החברים של ג'ורג'

מעט מדי ומאוחר מדי

סיימתי לקרוא לאחרונה את ספרו מעורר המחלוקת של פטר ביינארט, The Crisis of Zionism, הרבה בשביל להבין על מה היה כל הרעש. הספר ספג הרבה מאד ביקורת, אם אפשר לקרוא להכפשות אד הומינם "ביקורת", עוד לפני שהוא יצא. הוא הותקף פחות או יותר על ידי כל הממסד היהודי של ארה"ב.

למה? כי ביינארט מתעקש, כמו במאמר שפרסם לפני שנתיים, להפסיק להתייחס לישראל כאילו היתה ילד טיפולי שנכון שהוא מתפרע, אבל צריך להבין אותו. הוא מעז לדבר על כך שחלק ניכר מהציבור היהודי-ישראלי הוא גזעני ברמות שיהדות ארה"ב הממוסדת לא היתה מוכנה לקבל בארה"ב, שהנכונות שלו לדמוקרטיה נמוכה מאד, ושבקרוב מאד ישראל תצטרך לבחור בין מדינה דמוקרטית או יהודית; שתי אלה לא הולכות בכפיפה אחת, ודאי לא כאשר ישראל מתעקשת להמשיך ולכבוש את הפלסטינים. ביינארט מצביע על כך שפתרון שתי המדינות גוסס.

ביינארט מפוצץ את השקרים שיהודי ארה"ב אהבו לספר לעצמם, במיוחד את השקר הנוצץ מכולם, זה של אהוד "הצענו להם הכל והם בחרו מלחמה" ברק. הוא מתייחס לעובדה שהכיבוש הוא גורם מדרבן גזענות: "עד כמה שקשה ליהודים להודות בכך ששנאה גזעית יכולה להשתרש בקרב עם שסבל כה רבות ממנה, האמת בשטח היא כזו: כיבוש של עם אחר מצריך גזענות, ומוליד אותה. קשה מאד לעבוד יום אחר יום במחסום, לאלץ אנשים אומללים לעמוד בשמש, או לפוצץ את ביתה של משפחה בעPeter Beinartודה צופה, או לנתק את המים לכפר בעמק הירדן משום שהפלסטינים מנועים מלגור בחלק הזה של הגדה המערבי, ועדיין לראות את האנשים בהם אתה שולט כבני אדם במלוא מובן המילה." (עמ' 24, התרגום שלי).

הוא גם נכנס בטיעון המקובל של ההנהגה הפוליטית של יהודי ארה"ב, על פיה אסור ליהודי ארה"ב למתוח ביקורת על ממשלת ישראל משום שאינם גרים בישראל: "ההמנעות הזו מוגבלת לצד אחד בלבד. אם יהודי ארה"ב לא חיים בתל אביב או שדרות, הם גם לא חיים ברמאללה או בעזה העיר. ועדיין, קבוצות של יהודים אמריקאים דורשות ללא הרף שהמנהיגים הפלסטיניים ישנו את מדיניותם, למרות שלא יהודי ארה"ב הם אלה שיסבלו את תוצאות השינויים הללו." (עמ' 50).

 

אחד הפרקים המרתקים והמפחידים בספר הוא זה שמדבר על התפיסה של בנימין נתניהו. נתניהו, אומר ביינארט, הוא מוניסט, כלומר מי שמחזיק בתפיסה שציונות (במשמעות הז'בוטינסקאית שלה) היא כל מה שחשוב, ושאסור להניח לשיקולי מוסר להתערב בכך. נתניהו רוצה לשבור את הפלסטינים עד שהם ייהגרו. הוא יודע שהוא לא יכול לבצע טרנספר גלוי, ועל כן הוא מתמקד במאמצי טרנספר שקט: להקשות את החיים על הפלסטינים עד שמעמד הביניים שלהם יישבר ויברח למקומות שבהם אפשר לחיות, מה שישבור את התנועה הלאומית הפלסטינית, ואת שאר הפלסטינים הוא יכנס לבאנטוסטנים. אם זו המטרה של נתניהו, וביינארט מציג את הטיעונים שלו באופן משכנע, הרי שההתעקשות של נתניהו על התנחלויות הופכת למובנת יותר ויותר: הוא כלל לא שוקל נסיגה. הוא ממשיך את מלחמת ההתשה של שרון. הוא מדבר על "שתי מדינות" מן השפה ולחוץ, בעודו עושה הכל כדי למנוע את האפשרות של הקמתן. הוא משוכנע שהוא יכול לשבור את הפלסטינים, והוא משוכנע – ומי יכול להאשים אותו? – שבאמצעות יהודי ארה"ב הוא יוכל לשתק את כוח הפעולה של ממשלים דמוקרטיים.

פרק מרתק אחר הוא זה שבו מתווה ביינארט את עלייתם של ארגוני הימין בלובי הישראלי, בראשם אייפא"ק. הסיבה לעלייתם, הוא מציין אירונית, היא העובדה שהיהודים הליברלים – במיוחד הדור הנוכחי שלהם – פשוט לא ראו יותר טעם בהשתייכות לארגונים יהודיים, והם העבירו את מרכז פעילותם לארגוני זכויות אדם כלליים כמו ה-ACLU. יש לציין שהספר לא חף מטעויות: ביינארט סבור שפלסטינים המתגוררים בירושלים יכולים לקבל אזרחות (הם יכולים לקבל תושבות בלבד), והוא חושב ששרון הקים את קדימה כדי לבצע את ההתנתקות. מצד שני, השגיאה האחרונה נעשתה גם על ידי פרשן פוליטי בכיר כמו בן כספית, אז קשה לבוא בתלונות דווקא לביינארט.

ועדיין, כשאתה מסיים לקרוא את הספר, ואתה נתקל בהמלצות שלו (ביינארט קורא ליהודי ארה"ב להחרים את מוצרי ההתנחלויות, ולהפסיק לדבר על הגדה המערבית ולקרוא לה "ישראל הבלתי דמוקרטית", מה שוודאי יעצבן את הפלסטינים), ואתה נאלץ לומר: זה הכל? עכשיו באים?

הספר של ביינארט הוא צפירת אזעקה, אבל כזו שצריכה היתה להשמע לפני 15 שנים, כשנתניהו נכנס לראשונה למשרד ראש הממשלה. אז היא עוד היתה רלוונטית. כשהיא מושמעת עכשיו, כשאפילו גדעון לוי מודה שאין מה לדבר יותר על חלוקת הארץ, לבקש מיהודי ארה"ב לאמץ את הפתרון שהשמאל הישראלי אימץ לפני 20 שנה כמעט – חרם על ההתנחלויות – זה קצת מגוחך. המשחק הזה די נגמר. אם ביינארט רוצה בפתרון שתי המדינות, הוא צריך לדרוש צעדים הרבה יותר חריפים – בתור התחלה, סנקציות על ישראל והפסקת התמיכה הצבאית והכלכלית בה. ספק גדול אם הוא רוצה ללכת לשם וספק גדול עוד יותר אם יש מי שיקשיב בארה"ב לדרישה כזו.

גם הדרישה שלו מהיהדות הליברלית של ארה"ב, שחווה לאחרונה פריחה תרבותית ושמנהיגיה שמרחיקים את עצמם כמעט בגועל מכל מה שקשור לישראל, שתחזור לדיון ולא תפקיר אותו ליהודים האורתודוקסים, בעייתית. אנשים בוחרים את הנושאים שמעניינים אותם. יהודים ליברלים שמה שמעניין אותם הוא צדק חברתי כבר ויתרו, מבחינתם בצדק, על ישראל; הדרישה מהם להפוך את ישראל לעניינם היא דרישה ציונית, ורובם לא כאלה. יתר על כן, ביינארט עצמו מציין שנסיונם של ליברלים כאלה להביע עמדות לא-ציוניות הופך אותם למטרות של הממסד היהודי, ושלרובם אין את הכוח לעמוד בהתקפות האלה. כפי שיעיד המקרה של ביינארט עצמו, קשה להאשים אותם.

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, התגאה אתמול שהוא צבר כ-200,000 לייקים בעמוד שלו בפייסבוק. דא עקא, שבחינה של הלייקים הללו מגלה ש-52% מהם מגיעים מארה"ב וכשלושה אחוזים מגיעים מאינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה בעולם, שאין לה יחסים דיפלומטיים עם ישראל. הרעיון שניתן למצוא 5,000 אינדונזים שנתניהו יקר בעיניהם מופרך משהו, ועכשיו רק נשאר לברר מה ידע נתניהו, ומתי ידע, על ההונאה הזו. רק כ-30,000 ישראלים לייקקו את העמוד של נתניהו. בסיס התמיכה שלו, כרגיל, הוא בארה"ב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבל סיוע לקיום הבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • יובל א

    אכן מאוחר מדי.
    את הכיבוש יסיימו או חרם בינלאומי אפקטיבי, או תנועה משמעותית לשוויון זכויות מלא במדינה האחת. או שניהם.

    אם היה אי-פעם עידן של "רצון טוב" בו ניתן היה להאמין או לקוות שישראל תסיים את הכיבוש רק כי זה הדבר הנכון, או החכם, או הכדאי, הוא נגמר מזמן.

  • קיפודפותם

    פטר ביינארט התארח לא מזמן אצל סטיבן קולברט כדי לדבר על הספר. אני ממליץ בחום לצפות בראיון

  • אורי

    לדעתי מדיניות נתניהו אינה מונעת מאידאולוגיה. המשפטים כמו "הערבים רוצים להשמיד אותנו" או "קודם שיקבלו אותנו" וכו'…, מספיקים לו בכדי להמנע מהתמודדות עם אספקטים אחרים של המציאות. אני לא חושב שהוא יותר מתוחכם מבוחריו.
    בנוסף, נראה שהוא תופס את עצמו כמנהיג העולם החופשי(ע"ע צ'רצ'יל), וההתעסקות שלו במלחמה האינטרגלקטית באיסלמופשיזם מהווה עבורו עוד מפלט מהמציאות המקומית.
    צריך להזהר בממנהיגים שקוראים ביוגרפיות.
    אורי

  • ש.ב

    הפלסטינים במזרח ירושלים הם תושבי קבע עכשיו, וזה נכון שהם יכולים לקבל אזרחות. יותר נכון להגיד – לבקש אזרחות. כאילו היו זרים שמבקשים להגר לישראל ולא תושבי המקום מזה דורות.אם הם מבקשים ועומדים במבחני נאמנות וכו', תיאורטית בקשתם יכולה להיענות, או שלא. כמעט אף אחד מהם לא טורח לברר.בואו נגיד שבהינתן האובססיה ל הרשויות לשלול אפילו את מעמד התת-אזרח שיש להם, העניין תיאורטי למדי ממילא.

