

2007

50

60

305.2

2008

51.1

60.8

326.3

2009

48.4

61.1

341.6

2010

53.1

65

353

זה המון, המון כסף. אלה סכומים סובייטיים כמעט, ומה שמוטט את ברית המועצות בסופו של דבר היה שעבוד הכלכלה שלה לצרכי הממסד הבטחוני. בפועל, צה"ל חורג מדי שנה מהתקציב שלו בכ-20%, פלוס מינוס. בפועל, הכנסת לא מצליחה לפקח עליו והממשלה אפילו לא מנסה. צה"ל טוען כל הזמן שיש לו הוצאות חריגות, כמו כיפת ברזל. זה אומר שאו שהוא לא ממש טוב בחיזוי הצרכים הבטחוניים, או שהוא פשוט לוקח עוד כסף כי הוא יודע שאף אחד לא יעצור אותו.

מה עושים בצה"ל עם כל הכסף הזה, שמגיע אליהם מהמסים שכל אחד מאיתנו משלם? ובכן, ממקור בכנסת שטרח להגיש כמה שאילתות בנושא, עולה תמונה עגומה. כל הנתונים הבאים מתייחסים לתקציב 2010.

53% מההוצאות של מערכת הבטחון הן הוצאות שכר, קרי 26 מיליארדי שקלים, שהם שבעה אחוזים מכלל תקציב המדינה. עלויות השכר של מערכת הבטחון גדולות מכלל התקציב הכללי של המשרד לבטחון פנים, משרד המדע, משרד החוץ, משרד ראש הממשלה, משרד המשפטים, משרד התמ"ת, משרד הרווחה ומשרד החקלאות גם יחד.

הלאה. 175,000 מגויסי הכפיה של צה"ל מסתפקים בתקציב של 900 מיליוני שקלים – כלומר, משכורת של כ-430 ₪ בחודש (היא משתנה לפי תפקיד, אבל לא הרבה.) ל-30,000 אנשי הקבע שלו, מצד שני, משלם צה"ל 8.3 מיליארדי שקלים. המשכורת הממוצעת של איש קבע גבוהה פי 50 מזה של מגויס כפיה, כלומר נעה בערך סביב ה-21,500 ₪ בחודש. עכשיו, פה הממוצע מועיל לנו פחות – סגן עולה לצה"ל הרבה פחות מאשר גנרל; ב-2007, שכרו של אלוף עמד על כ-47 אלף ₪ ויש להניח שהוא עלה מאז. אבל אם ניקח את הממוצע, עדיין נגלה שהוא גבוה פי שניים וחצי בערך מהשכר הממוצע במשק, שבאפריל עמד על 8,881 ₪.

עובדי צה"ל, מהם יש כ-7,400, עלו לנו ב-2010 2.1 מיליארדי ₪, כלומר יותר מפי שניים מכלל ההוצאה על מגויסי הכפיה. העלות הממוצעת של עובד צה"ל גבוהה אף יותר מזו של איש קבע: 24,300 ₪ בחודש, קרי כמעט פי שלוש מהשכר הממוצע במשק. לא רע, לא רע בכלל.

עיקר ההוצאות השכר של צה"ל, כמובן, הן על פנסיה. זה נכון לכל תקציב שכר ממשלתי והסיבה היחידה שראוי להתעכב על כך היא שאנשי קבע – לפחות הקצינים מביניהם; צה"ל מנסה לדחוק את הנגדים למסלול קריירה של "קריירה אחת" מאז 2010 – יוצאים לפנסיה בגיל מגוחך של 45, כלומר 20 שנים לפני שאר האוכלוסיה, והם הצליחו עד כה, למרות ביקורת ציבורית נרחבת, לשמור על הפריבילגיה השערורייתית הזו. כן, אני יודע – תמיד עולות הטענות שאנשי קבע משרתים שעות לא סבירות. חלק מהם עושים זאת, והם מתוגמלים על כך, אבל הקצינים הקרביים, למרות שהם בולטים, הם שיעור קטן מאד מכלל הקצינים (ומכלל החיילים) בצה"ל. רוב הקצינים, כמו רוב החיילים, הם פקידים או טכנאים במדים.