    הימנעותם של יהודי ארה"ב ממעורבות בשדה היהודי והעדפת השדה הכללי מקבילה למה שעשה השמאל הישראלי, ואת התוצאות אנחנו רואים היטב.

    • משפטן

      רק כדי לדייק – כל בעל תושבות קבע בישראל יכול לבקש לרכוש את האזרחות הישראלית. שר הפנים רשאי לסרב רק אם יש מניעה פלילית או ביטחונית. משכך, נדמה כי היבט זה בספר המדובר הוא נכון. אגב, מרבית תושבי ירושלים פשוט אינם מבקשים לרכוש את האזרחות הישראלית, ייתכן בשל הזיקה החלשה למדינת ישראל.

      • ש.ב

        אמרת "רשאי לסרב אם יש מניעה בטחונית", אמרת "יכול לסרב למי שבא לו".

        לא שזה משנה, השאלה העקרונית היא באיזו זכות אנחנו מספחים שטח בלי לתת אזרחות מלאה ושווה לתושביו.

        • א.ה.

          זאת היתממות. גם כפיית אזרחות ישראלית על התושבים היא לא בדיוק מעשה ליברלי.

          מה שצריך לעשות הוא לאפשר להם גישה לאזרחות אם הם מעוניינים בכך. זה מה שעשו ברמת הגולן. מאיפה ההנחה שזה לא המצב בירושליים?

          • בובו

            סבבה. אז מתן כל הזכויות של אזרחים, תחת איזה סטטוס שבא לך. כולל הזכות לבחור ולהבחר.

          • ש.ב

            אוך, כמה שאנחנו ליברלים!

            לכפות עליהם את השלטון שלנו אין לנו שום בעיה, לכפות עליהם מעמד של תושב קבע גם אין בעיה. אבל כשזה מגיע לקטע של הזכות להצביע לאותו שלטון אנחנו מקבלים כאב פתאומי בעצם הליברליזם.

            ההנחה "שהמצב לא כך" היא שהרשויות עוסקות באובססיביות בשלילת מעמד התושבות מאלפי פלסטינים ירושלמים. כל פלסטיני שלא יכול להוכיח שהוא גר בעיר בפועל, תושבותו תישלל. זה מגיע עד כדי כך שמדינת ישראל מתדיינת בבית משפט על שאלות כמו באיזה חלק של דירה שעומדת על הגבול המוניציפאלי נמצאת מיטת בני הזוג, בישראל הרשמית או בשטחים, ואם בשטחים אז תושבותם תישלל.

            יהודי שנולד בירושלים לא צריך לבקש אזרחות, פלסטיני שנולד בירושלים צריך. אתה יכול לעשות שמיניות באוויר, אבל אין שום הצדקה למצב הזה. אם מזרח ירושלים היא ישראל, תושביה צריכים להיות אזרחי ישראל. אם אתה לא מוכן שיהיו אזרחי ישראל – כולם ולא רק בודדים – אז אין לך מה לשלוט שם.

            • חיים ו.

              גם זו התממות, זו זכותם של ערביי מזרח ירושלים להצביע לעירית ירושליים, רשות מוניציפלית עליה יכולה להיות להם השפעה לא מבוטלת. הם בוחרים מסיבותיהם שלא לעשות זאת, יותר מכך, זכורה לי יוזמה להתנתקות מעיריית ירושלים והקמת עיריה עצמאית. אחר כך מתלוננים על כך שהעיריה גזענית, כרגיל אצל פלסטינים, לא משתתפים במשחק אבל צועקים פאול.

              למדינת ישראל אין שום חשש אמיתי מעד שניים או שלושה מנדטים לתושבי ירושליים המזרחית.

              אגב, תושב מזרח ירושלים שיתאזרח, ילדיו יהיו אזרחים. אכן, נדרשת פעולה אקטיבית לשינוי המעמד מתושב לאזרח, להשוואה גם בארה"ב נדרשת פעולה אקטיבית לעבור מתושב קבע בעל גרין קארד לאזרח, גם בישראל אם לא תלך להוציא תעודת זהות לא תוכל להצביע. כמה רעש אפשר לעשות מפיסת בירוקרטיה.

              • גיל ל

                וההתממות ממשיכה. לארה"ב אנשים מגיעים מרצונם, כאן המדינה הגיעה אל האנשים. כשאדם בוחר לעבור למדינה, הגיוני להעניק לו מעמד זמני ואפילו לערוך לו בחינות לפני שהוא מקבל אזרחות. אבל הפוך? המצב היה מקביל לו אמריקאים שחורים, צאצאי אלו שנחטפו לעולם החדש כנגד רצונם, היו צריכים היום "לבקש" להיות אזרחים, וללא הבקשה הזו היו נולדים ומתים בארה"ב כ"תושבים" בלבד, או, נאמר, תופעה דומה לגבי האמריקאים הילידים.

                מעבר להיתממות שבהשוואת אוכלוסייה של מהגרים לאוכלוסיה שהמדינה היגרה אליה, אתה מיתמם גם בכך שאתה מתעלם מהעובדות שהעלה בן השיח אליו הגבת. העובדות הן מה שהפלסטינים מכנים "הטרנספר השקט" בירושלים. הן מסתכמות לכדי כך שישראל פועלת בכל דרך ומנצלת כל תרוץ על מנת לשלול אפילו את מעמד התושבות מהפלסטינים במזרח ירושלים. זו איננה תופעה מרעישה, סתם עוד נגזרת אחת מיני רבות של עיקרון העל "מקסימום שטח מינימום ערבים", "איום דמוגרפי", או איך שלא קוראים לזה. העובדות הללו, כשמציבים אותן יחדיו, אפילו מסתדרות. פתאום העובדה שתושבות קל הרבה יותר לשלול מאזרחות מתיישבת לנו עם הפרץ הליברלי הבלתי מוסבר של ישראל, שאיננה "כופה" את אזרחותה. אבל לא, אתה בעצם אומר שאין בעיה, המדינה שפועלת אקטיבית על מנת להעיף כמה שיותר פלסטינים מתא השטח המכונה אצלנו "מזרח ירושלים" בעצם גם מוכנה לאזרח אותם ולחסן אותם מהתרגילים הנבזיים בהם משתמשים על מנת לגרש אותם! מסתבר שישראל רוצה גם לאזרח וגם לגרש, את אותם האנשים עצמם. מי יודע, אולי למעשה זה הפוך לגמרי מחשדותי, אולי המדינה בעצם פועלת לגרש אותם על מנת שימהרו ויבקשו אזרחות, וכך נמצא שהמדינה למעשה מעודדת בסתר את התאזרחותם, שהרי ידוע שלא ניתן כליברלים לכפות עליהם ישירות את זכויותיהם. מבחינה זו, "הטרנספר השקט" מתגלה בכלל כמתן בסתר. מדהים.

                ולגבי זאת שאינם משתתפים בבחירות המוניציפליות, מה שנכון, אתה מפרש את זה לגמרי הפוך, זה גם קצת מסביר את דעתך לגבי כל העניין. הם לא צריכים להצביע או לאהוב את ראש העיר או ווטאבר בשביל להשתתף במשחק. מרגע שמדינת ישראל התיישבה להם על הראש והכפיפה אותם לחוקיה הם בעל כורחם משתתפים במשחק, זו המשמעות של דמוקרטיה.

              • מני זהבי

                מה לא משתתפים במשחק? אם הם חיים בתחום השיפוט של עיריית ירושלים, היא צריכה להתייחס אליהם באופן שוויוני עם שאר התושבים.
                דרך אגב, גם רוב היהודים בירושלים אינם מצביעים בבחירות לעירייה, ואיש אינו מאשים אותם בכך.

              • ש.ב

                חיים:

                ביום שמדינת ישראל החילה את חוקיה על ירושלים המזרחית, היא לקחה על עצמה התחייבות חוקית לספק לה את כלך השירותים הבסיסיים שישראל מספקת לאזרחיה, החל מחינוך חינם, דרך תכנון וכלה בפינוי אשפה מסודר. בעיני החוק הישראלי, אין שום הבדל בין עיסאוויה לרמת השרון.

                לדברים האלו אין שום קשר להצבעה בבחירות לעירייה אלא לעיקרון ה-אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

                יש הרבה ישראלים שלא מצביעים בבחירות המקומיות. אולי זה אומר שהעיר לא תתנהל לרוחם – זה בהחלט לא אומר שהם לא יקבלו את השירותים הבסיסיים להם הם זכאים עפ"י חוק.

                מבחינתי, אם הפלסטינים מצביעים או לא זה עסקם. כישראלי אני אומר לך שהמדינה שלי צריכה לעמוד מאחורי יומרותיה המעוגנות בחוקיה שלה או לזנוח יומרות אלו.

                כירושלמי אני אומר לך שלהאשים את הפלסטינים בכך שהרשויות לא מספקות שירותים לשכונותיהם זה משחק נחמד למי שזה עושה לו טוב, אבל ההזנחה הזאת מחרבנת את העיר שלי ויוצרת בה בלגאנים משלל סוגים. ואני לא רואה סיבה מיוחדת שאני אשלם באיכות החיים שלי על הרצון של עמישראל ורשויותיו (שברובם לא משלמים מחיר ישיר) לדפוק ת'ערבים.

                • ש.ב

                  ואגב, עיריית ירושלים היא עירייה חלשה. המדיניות כלפי ירושלים היא מדיניות לאומית ברובה והממשלה היא זאת שמנהלת בפועל את העיר. גם התקציב ברובו מגיע מהמדינה.

                  הרשויות לא מחכות שהפלסטינים יממשו את השפעתם כמצביעים לעירייה כדי להשתמש בזה ברגל גסה. חלקים ממזרח העיר מנוהלים ע"י חברות ותאגידים ממשלתיים או ממשלתיים למחצה שכפופים למשרד רוה"מ, ונתחים ממזרח העיר עברו ועוברים לניהולה של רשות הטבע והגנים כ"גן לאומי".

                  זה משהו כמעט חסר תקדים, שחלקים מהעיר יוערזו כגנים לאומיים. בחלקם יש לזה הצדקה לכאורה בנימוקים היסטוריים וארכיאולוגיים (סובב חומות ירושלים שכולל את סילוואן/עיר דוד) אם כי זה ממש, ממש לא מחוייב המציאות לצרכים ארכיאולוגיים וכו' – העיר העתיקה שבה נמצאים רוב הערכים הנ"ל איננה גן לאומי.

                  במקומות אחרים, כמו בשטח השומם המצ'וקמק שבין עיסאוויה וא-טור אין שום הגיון נקרה לעין לעשות זאת חוץ ממניעת הרחבת השכונות הנ"ל.