אין עוד תקציב שתופח בצורה הזו, ולשם המטרות האלה. אם אנחנו רוצים שינוי חברתי, אנחנו צריכים לקחת מצה"ל את היכולת שלו להצמיח פלאים את התקציב שלו באופן עצמאי. בשנת 2010, כזכור, צה"ל זכה לתוספת של כ-12 מיליארדים. זה הרבה מאד כסף, ויש מה לעשות עם הכסף הזה. החברה האזרחית צריכה אותו. שינוי חברתי לא יתרחש אם לא ננער קשות את צה"ל.

חברת הכנסת שלי יחימוביץ' מובילה כיום את התפיסה שניתן לבצע שינוי חברתי בישראל בלי לדבר יותר מדי על הכיבוש, מעין צדק חברתי לעם אדונים. שאול אמסטרדמסקי כבר עשה את העבודה הקשה, והראה שהכיבוש משתלם למתנחלים: הם מקבלים 1.7 שקלים בהוצאה לעומת כל שקל שיוצא בממוצע על תושבי ישראל. מדובר בארבעה אחוזים מהאוכלוסיה שמקבלים שבעה אחוזים מהתקציב – לא כולל הוצאות בטחון ותשתית. כאן שווה לעיין בתוספות התקציב שקיבל צה"ל לצרכי דיכוי המאבק הפלסטיני לאורך השנים, על פי נתוני מכון אדווה:

תקציב הביטחון וההתקוממות הפלסטיניתמי שחושב שאין קשר בין היעדרו של צדק חברתי בין המשך השליטה הישראלית בגדה המערבית, והמשך קיומן של ההתנחלויות, יחסל גם את המאבק החברתי בישראל גופא.

ועוד דבר אחד: העיתונות הישראלית הבוקר ביכתה את הטבח בבולגריה, כשמשום מה היא לא עוטה את הבעת הזחיחות הקורצת שלבשה תכופות בעת הפיגועים שביצעה ישראל באיראן בשנים האחרונות, שהרגו אזרחים לא מעטים. כרגיל, הציבור הישראלי רוצה ללכת עם ולהרגיש בלי: את החופש להרוג אנשים במדינות שמעולם לא הכיר, ואז ליילל "אבל מה עשינו להם" כשהם מכים חזרה. רציתם מלחמת צללים? הרעתם להצלחות שלה? התעלמתם ממותם של נשים וילדים בשם מטרה נעלה יותר? קראתם "שונא ישראל" למי שציין את העובדות האלה? אז וואלה, מי היה מאמין, לפעמים הגלגל מתהפך. הצעתם את מיטתכם; שכבו בה. בלי בכי ובלי נהי.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • כל הכבוד על איסוף הנתונים.
    נתון אחד שחסר הוא אחוז תקציב הבטחון מסך התקציב, אבל זה כנראה מכיון שהוא נשאר פחות או יותר אותו הדבר, וזו הטענה של מע' הבטחון – שהתקציב לא עולה באופן יחסי לסה"כ. עצוב שהטיעון הזה מתקבל בכזה שוויון נפש, חלקו של תקציב הבטחון מהסה"כ הוא שערורייתי, וכפי שהראית, רובו לא הולך אפילו לבטחון השוטף. אפשר להעז ולחלום איך היו נראים החיים פה אם החלק של צה"ל בתקציב היה יורד אפילו רק ב-7 אחוז, והכסף הזה היה מושקע במקומות הנכונים לשם שינוי.

    • אור

      על פי הנתונים המוצגים, אחוז תקציב הביטחון מסך התקציב דווקא נמצא, רוב הזמן, במגמת בירידה:
      2006- 20%
      2007- 19.6%
      2008- 18.6%
      2009- 17.8%
      2010- 18.4%

  • אלעד

    איזה פיגועים "שהרגו אזרחים לא מעטים" ישראל ביצעה באיראן? (מדעני גרעין הם לא "אזרחים")

    • ארז הוכמן

      אז מה הם? חיות מחמד?

      • ניב

        ובני משפחותיהם, גם הם נובחים ומייללים לבונזו?

      • עמית

        הם מפתחי הנשק האסטרטגי של האויב. לא אזרחים.

        • ארז הוכמן

          אז איפה עובר הקו? אני מתכנת במרכז ת"א ואני מחזיק כלכלית את צבא ישראל, אני שולח אליו אנשים לאימון ומשלם עבור מטוסי האימון שהוא רוכש, האם אני מטרה לגיטימית?

          • עמית

            הקוו עובר במקום שבו הדין הבינלאומי מעביר אותו. להיות אזרח משלם מיסים לא הופך אותך למטרה לגיטימית, להיות מפתח של נשק אסטרטגי של מדינה דווקא כן.

            • סוסו

              מדעני הגרעין האיראניים לא מפתחים נשק אסטרטגי. הם עובדים בתכנית אזרחית.
              המערב לא רוצה שלאיראן תהיה יכולת גרעינית אזרחית כי תאורטית היא יכולה להמיר אותה לצבאית אם תחליט. זה לא הופך את המדענים למטרה לגיטימית. אחרת כל מי שמפתח טכנולוגיה אזרחית שהצבא עלול להשתמש בה הוא מטרה.

            • איזה דין בינלאומי? אין אף דין בינלאומי שתומך במעשי טרור, ואין מצב של מלחמה בין ישראל ואיראן. אז התקיפה על אזרחי איראן היא נגד הדין הבינלאומי.

              ובמיוחד, מה אכפת לישראל מהדין הבינלאומי?

          • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

            אי אפשר לנסות לעשות "חשבון הוגן" ולייצר השוואה בין מדען ברפאל, לצורך הנעיין למדען גרעין איראני. אמנם ישראל היא מדינה עם מאפיינים מיליטינטיים וגזעניים, אבל היא עדיין מדינה שמסוגלת להחזיק נשק אסטרטגי באחריות. איראן היא מדינה שנשלטת ע"י מנהיגים משיחיים וחשוכים שצבירת כוח תפתה אותם להשליט טרור דתי על העולם המערבי. ואל תתן לי דוגמאות מקבילות של דעות חשוכות ופרימיטיביות בישראל כי מדובר על קנה מידה שונה לגמרי, וההבדל הזה הוא זה שמקנה לנו את הזכות לפעול בשטח איראן באופן אלים בניגוד אליהם.

        • לעמית.

          מלחמה זה מלחמה. אם לישראל מותר להחליט את מי מאזרחי איראן מותר לה להרוג , גם לאיראן מותר להחליט את מי מאזרחי ישראל מותר לה להרוג.

          יכול להיות שישראל צודקת ויכול להיות שלא ,אבל צריך לדעת שיש מחיר למלחמה כזאת(כמובן את המחיר לא משלמים המנהיגים אלה האזרחים)

    • ygurvitz

      וואלה. מדעני גרעין הם לא אזרחים? אז אני מניח שהפיגוע נגד עובדי הקמ"ג בשנות השמונים היה פעולה צבאית לגיטימית? ובני המשפחות שלהם ודאי היו אזרחים.

  • אריק

    אני מסכים עם הדברים, אבל יש לי הערה אחת: אתה משווה עלות שכר (של המעביד) לשכר הממוצע (כפי שהעובד רואה אותו). יש הבדל די גדול בין השניים

  • דורצח

    תזכיר לי, איזה מדען גרעין בדיוק התחבא על האוטובוס בבולגריה?