                  העירייה הגיעה להסכמות עם תושבי השכונות הנ"ל לגבי תכנית מתאר חדשה – שאותם התושבים מימנו מכיסם – ופתאום הופ! רט"ג מקבלת את האחריות על השטח, והיא בכלל לא במנדט שלה לשרת את התושבים.

    • ההימנעות של היהודים הליברלים בארה"ב ממעורבות שמאלית בישראל, לפחות עד שהקימו את J Street ולקחו חברי קונגרס לסיבוב בשטחים כדי להראות להם את מה שקורה שם, היא ממש לא כמו בשמאל הישראלי. היא באה מזה שמאז שנות ה-50 או ה-60, בחלקים בארה"ב בהם הם גרים מתייחסים ליהודים שאינם אורתודוקסים בתור אמריקאים נורמליים. למה שהם יהיו מעורבים בישראל? זה כמו שאנשי העליה החמישית יהיו מעורבים בגרמניה או שאיטלקים אמריקאיים יהיו מעורבים באיטליה. זה ורק זה מסביר למה היחידים שמתעניינים במדינה קטנה ולא חשובה הם אלו עם התפיסה הכי לאומנית ודתית.

      וזה משתנה, בדיוק מאותה סיבה. מי שגדל לחשוב שהוא אמריקאי מן השורה ושהערכים שלו הם זכויות אזרח ושוויון, ושומע את איך שמדברים בישראל (ובישראל הרי רגילים לעשרות שנים של תמיכה גורפת מיהודי ארה"ב), חוטף שוק. אם תרשה לי להכליל מהיהודים החילונים מתחת לגיל 40 שאני מכיר פה, זה בדיוק מה שמזין את ביינארט ואת J Street.

  • רונן מרגלית

    גם הפוסט שלך, יוסי, אינו חף מטעות. בן כספית אינו "פרשן פוליטי בכיר" אלא כתבן-רכלן "בכיר" ככל שניתן להיקרא "בכיר" בנחותון שבו הוא כותב. כספית הוא גם מעלילן בכיר – וראו עלילת הדם שהעליל על שופט בית המשפט העליון תאודור אור בהסתמכו על כזבים שהלעיט אותו עבריין סמים מורשע ואשה חולת נפש.

  • עופר

    בסיס התמיכה שלו, כרגיל, הוא בארה"ב. "- נראה לי (לצערי) שהמשפט הזה לא מאוד מודוייק ושיש לנתניהו בסיס תמיכה מאוד גדול גם בארץ. ללא קשר ללייקים בפייסבוק התמיכה שלו בארץ מאוד קשיחה. נתן אשל, עוזי ארד, דן כנר, שקרים בלתי פוסקים, טילים בדרום, יוקר מחייה, מרמור ומחאה חברתית וכלום לא נדבק. ממשיך להיות סופר פופולרי וללא ספק המועמד המוביל לבחירות הבאות.

    • א.ה.

      כן, גם לי הנקודה הזאת צרמה. נתניהו פופולרי בישראל (לצערי הרב) בלי קשר ללייקים בפייסבוק, או לא לייקים בפייסבוק.

  • ניק

    כמה לייקים אתה רוצה? אני גם יודע לאלץ את האינדונזים לעבוד דרך פרוקסי בארהב כך שבסיס התמיכה שלך כולו יגיע משם.

  • טל

    הקריאה להטיל חרם על ההתנחלויות בלבד מגוחכת. התוצר של ההתנחלויות שולי ביותר ביחס לתוצר הישראלי שנמכר בארה״ב וממילא אין דרך מעשית לאמריקאי להפריד בין תוצרת ההתנחלויות ותוצרת השטחים מה גם ששחלק ניכר מהתוצר הנמכר בארה״ב מורכב משירותים / ותוצרים אבסטרקטים אחרים. כדי להדגים את האבסורד – מה עמדתו של ביינרט בנוגע לתוכנה שמפותחת בתל אביב על ידי מהנדסים שגרים באריאל?
    הכיוון הוא נכון אולם רק הטקטיקה של BDS ״הלא ציונית״ היא בעלת הסיכויים היותר גבוהים להצליח במקום שבו נכשלה הדיפלומטיה. הבעיה שלי היא עם BDS היא באנטי ציונות החריפה שלהם שאפילו פינקלשטיין מסתייג ממנה.

  • ליאור

    יוסי, תודה על פוסט חשוב. תוכל לתרגמו לאנגלית? אשמח להדביק אותו על כמה קירות בפייסבוק…

  • שימי

    נמאס כבר לדוש ברעיון המדינה האחת, זו אוטופיה עם תוצאות צפויות מחרידות.
    הימין הפלסטיני גרוע פי כמה מהימין הישראלי, חבל שאי אפשר לחלק את הארץ
    לפי ימין ושמאל או יותר נכון, לפי שוחרי זכויות אדם ואלו שנגדן, הייתי זורק את המתנחבלים ביחד עם הטרוריסטים ל No man's land וסוגר ענין.

    • יובל א

      "מדינה אחת" אינה אוטופיה, אלא המציאות. השאלה היא רק איזה משטר ינהג בה -האפרטהייד הנוכחי הלא-לגיטימי, או משטר דמוקרטי. זה הכל.
      הרעיון של "שתי מדינות" היה רעיון טוב יותר מהרבה בחינות, אבל הוא מת.

      • פתרון המדינה האחת כפי שהוא מוצע מעולם לא היה ריאליסטי. לפחות פתרון שתי המדינות בזמן מסוים היה חי, ועדיין יכול לחיות עם מספיק הנשמה.

        במציאות, יש שני עמים, שרואים את עצמם כשני עמים. בישראל בקושי יכולים להחזיק את החילונים הותיקים, החרדים, הרוסים, והמזרחים המסורתיים ביחד בלי שנאה משותפת לערבים. אפילו עם כמות ההתנחלויות של היום, יש חלוקה די ברורה לאזורים ישראלים ואזורים פלסטינים; להעיף 400 אלף מתנחלים (או יותר קרוב ל-250 עם חילופי שטחים) זה קל הרבה יותר מלשכנע את כולם לחיות באותה מדינה.

        בגלל זה, ובגלל יחסי הכוח הנוכחיים, אין שום סיכוי שישראל תקבל מדינה אחת דמוקרטית כל עוד יש ליהודים מספיק כוח למנוע אותו. ויהיה להם כוח עד שהמאזן הדמוגרפי ישתנה באופן משמעותי לרעתם (ובלי קשר הכוח של ארה"ב בעולם ירד). לא תהיה מדינה אחת דו-לאומית. האפרטהייד ימשיך עוד כמה עשרות שנים ואז בסופו של דבר תהיה מדינה אחת פלסטינית עם מיעוט יהודי – אולי מיעוט מוגן חוקתית ואולי לא, תלוי אם ראש הממשלה היהודי האחרון ידע לשאת ולתת כמו בדרא"פ או יתנהג כמו מילושביץ'. והרוב הפלסטיני אז מיד יגדל כיוון שכמעט כל ישראלי יהודי שיש לו דרכון זר יעזוב בעוד שמדינות כמו לבנון וסוריה יזרקו את כל הפליטים לפלסטין. זה יהיה כמו דרא"פ, אולי עם פחות קלפטוקרטיה ושחיתות, תלוי אם המפלגות העיקריות הפלסטיניות אז ילכו באותו כיוון היפר-קפיטליסטי של ה-ANC. יותר טוב מאפרטהייד (הקיום של ישראל לא שווה את זה), אבל יש כל-כך הרבה פתרונות יותר טובים.

        • חיים ו.

          תחזית לעשרות שנים, סחתיין. זה מזכיר לי מתמטיקאי אחר, הארי סלדון ממציא הפסיכוהיסטוריה.
          כמה הערות,
          1 – ההנחה שממלכת ירדן שבה מעל 60 אחוז פלסטינים תשרוד כממלכה האשמית את עשר השנים הקרובות, מפוקפק בלשון המעטה.

          2 – ההנחה שישראל לא תתנתק חד צדדית מהגדה המערבית ותסוג לקו הגדר כאשר פתרון שתי המדינות יקרוס, מפוקפק בלשון המעטה.

          3 – ההנחה שישראל תזלוג אט אט למצב של מדינה דו-לאומית ללא מלחמת אזרחים פראית, נראה לי כחלום באספמיה.

          4 – "שווי" הקיום של ישראל לא נגזר מרמת זכויות האדם של הפלסטינים, כפי ש"שווי" הקיום של עיראק לא נגזר ממצב הכורדים תחת שלטון סדאם. אני בטוח שהיית נגד תקיפה בעיראק. אם מדינת היהודים נמדדת בסרגל אחר, אז הסיבה היחידה שיכולה להיות לכך היא "היהודים", לאן זה מוביל אתה בטח יודע.

          • נירה

            ימים יגידו מי דייק בתחזיות יותר ומי פחות, אבל יש לך כשל לוגי במספר ארבע: אני גם נגד תקיפה של ישראל ע"י כוחות נאט"ו, ובכל זאת אני חושבת שלמדינות שמדכאות מיעוטים אין זכות קיום. לא משנה אם רוב תושביהן יהודים, מוסלמים או סיינטולוגים.

            • חיים ו.

              אוקי,
              אבל זה אומר זה שלאמירה "זכות קיום" אין משמעות כלשהי מלבד מירוק מצפוני. שהרי המציאות היא שחלק לא מבוטל ממדינות העולם מדכאות מיעוטים, למעשה מיעוטים הם בעיה משנית כנראה משום שחלק לא מבוטל מהמשטרים בעולם מדכאים את כלל האזרחים בין אם הם מיעוט ובין אם לאו.

              יותר מכך, לא ברור בכלל מה המסקנה האופרטיבית מהגדרת מדינה כחסרת "זכות קיום", מה זה אומר על סין למשל, מדינה עם הסטוריה של 5000 שנה בערך ומשטר דכאני במיוחד, מה זה אומר לגבי סעודיה? איראן? עזבי, מה זה אומר לגבי כל מדינות המזה"ת ? או כל מדינות אפריקה, או מרבית מדינות אסיה.

              כאמור, אמירה בעלמה שככל שאתה חושב עליה יותר, ככה משמעותה ברורה פחות.

              • יובל א

                אני לא יודע למה התכוון ב"זכות קיום", אבל משטר הכיבוש הישראלי, ככל משטר שלא בהסכמת הנשלטים, לגיטימי רק כל עוד ניתן להניח שהוא זמני ושישראל חותרת לסיימו.