    (עם החלק הראשון אני מסכים לגמרי)

    • סתם אחד

      צודק לחלוטין. אף אחד לא הולך והורג איראנים שנופשים ברחבי העולם.

  • משה

    בנוסף לנתונים שהבאת יש לא מעט יועצים ועובדי קבלן שהמשכורות שלהם לא נחשבות כשכר (הם לא אזרחים עובדי צה"ל) אלא כשירותים.
    אני לא יודע אם עצם העובדה שההוצאה המרכזית היא משכורות היא בהכרח דבר רע, ככה זה ברוב הארגונים הגדולים שאני מכיר כולל ארגוני הייטק שחיים בסביבה תחרותית מאוד, אבל בורות שומן יש בצהל בסדרי גודל שמדינה יכולה לטבוע בהם בלי להשאיר זכר.

  • דבשת

    תיקון: 4% מהישראלים שיקבלו שבעה *אחוזים* מהתקציב. לא שבעה שקלים… תקן ומחוק את התגובה…

  • אלעד

    שתי הערות/שאלות:
    1. האם התקציב הנ"ל כולל בתוכו גם את ה- X מיליארדים שדוד סם וסבתא מרקל נותנים לנו? אני חושב שלא, אבל כדאי להבהיר.

    2. העניין החמור בעיניי יותר מכל הוא לא רק התקציב המנופח אלא בעיקר החריגה האגבית ממנו בהיקפים חסרי תקדים. למעשה, ההיקפים האלה היו יכולים לכלכל פה מדינת רווחה לא רעה בכלל.

  • slowbeef

    זה היה אחלה פוסט יוסי אבל שבעה שקלים זה לא הרבה כסף

    • ygurvitz

      תוקן, תודה.

  • עומר

    "53% מההוצאות של מערכת הבטחון הן הוצאות שכר, קרי 26 מיליארדי דולרים, שהם שבעה אחוזים מכלל תקציב המדינה."

    התבלבלת במטבע. אלו שקלים, לא דולרים.

    • ygurvitz

      תוקן, תודה!

  • עמיחי

    באמת חשוב מאוד לשים לב להבדלים בין שכר ממוצע לעלויות שכר ממוצעות. ההפרש בין שכר לעלויות שכר בגוף כמו צה"ל, עם התנאים המופלגים המוענקים למשרתי הקבע והפנסיה התקציבית יכולות בקלות להגיע ל-80-100%.
    וטוב תעשה מדינת ישראל אם תשפר את תנאי ההעסקה של עובדי שאר המשרדים הממשלתיים ותקרב אותם לאלו של משרתי הקבע בצה"ל, אולי ככה יצליחו לגייס כוח אדם איכותי לשירות הציבורי ותהיה לנו מדינה קצת יותר מתפקדת…

  • עינת

    אני חושבת שההיטפלות למשכורות מסתירה את הבעיה האמיתית – גיל הפרישה.

    עלויות השכר שהבאת הן לא גבוהות במיוחד. שכר יפה, אבל לא מאוד גבוה ביחס לעלויות המחיה פה. ההתנפלות על שכר שעלותו למעסיק 20,000 ש"ח מחזקת את הרעיון שעובדים לא צריכים לקבל כסף.

    איפה הבעיה? לא בשכר אלא אולי בכמות מקבלי השכר, בתקציבים שלכאורה הולכים לביטחון ולמעשה הולכים לפיתוח טכנולוגיה שתימכר בחו"ל, וכמו שציינת לפנסיה של אנשים שיכולים לעבוד עוד 20 שנה ואכן עובדים אותן, בשוק הפרטי תמורת משכורת נוספת.

    • מני זהבי

      WTF? את יודעת לאיזה חלק מכלל העובדים במדינת ישראל יש הוצאות שכר של 20,000 ש"ח? ככל שאני מבין, מדובר במשהו כמו 10% מכלל העובדים.

  • יונתן

    מישהו יודע אם הפנסיות הגדולות שהצבא משלם צמודות למדד המחירים?
    אם נניח, בשנה הבאה תהיה אינפלציה של 20%, הם הולכים לקבל 20% יותר?
    כי אם כן, אז אנחנו בבעיה..

    • דני

      הפנסיה התקציבית כן, הצוברת לא. אם אני זוכר נכון המודל של הצוברת נכנס ב2004, אז פנסיה צמודה יש לכל מי שנכנס לקבע לפני 2004.

  • הצוהל מיהל

    לטעמי ההhטפלות למספרים של התקציב הכללי של צה"ל זה סתם פופוליזם ומחטיא את לב העניין.
    צריך לזכור שהכסף לא נשאר בצה"ל. המשכורות שמשולמות הופכות להיות הכסף ששולח ילדים לגן/בית-ספר/אוניברסיטה, כסף שיוצא בקניות, כסף שחוזר בחלקו לגופים ציבוריים שאמורים להשתמש בו לטובת כולנו.
    בנוסף לכך, הצבא עצמו יוצר תעסוקה מחוצה לו. זה מתחיל באנשי שירותים ותחזוקה (תיקוני מזגנים, אספקת מזון, טיפול חשמל/מים/ביוב וכו' וכו'), לפעמים במקומות שאין הרבה תעסוקה נוספת. זה נגמר בפיתוח שגורר ישומים אזרחיים (דוגמא לכך היא ידע בלווינות שהחל כנושא צבאי והפך להיות נושא אזרחי בחלקו הלא מבוטל, ישנן דוגמאות נוספות).

    הבעיה של התקציב הבטחוני נעוצה בחוסר הדין וחשבון שמתחולל בו. הצבא צריך רק להגיד חזק מספיק "אני צריך" ובסופו של דבר ימצא התקציב וינתנו הכספים. אף אחד לא מאבד את תפקידו או מקומו על שימוש לא נכון/לא מושכל בכסף, על טעויות גסות בתחזית ובהקצאה, על מתן תקציב שבא על חשבון שירותים אזרחיים אחרים.
    ללא אחריות אישית התקציב לעולם יגדל. התקציב הגדול הוא רק הסימפטום, לא המחלה.

    • עדו

      "ריך לזכור שהכסף לא נשאר בצה"ל. המשכורות שמשולמות הופכות להיות הכסף ששולח ילדים לגן/בית-ספר/אוניברסיטה, כסף שיוצא בקניות, כסף שחוזר בחלקו לגופים ציבוריים שאמורים להשתמש בו לטובת כולנו."
      צודק, בגלל זה גם טוב שמשלמים קיצבאות לחרדים, גם זה כסף שהם קונים איתו במכולת בסופו של דבר, מה לא?

    • אז זהו, שהמכפיל הקיינסיאני של הוצאה צבאית הוא לא מי יודע מה. הוא יותר מאפס, אבל פחות מלהוציא את אותו כסף על חינוך (למה זה צריך לעלות כסף לשלוח ילד לגן?), בריאות, דיור, ותשתיות. גם הכסף שהולך לבנות את רכבת הקללה או כבישי זיהום מייצר תעסוקה.

    • סוסו

      לא נראה שאתה מבין איך כלכלה עובדת. הכסף לא "נשאר" בשומקום, הוא מתגלגל כל הזמן ומטרתו לחלק את הקצאת המשאבים לפי עדיפויות.