                לא מפתיע דרך אגב שבמדינה בה זה משוכח, גם מבקשים להעניק את השלטון למי שאינם נשלטים – אלא תושבי חוץ (אבל יהודים ב"ה). כך יהיה לנו לא רק שלטון שלא בהסכמת חלק מהנשלטים, אלא שלטון זר….

              • נירה

                ואכן כל המשטרים שציינת אינם לגיטימיים כי הם דכאניים. התייחסתי רק לרמיזה שלך כאילו הביקורת על המשטר הלא לגיטימי בישראל היא אנטישמית.

                • חיים ו.

                  יש הבדל בין משטר "לא לגיטימי" ובין מדינה שאין לה "זכות קיום".
                  אם משהו היה כותב שהמשטר בישראל לא לגיטימי זה עניין אחד, יש בחירות. אם משהו טוען שלישראל אין זכות קיום, זה דורש הסברים. אנא, פזרי את העמימות.

          • כשימותו מאות אלפי אזרחים ישראלים בהפצצות אמריקאיות, אז נדבר על המלחמה בעיראק. ממש לא היתה לי התנגדות להשמדת המשטר של סדאם – רק עם כמות ההרוגים העצומה שנובעת ממלחמות בחירה אמריקאיות. גם לא להשמדת המשטר של אסד או מובראק או האייטולות או קדאפי.

            לגבי שלוש הנקודות האחרות שלך:

            1. כן, ירדן ההאשמית כנראה תקרוס. אבל הפלסטינים הפליטים בסוריה ולבנון עדיין ירצו זכות שיבה לפלסטין ולא לירדן.

            2. אז זהו, שלא. ישראל ממשיכה לבנות התנחלויות עמוק בתוך הגדה. אם היתה תוכנית אחרת, אריאל לא היתה קיימת. נסיגה חד-צדדית לקו 67 או משהו קרוב תוכל להוות פתרון פשרה, אבל נסיגה חד-צדדית לגדר לא – היא שוסעת את הגדה והופכת אותה לבנטוסטנים.

            3. מה שאני אומר זה בדיוק שלא תהיה מדינה דו-לאומית. תהיה מדינה חד-לאומית, עם יהודים בתור מיעוט. אני לא יודע כמה גרועה מלחמת האזרחים תהיה. יכול להיות שהיא תהיה לא ממש יותר גרועה ממה שקורה היום במשחקים של בית"ר – זה הכל תלוי באם הממשלה תרצה לרסן אותה. מצד אחד, בדרא"פ לא היתה. מצד שני, ביוגוסלביה כן.

            • חיים ו.

              1. אז ירצו. איך אמא שלי הייתה אומרת, שיעשו תרגילי רצון.
              2. אולמרט כמעט ומימש נסיגה לקו הגדר, כך שיש תוכניות אחרות.
              3. אתה מודע לקיומו של צבא יהודי בין הים לנהר נכון?

        • ש.ב

          פיתרון המדינה האחת "כפי שהוצע"? על מה לעזאזל אתם מדברים? מי הציע? מה זה בכלל? איך זה אמור לעבוד?

          על פיתרון 2 המדינות עבדו השד יודע כמה קבוצות וטנקי מחשבה ומחקרים אקדמיים. אנחנו יכולים להיות בעד ו נגד, אבל אנחנו יודעים מה על השולחן.

          הפיתרון המכונה "מדינה אחת" (שם שמתאר את המצב הנוכחי ולא את ההסדר, שראוי לכנותו "לא 2 מדינות") הוא סתם צמד מילים שכל אחד זורק עליו את הפחדים שלו או את הפנטזיות שלו.

    • ש.ב

      יא אללה. בקושי התחילו לשחק עם הרעיון מחוץ לחוגים אולטרא רדיקליים בשנתיים האחרונות וכבר נמאס לדוש בו? בשתי מדינות דשים כבר 60 שנה.

  • שימי

    ברגע שתתצטרך להיות הכרעה אמיתית להחלת משטר דמוקרטי, תראה איך מהר מאוד רעיון שתי המדינות יקום לתחיה, פשוט הרוב הימני בישראל לא מרגיש כרגע לחץ, אז כמה שמאלנים בארץ ובחו"ל מתלוננים ? ביג-דיל!
    כל עוד יש נשיא מחושק או אוונגליסט בבית הלבן אפשר להמשיך להשתולל, והאימפוטנטיות של אירופה וארה"ב ביחס לטבח בסוריה רק גורמים לימין לעלוץ, הרי אם מול אסד החלשלוש (ביחס לישראל) העולם הנאור התקפל אז מה כבר יעשו מול בריון מזה"תי כמונו ?
    אז

    • יובל א

      שימי, בהחלט אולי. זהו נימוק נוסף לתמוך במדינה אחת, גם אם אתה (כמוני) מעדיף שתיים.

    • חיים ו.

      או לחילופין, יפרצו מעשי איבה בין עמי הארץ שיתדרדו למלחמת אזרחים מדממת שסופה טראגי. הרוב העצום של אזרחי ישראל(כולל אותי)יעדיף להלחם ולא לוותר על הריבונות היהודית. לא ברור לי איך זה לא מובן מאליו לכל קשקשני ה"מדינה האחת".

      • יובל א

        בקשה, צא מהשטחים וסיים את הכיבוש. מה לעשות, על סיפוח משלמים. ב…סיפוח.
        "הריבונות היהודית" זה שם מכובס לפריבילגיות היתר של קבוצה אחת במדינה ע"פ קבוצה אחרת. בהחלט ברור שאתה מוכן להילחם על זכויות-היתר שלך. אינך יוצא דופן בכך – כך האצילים בצרפת, בעלי המטעים בדרום, או הבורים בדרא"פ.

        פעם הבאה אני מציע ללכת על שתי מדינות כשעוד אפשר.

      • מני זהבי

        למה אתה חושב שמדינה אחת סותרת את הריבונות היהודית? אפשר לחשוב על מבנה קונפדרטיבי כזה או אחר. אם זה עובד בבוסניה-הרצגובינה (עם הבעיות הידועות), זה יכול לעבוד גם כאן.
        כמובן, אם תחת "ריבונות יהודית" אתה מתכוון לזכויות יתר של היהודים בכל המרחב בין הירדן לים, זה כבר משהו אחר.

  • לייקים בפייסבוק זה קישקוש שלא מעיד על כלום.אני אישית עוקבת אחרי כמה דפי פייסבוק שהם ממש לא כוס התה שלי. אם זכור לי נכון יוסי עוקב והגיב בדף של יאיר לפיד,זה ממש לא עושה אותו אוהד…

  • ארנולד

    אני שומע הרבה על עניין הכביכול שקר של ברק "הצענו להם 98% והם בחרו מלחמה"
    עד כמה שאני מבין את קמפ דיוויד, אכן הציעו לערפאן 98% והוא לא לקח את העסקה, הטמבל.
    אם אני מחזיק בעובדות שגויות, מישהו יכול להפנות אותי למקורות מוסמכים כדי שאוכל לברר את האמת?

    • חיים ו.

      זה לא העובדות ששגויות, אתה צודק בעובדות, זו המסקנה המתבקשת מהעובדות שהינה כלכך קשה לחלק מהאנשים עד שהעובדות לא מצליחות לבלבל אותם.

    • ש.ב

      קמפ דיוויד התפוצץ על ירושלים. היה פער גדול בין הצדדים, הפלסטינים ביקשו לתת זמן למו"מ, ברק בא בקטע של עכשיו או אף פעם. אותו זמן שרון עולה על הר הבית, מתחילות מהומות, צה"ל יורה מיליון כדורים בחודש אחד והרמטכ"ל אומר להביא לו 70 גופות של פלסטינים ביום. חמאס וג'יבאד מתחילים בטרור מתאבדים – ישראל מפציצה מתקנים של הרש"פ ומחסלת שוטרי רש"פ שעדיין לא מעורבים באלימות, וממשיכה בזה עד שהפתח מתחיל לשלוח מתאבדים משלו. ישראל פותחת בחיסולים עפ"י רשימות. מי שצף – מחוסל. במקרה, ראאד כרמי עושה בליפ על מסכי 8200 יום לפני שהפת"ח מכריז על הפסקת אש חד צדדית באמצעות מודעות בעיתוני ישראל. הפסקת האש מבוטלת בעקבות החיסול.

      זה על רגל אחת. טיפה יותא מסובך מ"הצענו להם 98% והם פתחו במלחמה".

      • חיים ו.

        בדיוק יום לפני, איזה פספוס.
        יוצא שראאד כרמי חשוב יותר לפלסטינים ממדינה פלסטינית הסטורית על 98 אחוזים מהשטח?

        אני חושב שעדיף כבר לטעון ש"הציעו להם הכל" הם יוצאים פחות אידיוטים ככה.

        • נירה

          או, לחליפין, ייתכן שמה שהפריע לפלסטינים זה פחות ראאד אל-כרמי ויותר המנהג המגונה של ישראל להתנקש באנשים בתוך שטח הרשות, לא פעם תוך רצח ילדים עוברי אורח, תוך הפרת תקופות רגיעה ודריסה ברגל גסה של הריבונות הפלסטינית. קצת כמו ארגון מאפיה גדול במיוחד. אולי הם לא כאלה אדיוטים אחרי הכל?

        • ש.ב

          חיים. אכן, הפלסטינים אשמים בכך שאנחנו לא השגנו את מה שרצינו. או שכן השגנו?

      • אלכס

        התוכל לבסס את הטענה שהרמטכ"ל ביקש "70 גופות ביום" ?

        • חיליק

          אם אני זוכר נכון, הופיע ב"בומרנג" של שלח ודרוקר, אבל אני לא בטוח במאה אחוז.

          • ש.ב

            אכן הופיע שם, מפי משתתפים (מופז הורה לכבות את מכשיר הקלטה). מה שכן, אני לא בטוח במאה אחוז שהמספר הוא 70, זה מהזיכרון.

          • עופר דרוקר

            בספר בומרנג ,בעמוד 57 פסקה ראשונה
            מופז "אני רוצה עשרה הרוגים פלסטינים מדי יום, בכל גזרה של חטיבה מרחבית…"

            -"זה יוצא שבעים הרוגים ביום"

    • יובל א

      לא 98% ולא נעליים.

      http://www.shaularieli.com/image/users/77951/ftp/my_files/maps/camp_david_200.jpg?id=3423846

      דרך אגב, יש הרבה עוד מה לומר על קמפ-דיויד, אבל נתחיל מהמפה…

      • The Nard Dawg

        עריקאת כבר הודה שאולמרט הציע שטח ששווה ל100% מהשטח שנכבש ב67' עם חילופי שטחים, והפלסטינים לא מוכנים לפשרות ורק מחכים שישראל תישבר.
        לא נראה שהמצב הנוכחי כ"כ מפריע להנהגה הפלסטינית כמו שהוא מפריע להנהגה הישראלית.
        http://archive.frontpagemag.com/readArticle.aspx?ARTID=35559

        • ש.ב

          ודאי שלא. הפלסטינים תמיד העדיפו מדינה אחת. זאת הציונות שצריכה 2 מדינות, לא הפלסטינים.

        • אלכס ז.

          זה רק אני, או שממשלות ישראל נוטות להציע 1000% מהשטח רגע לפני שהן הולכות לבחירות?

          • יובל א

            לא. במקרה של אולמרט זה היה לפני שהוא הלך הביתה. למשפט. אבל העקרון נכון…

        • יובל א

          אנא בדוק את התאריך בו אולמרט לכאורה הציע נסיגה וחילופי שטחים (אבל עדיין לא פשרה בי-ם אם אני זוכר נכון), השווה בבקשה לתאריך הבחירות ב"קדימה" והשב לשאלות הבאות:
          א. שיחות טאבה – פארסה או גרוטסקה? הסבר ונמק.

          ב. "הצעת אולמרט" לאבו-מאזן: לדעתך, האם אבו-מאזן התקשר כדי להשיב לאולמרט אך נענה שהנ"ל לא עובד כאן יותר, או שמא הוא לא השיב מסיבות אחרות? עגן את תשובתך בעובדות מוצקות.

          ג. אם ישראל רוצה שלום, למה היא קמימה התנחלויות?

          ושאלה אישית: בוא נניח שאבו-מאזן נבהל ולא השיב. נגיד. הרי פרט לאותו רגע בו אתה מאחז, יש את כל הרגעים בהם לא הוצע דבר. מדוע זה נראה כה קריטי שאולמרט "הציע" (אחרי שהתסבר שברק לא)?
          במילים אחרות – "אז?"

          ומה מפריע לישראל להכריז היום על הפסקת ההתנחלויות ונכונותה לשלום על בסיס היזומה הסעודית, יוזמת ז'נבה, גבולות 67 עם תיקונים, משהו ממשי?

          • The Nard Dawg

            אני חושב שכנראה באמת לא היה יכול להיות תוקף ממשי להצעת אולמרט, אבל זה לא אומר שהוא לא תמך באמת ובתמים בהצעות שנתן לפלסטינים, ויעידו על כך כל ראיונותיו ומאמריו מאז שסיים כהונתו.
            הבעיה היא לא האם אבו מאזן דחה או לא את ההצעה (דרך אגב הוא הודה בראיון לוושינגטון פוסט שדחה אותה, וכך גם כתבה קונדוליסה בספרה), הבעיה היא הניסוח של עריקאת שהוא כנראה המחשבה של ההנהגה הפלסטינית כולה, "ברק הציע 90%, אולמרט הציע 100%, אם נחכה עוד נקבל גם את זכות השיבה ופינוי כל ההתחנלויות".
            לדעתי עד לפני כמה שנים, ישראל דחפה לשלום והרשות הייתה המחסום העיקרי, ובשנים האחרונות התהפכו היוצרות וישראל כרגע מהווה הבעיה הגדולה יותר להסכם(עם אבו מאזן בגדה, החמאס הוא עדיין אויב השלום מספר 1 באזור).
            ההתחנלויות הוקמו מבסיס אידיאולוגי שההסכמה עליו בעם עלתה וירדה ב40 השנים האחרונות, ולצערי נדמה לי שההסכמה לגביהן עוד תהפוך להיות קונצנזוס בעם המקצין ימינה שלנו.
            כרגע נראה לי שרק עוד כמה שנים טובות של שקט יחסי + נשיא אמריקאי לוחץ מאוד + ראש ממשלה ישראלי אמיץ (ההפך מנתניהו) יכולים להביא לשיחות אמיתיות.

            • יובל א

              א. ישראל לא "דחפה לשלום" אלא בשנים 92-96. לא לפני, ולא אחרי (לגבי תקופת אולמרט, לפחות סופה, אני פחות בטוח, אבל זהו).
              אילו הייתה חותרת לשלום, לא הייתה נוהגת גכפי שנהגה (התנחלויות [כן, שוב, ושוב, ושוב – התנחלויות!], והחל מ 96 התנערות מהסכמי הביניים וריסוק הרשות.
              ב. איך האמירה של עריקאת הופכת אבן פינה במדיניות או במחשבה על מדיניות? אם ישראל לא מציעה, אז מה שהוא אמר או לא מעניין בערך כקליפת השום. לך חפש מה כל שר ישאלי אמר או לא בעשור האחרון והסק מזה מסקנות. ראבאק. חבל על האנרגיה…

              • The Nard Dawg

                האמירה של עריקאת פשוט מייצגת את המדיניות בשטח. בכל משא ומתן הפלסטינים מגיעים אם אותן דרישות, בלי קמצוץ של רצון להוריד מהן.
                צריך להגיד את האמת, ישראל כבשה ב67 שטחים שבהם חיו הפלסטינים עד אז תחת שלטון ירדני. אם הגדרה עצמית ומדינה עצמאית היו כ"כ חשובים להם, הם היו מתפשרים על חלק מהדרישות שלהם.
                הטרגדיה של הסכסוך הזה היא שכל פעולה שגורמת להתמתנות בצד אחד גורמת להקצנה בצד השני (כשלון מפעל ההתחנלויות וכשלון האינתיפאדה לדוגמא), מה שגורם לזה ששני הצדדים לא נפגשו מעולם באמצע.

                • יובל א

                  ישראל אמנם כבשה השטחיחם ב 67, אבל סירבה לדון עם הפלסטינים או להכיר בהם עד 92 (91 אם אתה רוצה "שיחות מדריד").
                  אז על מה אתה מדבר?

                  הלאה: מה בדיוק הפלסטינים אמורים להוריד מעמדתם הנוכחית? הרי העסקה ידועה לכל – 67 עם תיקונים, פשרה בי-ם, בלי שיבה ממשית לשטחי ישראל.

                  על איזה מו"מ ממשי אתה בדיוק מדבר בו הם היו לא נחמדים לשיטתך?

                  הטענה שעמדתם לא השתנתה א-היסטורית אף היא. הפלסטינים החלו אחרי מלחמת ששת הימים להשלים עם הרעיון של מדינה לצד ישראל – החל מ"תכנית השלבים" שדחתה את חזון המדינה האחת והשיבה לעתיד דמיוני (ולכן גררה פילוג בתנועה הפלסטינית הלאומית) ועד לאוסלו.

                  • הדס

                    לאיזה מנהיג פלסטיני יש סמכות לחתום על הסכם עם ישראל שלא כולל "שיבה ממשית"?

                    • יובל א

                      אבו-מאזן

  • שימי

    ג'ף הלפר

    מערך השליטה

    16.4.03
    95 אחוזים: "ההצעה הנדיבה" של ברק ומטריצת השליטה
    הדעה הרווחת היא, שבחודשים ינואר/פברואר 2001, במהלך המשא ומתן שנערך בטאבה, הציע ברק לפלסטינים "הצעה נדיבה": 95% מן השטחים הכבושים. ערפאת, נאמר לציבור הישראלי, דחה את ההצעה – דוגמא נוספת לנטייתו "לעולם לא להחמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות". תפיסה זו מבוססת הן על מידע שגוי והן על הנחות שגויות. ראשית, מעולם לא הייתה "הצעה" ישראלית, ובהחלט לא כזו שעניינה 95%. במהלך תקופה קשה, שבה ידע ברק כי הוא עומד להפסיד בבחירות, הגיעה המשלחת הישראלית לטאבה בנכונות למסור 93% מן הגדה המערבית – בעוד הפלסטינים מוכנים להתפשר על 97%. למעשה, שני הצדדים כלל לא דיברו על אותה קרקע. הואיל וישראל לא התייחסה כלל לירושלים המזרחית ול"אזור הספר" סביב לטרון כחלק מן הגדה המערבית, אך כללה בהצעתה חלק מים המלח, הנמצא בשטח הפלסטיני, 93% האחוזים של ברק היו למעשה כ-88% מן השטח הפלסטיני הממשי.
    התנהלותו של ברק לא הייתה גחמה של ראש ממשלה יהיר שביקש את מקומו בספרי ההיסטוריה; הצעותיו של ברק לא היו אלא שיאו המתבקש של תהליך אוסלו. סופו העקוב מדם של המשא ומתן חשף את תהליך אוסלו במערומיו: לא "שלום של אמיצים" ולא "פשרה היסטורית", אלא הסכם שעוצב בידיהם של אנשי צבא ועל-פי השקפת עולמם, שמטרתו הראשונה במעלה הייתה להבטיח את המשך שליטתה של ישראל בשטחים הכבושים. התהליך כולו לא היה ניסיון להגיע למצב שבו יתקיימו שתי מדינות ריבוניות זו לצד זו, כי אם ניסיון להמשיך את הכיבוש באמצעים אחרים. לפני המשא ומתן, כמו גם במהלכו, ביצעה ישראל פעולות רבות ושונות שבאו להבטיח את שליטתה העתידית בשטחים הכבושים ובחיי תושביהם, בעודה מונעת כמעט כל אפשרות לפיתוח כלכלי של המדינה הפלסטינית ומייעדת לרשות הפלסטינית תפקיד של כוח שיטור מטעמה; עבור כל מי שטרח לבחון את ההסכמים ואת המציאות בשטח, ברור היה כי ההתקוממות הנוכחית הייתה רק עניין של זמן.
    ככל שנוגע הדבר לאופן שבו עוצבה דעת הקהל הישראלית לאחר כשלון המשא-ומתן, השקר ההסברתי הגדול – אך היעיל – ביותר הוא יצירה של שקילות בין שטח לבין ריבונות מדינית, או יכולת קיום עצמאית. אף-על-פי ששליטה ב-95% או 88% מן השטח היא דבר חשוב – בייחוד אם מדובר בטריטוריה רציפה – משמעות הדבר אינה בהכרח ריבונות של 100%, 95% או 88%. כאן נכנס לתמונה נושא מכריע: שליטה. הפלסטינים יכולים היו לקבל 95% מן הגדה המערבית, את עזה וחלקים מירושלים המזרחית, ועדיין לא היו מתממשים התנאים הדרושים להגדרה עצמית לאומית: טריטוריה רציפה, יכולת קיום כלכלית וריבונות אמיתית. מאז 1967 – ובייחוד מאז חתימת הסכם אוסלו בשנת 1993 – יצרה ישראל "מטריצה של שליטה" בגדה המערבית, בירושלים המזרחית ובעזה. מטריצת השליטה הזו, מנגנון מורכב ומשוכלל של מנגנוני שליטה, מעלים על הדעת את המשחק היפני "גו". במקום להביס את יריבך, כשם שניתן לעשות בשח-מט, הניצחון במשחק "גו" תלוי ביכולתך לשלול מן הצד השני את יכולת התנועה באמצעות שליטה בנקודות מפתח של המטריצה, כך שכל תנועה של היריב תגרום לו להיתקל במכשול אחר. האסטרטגיה הזו נמצאה שימושית מאוד במלחמת וייטנאם, כאשר כוחות קטנים של הוויאט-קונג הצליחו לשתק כמעט חצי מליון חיילים אמריקאים, שברשותם היה כוח אש עצום.
    למעשה, ישראל עשתה דבר דומה לפלסטינים. מטריצת השליטה המתוכננת בקפידה תאפשר שיתוק מוחלט של חיי האוכלוסייה הפלסטינית אפילו אם לא תבקש ישראל לכבוש מחדש שטחים גדולים. כל ההתנחלויות והדרכים העוקפות גם יחד תופסים פחות מחמישה אחוזים מן הקרקע; "גושי התנחלויות", "אזורי ביטחון" ואמצעי שליטה אחרים כבר מותירים בשליטת ישראל 12% מן השטח, כשם שרצה ברק, או 56%, כשם שמבקש אריאל שרון. ואולם, אותם חמישה עד 12% אחוזים הם שיוצרים את ההבדל בין בנטוסטנים (כשם שנעשה במהלך שלטון האפרטהייד בדרום-אפריקה) לבין מדינה ריבונית ובת קיימא. אם נבחן את ההצעות במונחי שליטה, הצעה שתעביר לידי הפלסטינים 88% מן הגדה המערבית עשויה להישמע "נדיבה", אך יש לבחון אותה לאור ההשפעה שתהיה לאחוזים הנותרים על הריבונות והעצמאות של הפלסטינים.