  • עמית

    הטיעון לגבי ההתנחלויות הוא לא רציני. למעשה דיי מגוחך. הרשויות המקומיות מתוקצבות על פי קריטריונים דיי קבועים. הסיבה שההתנחלויות בממוצע מקבלות תקציבים גדולים הוא – כפי שאומרת הכתבה בכלכליסט אליה קישרת – ההרכב הדמוגרפי שלהן. יש בהן הרבה חרדים i.e הרבה ילדים i.e הרבה עניים, וכו'. בנוסף, כמו כל הפריפריה (והן אכן פריפריה) הן מתוקצבות כ"אזור העדפה ממשלתי". מ-2 סיבות אלה התקציב של הרשויות המקומיות בהתנחלויות הוא יותר גדול מהממוצע, ולהעביר ביקורת על זה זה לא רציני. אם אותם 400 אלף אנשים, עם אותו הרכב דמוגרפי, היו מועברים לנגב והגליל, הם היו מקבלים את אותו תקציב אזרחי בדיוק. בתקציב ביטחוני הם אולי מקבלים בממוצע לשנה כמה עשרות מיליונים, אבל ימני טוב יענה לך שהתקציב הביטחוני שידרש כתוצאה מנסיגה גדול בהרבה. זה דיון פוליטי, לא כלכלי.

    מעבר לזה, לבוא עם טיעונים כלכליים בכל הנוגע להתנחלויות זה דיי מביס את המטרה. הרי ברור שהעלות לפנות את ההתנחלויות גדולה בעשרות ומאות מונים מהעלות לקיים אותן (ואם לא יקיימו את ה-400 אלף איש האלה שם, יצטרכו "לקיים" אותם במקום אחר).

    לגבי צה"ל; צה"ל הוא by far ובאופן טבעי המעסיק הגדול ביותר במדינה, והגוף הממשלתי שדורש הכי הרבה כוח אדם איכותי לכל אגפיו השונים. מין הסתם שעלויות השכר שלו יהיו גדולות. האם יש מקום לקצץ בהן? כמובן, בעיקר בפריוולגיות השונות. אבל לא, מה שעוצר שינוי חברתי זה לא תקציב הביטחון.

    • עדו

      כלומר שבניכוי הוצאות הביטחון אלון מורה מתוקצבת בדיוק כמו אופקים?

      • עמית

        לא. בניכוי הוצאות הביטחון ובניכוי התוספות הכספיות בגלל ההרכב הדמוגרפי של אלון מורה – אלון מורה מתוקצבת כמו אופקים.

    • ארז הוכמן

      כל זה היה נכון לו הנחת המוצא שלך "אם אותם 400 אלף היו מועברים לנגב או לגליל הם היו מקבלים אותו תקציב" הייתה נכונה.
      להלן הלינק שאומר את ההיפך בצורה מסודרת: http://www.calcalist.co.il/Ext/App/DiscCities/DiscCities/0,,,00.html

      • עמית

        זה לא אומר את ההפך מדברי, זה מחזק אותם. אריאל ומעלה אדומים הן 2 התנחלויות מהגדולות ביותר, והן ממוקמות בתחתית הרשימה. מעלה אדומים (שבה שוכנים 10 אחוז מסך כל המתנחלים) מקבלים 30 אחוז פחות השקעה ממשלתית לתלמיד מהממוצע, ואריאל 10 אחוז פחות מהממוצע. לעומת זאת כל ההתנחלויות הדתיות ממקומות במעלה הרשימה, וככל שהן יותר דתיות (i.e עם אחוז ילדים גבוה יותר) כך הן גבוה יותר ברשימה. אותה אוכלוסייה, בניכוי של ההוצאות הביטחוניות, הייתה מקבלת אותם תקציבים בדיוק בנגב או בגליל.

    • התקצוב העודף לגליל והנגב בא מאותו מקום כמו התקצוב העודף לשטחים: ייהוד של שטחים שאף אחד לא היה בוחר לגור בהם בלי עדיפות לאומית.

      אגב, עובדה היסטורית: בשנות ה-40, הציעו לבנות רכבת תחתית בתל-אביב. בן גוריון סירב כיוון שתשתיות במרכז יפגעו בפיזור האוכלוסין.

    • סוסו

      20 דקות מתל אביב זה לא פריפריה.

      • יוני

        אלון מורה נמצאת במרחק של שעה וחצי מתל אביב. כך גם עלי, שילה ובית אל. יישובי מערב השומרון שאכן נמצאים 2-30 דקות מתל אביב אכן מדורגים נמוך יותר ברשימה.

  • כפי שאמרו מעלי הבעיה היא לאו דווקא בכמות הכסף אלא בצורה שמוציאים אותו.

    לאבא שלי (קצין במילואים בזמנו ועובד במשרד האוצר בזמנו) יש ספור שמדגים:

    פעם בעבר כשצה"ל היה צריך נגיד ליישר גבעה הוא היה קורא למילואים פלוגה של ח"יר לשבוע, נותן להם טוריות וגומר ענין. עד שהאוצר והבט"ל עלו על זה, כי העלות של ימי מילואים לא היתה (אז) חלק מהתקציב של צה"ל אלא משולמת על ידי הבטוח הלאומי.

    אז האוצר אמר לצה"ל כמה ימי מילואים צה"ל רוצה. ועל כל יום מילואים שצה"ל לא ניצל האוצר נתן לו כסף. (כלומר נתן חלק מהעלות שנחסכה ישירות לצה"ל) ואז התברר גם לצה"ל שיותר יעיל לשכור טרקטור ליום אחד וגם יותר זול.

  • נדב

    הייתי קורא נלהב, אבל בזמן האחרון התחלתי לשים לב להעלמת פרטים רלוונטיים וניסוחים מגמתיים, מה שגורם לי בלית ברירה לפקפק בכל דבר הנכתב על ידיך… (ללא הקשר מיוחד לפוסט הזה)

  • רועי

    מה שנדב כתב, אבל עם הקשר מיוחד – בלי קשר לטענה המרכזית, השוואה בין עלויות מעסיק לשכר לעובד היא חובבנית או דמגוגית. אחרי שמעירים על זה בתגובות, יוסי מגיב לתגובות מאוחרות יותר, מתקן טעויות קטנות בתגובה להערות, אבל בוחר להתעלם מנקודה מהותית שכזו. התנהלות שהייתי מצפה לה בדף הפייסבוק של יאיר לפיד, לא כאן.

  • רן

    יש לך כמה בלבולים בין מיליארדי דולרים ומיליארדי שקלים

  • 2 הערות –
    (1) התקציב בסוף השנה, על פי רוב, היה ידוע כבר בתחילת-השנה. יש טכניקה אוצרית-בטחונית ותיקה שנועדה לטשטש את הדיונים בכנסת בתקציבים ככלל, ובתקציב הביטחון בפרט, ובגללה הכנסת מאשרת תקציב שנתי שהקשר בינו לבין המציאות הוא חלקי (וזה היה עוד לפני התקציב הדו-שנתי שרק מגביר את התופעה הזו).

    למתכננים, הן במשרד האוצר והן במשרד הביטחון, התקציב הסופי (בסדרי-הגודל, ולמעט אירועים שבאמת אי אפשר לתכנן) ידוע עוד לפני הדיונים בכנסת.

    זה כמובן לא הופך את היקף ההקצאה התקציבית הבטחונית הישראלית לטוב או לרע. כאן הדעה הפוליטית תכריע.

    אבל זו עובדה שצריך להכיר. כך שהפרמטר היחיד שחשוב באמת לצורך הדיון הוא התקציב בפועל.

    (2) לעסוק רק בצה"ל, בדיון על הוצאות הביטחון של ישראל, זו החמצה.

  • Pingback: התנועה לקיצוץ בביטחון | הבלוג של דתי לאומי מודאג()

  • Pingback: מאחז העיניים | החברים של ג'ורג'()

  • Pingback: מאחז העיניים • מחאת הדיור()

  • Pingback: השולפים | החברים של ג'ורג'()