  • שימי

    המשך :

    "הצעתו" של ברק בטאבה ראויה לבחינה מדוקדקת – לא משום שהיא אכן "הצעה", או משום שהיא מייצגת נאמנה את העמדה הישראלית או אפשרות אמיתית לשלום, אלא משום שהיתה, כשם שאמר ברק פעם אחר פעם, ה"עסקה" הטובה ביותר שיוכלו הפלסטינים להשיג; "ההצעה הנדיבה" ביותר, עסקה של פעם בחיים, שדחייתה תהיה "שגיאה היסטורית" מצד הפלסטינים. אם כל זה נכון, האם היתה "הצעת 95 האחוזים" בטאבה מובילה לכינונה של מדינה פלסטינית ריבונית? האם היתה מפרקת באמת את מטריצת השליטה הישראלית, ומאפשרת לפלסטינים קיום עצמאי ומכובד לצד ישראל? גם בתרחיש האופטימי ביותר, התשובה שלילית.

    אמת היא ששיחות טאבה אכן הביאו לכמה הישגים מהותיים. ישראל נסוגה מתביעותיה על בקעת הירדן, ויתרה על חלק ניכר מן השטחים (גם אם לא 95% מהם), צמצמה את גודלם של גושי ההתנחלויות המתוכננים, וויתרה גם על שליטתה האקסטרה-טריטוריאלית במערכת הכבישים העוקפים. הפלסטינים זכו ברציפות טריטוריאלית ניכרת יותר מזו שהוצעה להם בקמפ-דייוויד, ובשליטה על גבולותיהם (אך לא על מקורות המים שלהם). עם זאת, גם שיחות טאבה לא שברו את אחיזתה של ישראל בשטחים הכבושים. נהפוך הוא – הן רק חשפו את המידה שבה יכולה ישראל לחזור מתביעותיה השונות, בעודה שומרת על שליטתה בשטחים. שיחות טאבה חשפו את יסודותיה המהותיים של מטריצת השליטה, "הקווים האדומים" של הסכמי אוסלו ושל כל ממשלה ישראלית. במבט מקרוב, זה מה שהציעו "ההצעות הנדיבות" הלכה למעשה:

     מיזוג גושי התנחלויות אסטרטגיים.במהלך שנות התשעים החלה ישראל בעיבוי ובביסוס של ההתנחלויות שהקימה בשטחים הכבושים. כדי להימנע ממחאה בינלאומית על הקמתן של התנחלויות חדשות, עברה ממשלת ישראל לבניית התנחלויות חדשות בשטח שתכניות המתאר החשיבו כחלק מן ההתנחלויות הקיימות. כך יכולות היו ממשלות ישראל לטעון כי הן רק "מרחיבות" התנחלויות קיימות כדי לענות על צרכי הריבוי הטבעי (שקר מובהק). במקביל התחילה ישראל למזג התנחלויות מבודדות לכדי גושי התנחלויות גדולים. אף-על-פי שעדיין לא ברור מה יעלה בגורלם של חלק מגושי ההתנחלויות הללו (ההתנחלויות בבקעת הירדן, לדוגמא, כמו גם גוש ההתנחלויות של קריית-ארבע ליד חברון והתנחלויות שהוקמו באזורים פלסטיניים צפופים), ישראל אינה מוכנה לוותר על שלושה גושי התנחלויות, שכיום מתגוררים בהם כ-‏150,000 מתנחלים ישראלים:

    1) העיר אריאל וגוש "השומרון המערבי", החולשים על אזור אסטרטגי במערב הגדה המערבית. גוש התנחלות זה מונע יצירה של רצף טריטוריאלי פלסטיני, מונע מעבר של אנשים ושל סחורות בין הערים הפלסטיניות קלקיליה, שכם ורמאללה, ואינו מאפשר פיתוח אורבני באזור קלקיליה. חשוב לא פחות הוא מיקומה האסטרטגי של אריאל, החולש על משאבים פלסטיניים: גוש ההתנחלויות של אריאל ממוקם מעל אקוויפר המים העיקרי של הגדה המערבית, ומאפשר שליטה בזרימת המים ובחלוקתם.
    2) גוש ההתנחלויות המרכזי (פסגת זאב, גבעת זאב, מעלה אדומים וככל הנראה גם בית אל) משתרע על פני חלק גדול ממרכז הגדה המערבית, מאזור מודיעין ועד למרחק של 20 קילומטר מנהר הירדן. הוא מחלק את הגדה לשני חלקים, ומאלץ את הפלסטינים המבקשים לעשות את דרכם מצפון לדרום ולהפך (בייחוד מרמאללה לאזור בית לחם ולאזור חברון) לעבור דרך טריטוריה ישראלית – כביש הטבעת המזרחי. גוש ההתנחלויות הזה מותיר את הפלסטינים תושבי הגדה המערבית רחוקים מירושלים, מותיר את 200,000 הפלסטינים המתגוררים בירושלים המזרחית מבודדים ממדינתם ומן החברה שלהם, ומבתר את הקשר האורבני הטבעי בין ירושלים לרמאללה. במונחי יכולת הקיום של מדינה פלסטינית עתידית, בלוק ההתנחלויות הזה, רכיב מרכזי של "ירושלים רבתי" הישראלית, הוא המכשול הגדול ביותר לקיומה העתידי של מדינה פלסטינית.
    3) גוש ההתנחלויות של אפרת, גוש עציון ובית"ר עלית, דרומית-מערבית לירושלים (אך מחובר באמצעות גילה, הר חומה וכביש הטבעת המזרחי/דרך מספר 7 לגוש מעלה אדומים) הוא רכיב מרכזי של "ירושלים רבתי". גוש ההתנחלויות הזה מונע את קיומה של מדינה פלסטינית ריבונית ובת קיימא, בכך שאינו מאפשר מעבר בין בית לחם לבין חברון, ומונע גם את תנועתם של המשתמשים ב"מעבר הבטוח" מעזה. גוש התנחלויות זה מאלץ את הפלסטינים המבקשים לעבור בין הערים להשתמש בדרכים שישראל שומרת על שליטה "בטחונית" בהן – דרכים העוברות באזורי התנחלויות צפופים, ומאפשרות לעכב את תנועת האזרחים הפלסטיניים ולהטיל עליהם סגרים והגבלות תנועה שונות. כמו כן, בדומה לגוש ההתנחלויות של אריאל, מבטיח גוש ההתנחלויות הזה שליטה ישראלית באקוויפר מרכזי של הגדה המערבית.

     יצירתה של "ירושלים רבתי". לאחר סיפוח גושי ההתנחלויות של גבעת זאב ושל מעלה אדומים, 250 קילומטרים-רבועים שמתגוררים בהם כ-‏80,000 מתנחלים, תחלוש "ירושלים רבתי" על כל האזור המרכזי של הגדה המערבית, ותמנע את קיום הרצף הטריטוריאלי הנחוץ לכינונה של מדינה פלסטינית בת קיימא. גושי ההתנחלויות הללו יתפקדו גם כחיץ שיפריד את ירושלים מסביבותיה בגדה המערבית, ויקשה או ימנע את גישתם של פלסטינים לירושלים. הואיל וכ-‏40% מן הכלכלה הפלסטינית תלויה בירושלים כמרכז תיירותי, יהיו להפרדה כזו של ירושלים מן השטח הפלסטיני השלכות חמורות על יכולת קיומה הכלכלית של מדינה פלסטינית עצמאית; הפרדה כזו תבטיח כי הפלסטינים ימשיכו לשמש ככוח עבודה זול עבור תעשיינים ישראלים, במחיר כבד הן עבור הפלסטינים והן עבור השכבות החלשות בישראל. קונספט "ירושלים רבתי" מונע את תפקידה של ירושלים כמרכז אורבני, דתי ותרבותי פלסטיני.

     יצירת "מטרופולין ירושלים". כבישי הטבעת והכבישים המהירים שנסללו בירושלים ובסביבותיה אמורים ליצור תשתית שליטה אזורית, שתהפוך את ירושלים מעיר למטרופולין. "מטרופולין ירושלים" מכסה שטח עצום בגודלו. תחומו כולל כ-‏10% מן הגדה המערבית (440 קילומטרים-רבועים), מבית שמש שבמערב, דרך קרית ספר עד וכולל רמאללה, ומשם דרום-מזרחית דרך מעלה אדומים וכמעט עד לנהר הירדן. משם, לכיוון דרום-מערב, יכלול מטרופולין ירושלים את בית סאחור, את בית לחם ואת גוש ההתנחלויות של אפרת ושל גוש עציון, ומשם מערבה לבית"ר עלית, צור הדסה ובית שמש. מטרופולין ירושלים יספק רצף טריטוריאלי ישראלי עד לקרית ארבע ולהתנחלויות באזור חברון. במובנים רבים, "מטרופולין ירושלים" הוא הכיבוש. בתחומו נמצאים 75% ממתנחלי הגדה המערבית, וכן המרכזים העיקריים שבנתה ישראל בשטחים הכבושים.

    הכבישים, הפארקים התעשייתיים וערי ההתנחלויות שהקימה ישראל מבטיחים את יצירתו של כרך בשליטה ישראלית, שכוחו כמרכז של פעילות אורבנית, של תעסוקה ושל תחבורה יהפוך את הגבולות הפוליטיים, דוגמת הגבול בין ירושלים לרמאללה ובין ירושלים לבית לחם, לבלתי רלוונטיים בעליל. דוגמא טובה לאופן שבו כבר נעשה הדבר היא הפארק התעשייתי החדש, שער בנימין, הנבנה כעת ב"שער המזרחי" של מטרופולין ירושלים, מדרום-מערב לרמאללה. במונחים של שליטה, מספק הפארק התעשייתי הזה עוגן כלכלי להתנחלויות שהיו עשויות להיוותר מבודדות מן הכלכלה הישראלית והירושלמית – כוכב יעקוב, תל ציון, מעלה מכמש, אלמון, פסגות ואדם, עד לבית אל ולעפרה. למעשה, הפארק התעשייתי החדש חוסם את האפשרויות הכלכליות של רמאללה, ומתעתד לספק משרות ואולי גם מבנים עבור התעשייה הפלסטינית שאמורה היתה להיות ממוקמת ברמאללה ובסביבותיה. מנקודת המבט האסטרטגית של ישראל, "מטרופולין ירושלים" מרוקן את המדינה הפלסטינית מכל אפשרות לריבונות או לקיום עצמאי.
    מלאכת טלאים בירושלים המזרחית. בין הדיונים שנערכו בקמפ-דייוויד לבין אלה שנערכו בטאבה, נשקלו מתווים שונים שיאפשרו לפלסטינים נוכחות רצינית יותר בירושלים המזרחית, שתהיה בירתם. ייתכן שהפלסטינים יקבלו את הכפרים והשכונות שבפאתי ירושלים, מצפון ומדרום, אף-על-פי שלא יקבלו ריבונות מלאה בהם, אלא "אוטונומיה תפקודית", "שליטה אדמיניסטרטיבית" או "ריבונות מוגבלת". בטאבה שקלה ישראל להעביר לפלסטינים גם כמה אזורים מרכזיים: חלק מן "האגן הקדוש" שבין העיר העתיקה להר הזיתים, את האזור המסחרי של ירושלים המזרחית, את שכונת שייח ג'ראח וכן את הרובע המוסלמי ואת הרובע הנוצרי של העיר העתיקה. נושא הר הבית/חראם אל-שריף נותר בלתי פתור, וישראל הסכימה להעביר לפלסטינים (אך לא באופן רשמי) את אזור המסגדים "העליון", ולשמור על ריבונותה בכותל המערבי.

    ללא קשר לגודלן של הפשרות הטריטוריאליות, ישראל לא תוותר על כל אזור ירושלים המזרחית, שבו רבים הישראלים (כ-‏200,000) מן הפלסטינים. הואיל וההתנחלויות באזור זה מוקמו אסטרטגית כדי להבטיח שליטה מירבית בשטח וביכולת התנועה בו, והואיל וכיום עוסקת ישראל בנסיונות לחבר את התנחלויות ירושלים המזרחית לירושלים המערבית, טלאי השטח שיועברו לפלסטינים יהיו מחוברים אך בקושי לבירה הפלסטינית שבאבו דיס. הנוכחות הפלסטינית בירושלים תהיה מקוטעת ומפוצלת, ותמנע את קיומה של ירושלים הפלסטינית כמרכז תרבותי וכלכלי. יתר על כן, ירושלים הפלסטינית תהיה מכותרת ב"טבעת חיצונית" של "ירושלים רבתי", שתמנע לחלוטין כל אפשרות לפיתוח אורבני וכלכלי (בנוסף, העברה אסטרטגית של האזורים הפלסטיניים של ירושלים המזרחית לידי הפלסטינים – העברה של 200,000 בני אדם בלתי רצויים ללא ויתור על שליטה – והפיכת ההתנחלויות לחלק מירושלים רבתי יגדילו את הרוב היהודי בירושלים הישראלית מ-‏70% ל-‏85%).

     שליטה ישראלית בתנועה ובכבישים הראשיים. במהלך העשורים האחרונים (ובייחוד במקביל ל"תהליך השלום" של אוסלו) סללה ישראל מערכת של כבישים מהירים ושל "דרכים עוקפות" כדי לחבר בין ההתנחלויות השונות, ליצור חיץ בין אזורים פלסטיניים ולהפוך חלקים ניכרים מן הגדה המערבית לשטח ישראלי למהדרין. גם אם תוותר ישראל על שליטתה בכבישים המהירים, יישארו בשליטתה חלקים אסטרטגיים רבים – כביש הטבעת המזרחי, הכביש המהיר מירושלים לגוש עציון, כביש 45 מתל-אביב אל מעלה אדומים, חלק מכביש מספר 60 מירושלים אל בית אל ואל עפרה, וכן חלקו המערבי של כביש עוקף חברון, המוביל לגוש ההתנחלויות של אריאל. במונחי תעבורה של אנשים ושל סחורות, מערכת זו תחלק את הישות הפלסטינית לארבעה מחוזות נפרדים: צפון הגדה המערבית, דרום הגדה המערבית, ירושלים המזרחית ועזה. יש לזכור גם את המגבלות הנוספות: "המעבר הבטוח" מעזה לגדה המערבית, החיוני לקיומה של מדינה פלסטינית בת קיימא, יימצא בחזקה פלסטינית מבחינה מנהלית בלבד, ולא יקבל מעמד אקסטרה-טריטוריאלי. הישראלים מבקשים לשמור על אפשרות ל"פריסת חירום" הן במערכת הכבישים המהירים והן בבקעת הירדן (מקום שבו דרשה ישראל להותיר בסיסים צבאיים לפרק זמן שלא ייקבע מראש), ומערערים בכך את הריבונות הפלסטינית. הכבישים המהירים ייוותרו במעמד של "כבישי ביטחון" ישראליים – מהלך שעיקרו מניעה מוחלטת של פיתוח פלסטיני באזור.

    כדי להבין את תפקידה של רשת הכבישים המהירים כחלק מתהליך הסיפוח, יש לבחון את ההתפתחויות בגדה המערבית גם לאור תכנית "כביש חוצה ישראל" האמביציוזית. כבר בשנת 1977, עם תכנית האב שלו עבור ההתנחלויות ועבור סיפוחה של הגדה המערבית, הציג אריאל שרון את "תכנית שבעת הכוכבים", שעיקרה פיתוח אורבני ישראלי רציף משני עבריו של הקו הירוק. כביש חוצה ישראל, הגובל בתחומה של הגדה המערבית, מספק "עמוד שדרה" חדש לישראל. מאות-אלפי ישראלים ייושבו מחדש בערים השוכנות לאורכו של תוואי הכבישים החדש, בייחוד לאורך הקו הירוק, וכן באזורים ערביים בגליל. ערים והתנחלויות ישראליות משני עבריו של הקו הירוק, הן חדשות והן מורחבות, יביאו ליצירתו של כרך-על שבו ייפגש מטרופולין תל-אביב (הכולל את התנחלויות אזור מודיעין, את ראש העין ואת גוש ההתנחלויות של אריאל) עם מטרופולין ירושלים (המשתרע ממודיעין, קרית ספר, בית שמש וגוש עציון על רוב מרכזה של הגדה המערבית, עד להתנחלויות שממזרח למעלה אדומים). כביש חוצה ישראל, המחובר לכבישים של התנחלויות הגדה המערבית, יעביר את מרכז האוכלוסייה הישראלי מזרחה, בניסיון לעצב מחדש את תוואי המדינה כולה.

     פארקים תעשייתיים לשליטה כלכלית. הקמתם של פארקים תעשייתיים לאורך קו התפר שבין ישראל לבין המדינה הפלסטינית הוא רכיב מרכזי באסטרטגיה הבאה לדכא כל התנגדות פלסטינית להמשך הנוכחות והשליטה הישראליות בשטחים הכבושים. עד כה כבר הוקמו שבעה מתחמים ממין זה, ופארקים תעשייתיים נוספים נמצאים כעת בשלבים שונים של תכנון והקמה. ואולם, בעודם מספקים משרות לכוח העבודה הפלסטיני, מאיימים הפארקים התעשייתיים הללו על יכולת קיומה הכלכלית של המדינה הפלסטינית, מבטיחים את תלותה הכלכלית בישראל ומסכנים גם את איכות הסביבה. הם מעניקים לחברות הישראליות גישה לכוח עבודה פלסטיני זול, ומונעים מן העובדים הפלסטינים להגיע לעבוד בישראל (רכיב מרכזי של אסטרטגיית "ההפרדה" – במקום להביא את הפלסטינים לעבודה בישראל, יביאו התעשיינים הישראלים את העבודה אל הפלסטינים, במחיר פגיעה הן בכלכלה הפלסטינית והן במובטלים הישראלים). אף-על-פי שהמפעלים הישראליים משלמים משכורות גבוהות מכפי שיכולים הפלסטינים להרשות לעצמם לשלם, המשכורות עודן נמוכות ממשכורות המינימום הישראליות, ואינן כוללות הטבות סוציאליות כלשהן. קרבתם של הפארקים התעשייתיים של ישראל לתעשיות הפלסטיניות החלשות מהם יוצרת תחרות בלתי הוגנת, ומונעת מן הערים הפלסטיניות כל אפשרות לקיום כלכלי עצמאי (הפארקים התעשייתיים מעניקים גם עוגן כלכלי להתנחלויות שתושביהן מנהלים את הפארקים ואת המפעלים, כשם שניתן לראות בפרוייקט שער בנימין). חשובה לא פחות היא העובדה שהסטנדרטים הסביבתיים המעורפלים והעלויות הנמוכות מושכים לפארקים התעשייתיים את התעשיות הישראליות המזהמות ביותר – תעשיות כימיקלים, אלומיניום, מוצרי פלסטיק, מתכת וייצור וסוללות. מיקומם של המפעלים באזורים הפלסטיניים (אזורים תעשייתיים ישראליים שהוקמו שם במיוחד) מבטיח כי התעשיות הישראליות ימשיכו לזהם את הגדה המערבית בפסולת תעשייתית.

     מענה על צרכיה ה"בטחוניים" של ישראל. מבחינת ישראל, הגדרתו של ה"ביטחון" רחבה דיה כדי לכלול את כל התנאים שיאפשרו שליטה פוליטית, צבאית וכלכלית מירבית של ישראל בשטחים הכבושים. ישראל מתעקשת כי המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת, ותימנע מחתימת בריתות צבאיות אם מדינות אחרות; ישראל מבקשת לשלוט במרחב האווירי הפלסטיני, ושומרת לעצמה את הזכות לפרוס כוחות בבקעת הירדן במקרה שמתעורר "איום" של התקפה. למעשה, "גבולות הביטחון" שכופה ישראל מעניקים לה שליטה בכוח העבודה הפלסטיני ובתנועת הסחורות; זהו חלק מהותי ממדיניות ה"הפרדה", שמטרתו למנוע אפשרות לפיתוח של המדינה הפלסטינית, ולמנוע מתושבי המדינה הפלסטינית (פחות מ-‏20% משטחה של פלשתינה המנדטורית) גישה כלכלית למדינה הישראלית (יותר מ-‏80% מן השטח).

     ריבונות פלסטינית מוגבלת. למדינה הפלסטינית שתקום, מבחינת ישראל, תהיה ריבונות מוגבלת בלבד. היא תהיה מפורזת מכל נשק שאינו זה שסיפקה ישראל לרשות הפלסטינית כדי שזו תשלוט באזרחי פלסטין במקומה – ברווח גדול לשדולת יצרני הנשק של ארצות-הברית – ותבטיח את שליטתה של ישראל בשטחים הכבושים "בלי בג"צ ובלי בצלם", כלשונו של יצחק רבין המנוח, ולא יותר לה לכרות בריתות צבאיות אלא באישור ישראל. תהיה לה סמכות שיפוטית בשטחיה שלה, אך ישראל תטיל מגבלות שונות על הכניסה לתחומה (עניין הנוגע במיוחד לסוגיית הפליטים). יכולותיה הצבאיות יוגדרו ויוגבלו בידי ישראל גם לאחר הקמתה (בעיקר, יש להניח, כדי להבטיח שישראל תוכל לחדש את שליטתה בשטחים כאשר תמצא לנכון לעשות זאת).

    פירוק מטריצת השליטה: הפתרון היחיד

    הישראלי הממוצע כלל אינו מודע לקיומה של מטריצת השליטה. עבור רוב הישראלים, "שלום" אינו אלא ויתור על כמות השטחים המינימלית ש"תספק" את הפלסטינים, בתמורה לסיום "פעולות הטרור" השונות. הפלסטינים, לעומת זאת, מודעים היטב לקיומה של מטריצת השליטה, בעיקר משום שכל אחד ואחת מהם נתקלים בה ובסממניה על כל צעד; עם זאת, אם יהיה ברצונם לפרק אותה, יהיה עליהם להבין את תפקידה כמערכת שליטה אחת, שתוכננה ובוצעה בקפידה. לעתים מזומנות הצדיק בנימין נתניהו את ההתמקחות על כל אחוז מן השטח בציינו כי אחוז אחד של הגדה המערבית שקול בשטחו לתל-אביב. חשוב שגם הפלסטינים יבינו זאת, כיוון שיהיה באפשרותם לקבל אפילו 99% מן השטח ועדיין להותיר את מטריצת השליטה בעינה. אזור השקול בגודלו לתל-אביב, מחולק לעשרה או לעשרים מוקדי שליטה קטנים, יכול למנוע מן המדינה הפלסטינית כל אפשרות לקיום עצמאי וריבוני. אף-על-פי שטריטוריה רציפה היא תנאי לקיומה של מדינה בת קיימא, חשיבות רבה נודעת לא רק לשטח לבדו. ביטול צמתי השליטה המרכזיים הוא עניין מהותי לא פחות.

    המבנה ואופן הפעולה של מטריצת השליטה מורכבים להפליא, ויש צורך בניתוח קפדני ומדוקדק כדי לדעת כיצד ניתן יהיה לפרקה. נקודות שליטה מסוימות מזדקרות לעין מאליהן. התנחלות מעלה אדומים משחקת תפקיד חשוב ביצירתה של "ירושלים רבתי" ובמניעת קיומו של רצף טריטוריאלי פלסטיני. אזור "E-1", שטח בן כ-‏16 קילומטרים-רבועים שסיפחה ישראל לאחרהבחירות (אילו בחירות?!) הופך את מעלה אדומים לחלק מירושלים. כדי לסגור את הרווח שנותר, מתכננת ישראל להקים עשרה מלונות, מרכזי תיירות, מרכז ספורט ובידור, מתחמי משרדים, הרחבה של האוניברסיטה העברית, פארקים תעשייתיים, מגרש חניה אזורי עבור אוטובוסים, מזבלה, בית קברות ו-‏1,500 יחידות דיור לישראלים, כולם מחוברים לירושלים, למודיעין ולתל-אביב באמצעות כבישים מהירים. "ירושלים רבתי" (ממודיעין וגבעת זאב במערב וכמעט עד נהר הירדן במזרח) מחלקת את הגדה המערבית לשני חלקים, פשוטו כמשמעו. יתר על כן, מערכת הכבישים הישראליים בגדה המערבית מובילה למעלה אדומים; ישראל צריכה רק להכריז על מעלה אדומים כעל "שטח צבאי סגור", כשם שעשתה בעבר, ובכך תשתק לחלוטין כל אפשרות לתנועה בגדה המערבית ובירושלים. גם אם יקבלו הפלסטינים שליטה כוללת באזורים האחרים, התנחלות זו לבדה מותירה את מטריצת השליטה בעינה.

    ואכן, ההתנחלויות הן מרכיב מכריע בקיומה של מטריצת השליטה לא בגלל האדמה שהן יושבות עליה, אלא בגלל מנגנוני השליטה הסובבים אותן. רק 1.5% מן הגדה המערבית מיושבים בהתנחלויות, אך תכניות המתאר של התנחלויות אלה מכסות למעלה מ-‏6% (15-20%, אם נוסיף לחישוב את ירושלים רבתי, ויותר אם נכליל גם את "מטרופולין ירושלים"). כל התנחלות מבטיחה מנגנוני שליטה נוספים: תשתית כבישים, אזורי תעשייה, מתקנים צבאיים, "הסדרי ביטחון" דוגמת מחסומים, ועוד. בין אם "יאוחדו" ההתנחלויות ב"גושים" ובין אם ייוותרו זעירות ובודדות – אך ממוקמות אסטרטגית – תהיה התוצאה הסופית אחת: כל הישג טריטוריאלי של הפלסטינים ירוקן מתוכן.

    שיטות השליטה האחרות גלויות פחות לעין. הרצועה הצרה של "אזור C” בדרך שבין רמאללה לביר זית, שרוחבה אינו עולה על זה הנחוץ למעבר של ג'יפ צבאי, מספיקה לחלוטין כדי לשלוט בכל אפשרויות התנועה באזור (כפי שראינו כאשר נחפרו בה תעלות לצורך המצור על רמאללה). רצועה ישראלית צרה בין בית לחם לבית סאחור, כמוה כרצועות דומות ברחבי הגדה המערבית כולה, משמרת את מטריצת השליטה באופן דומה. אפילו לכבישי הגישה יש תפקיד מכריע. הכביש שסוללת ישראל סביב ענתה מבטיחה למנוע כל אפשרות לגידול של הקהילה במקום. ללא הכביש לא תצליח ישראל למנוע התרחבות של ענתה מזרחה ודרומה (ובכך למנוע מפסגת זאב וממעלה אדומים לכתר את דרום-מערב ירושלים – דבר שיבטיח את קיום החיץ שמנסה ישראל ליצור בין ירושלים המזרחית לבין הגדה המערבית).

    הדרך היחידה לפרק את מטריצת השליטה היא להעלימה מכל וכל, גם אם יוסכם על "לוח זמנים בטחוני" שיענה על החששות הישראליים. עם זאת, רק פירוק מוחלט של מטריצת השליטה יבטיח כי יוסרו מן הטריטוריה הפלסטינית כל המחסומים המונעים רצף טריטוריאלי וחופש תנועה: התנחלויות, דרכים עוקפות, מחסומים צבאיים, "אזורי ביטחון" וכל יתר האמצעים הבאים למנוע קיום עצמאי של המדינה הפלסטינית. משמעות הדבר היא שליטה פלסטינית מוחלטת בגבולותיה עם המדינות הערביות, והחלפת נקודות הביקורת והסגר הישראליים בסידורי גבול סבירים, המקובלים על שני הצדדים (נקודות המעבר שבונה ישראל כיום בין בית לחם לירושלים באמצעות בטון וברזל מחזקות את המצור הצבאי שמטילה ישראל על העיר הפלסטינית, ומבטיחות מדיניות אלימה של "הפרדה" ושל שליטה ישראלית שלא יאפשרו בשום שלב כינון של יחסי שכנות נורמליים בין המדינות). כל המהלכים הללו עולים בקנה אחד עם מדיניותו המוצהרת של אהוד ברק – הקמת "גבולות ביטחון" שישמשו את ישראל נגד הפלסטינים, כשם שנאמר בסיסמת הבחירות המרכזית שלו: "הפרדה – אנחנו כאן והם שם". למותר לציין כי הפרדה ממין זה, מגובה בהמשך שליטתה העקיפה והישירה של ישראל בחייהם של תושבי השטחים, תוכל להביא לאזרחי ישראל את ה"ביטחון" המובטח אך ורק בטווח הקצר; בטווח הארוך, זהו מתכון בטוח להתקוממות נוספת.

    אילו היו נסיבות שאין לגבור עליהן מחייבות נוכחות ישראלית כלשהי בפלסטין, יש להבטיח כי נוכחות כזו לא תהיה אמצעי לשליטה בחייהם של הפלסטינים. יש להבין את מטריצת השליטה ואת אופני פעולתה כדי להבטיח כי המדינה הפלסטינית לא תהיה רק בנטוסטן, או מדינת חסות של ישראל. יש למצוא מהו שלום צודק ובר קיימא בעיני הפלסטינים, ולהבטיח כי יהיה באפשרותם לפתח את התכנית ואת האמצעים שיאפשרו את כינונו – להגיע למשא ומתן העתידי עם אג'נדות, מפות וחזון משל עצמם, וכן עם תמונה ברורה של מטריצת השליטה ושל האמצעים לפירוקה. רק כך ניתן יהיה להבטיח את כינונו של שלום צודק, שרק הוא לבדו יוכל להבטיח את עתידם של שני העמים".

    • עדו

      אה. פעם הבאה אם אפשר פשוט תן לינק.

      • שימי

        אה, זה מאמר ישן ואתר אחד שפרסם אותו כבר נסגר, לא סומך על לינקים.

  • שחר כ.

    תודה שימי. אגזור ואשמור, או אעתיק ואדביק