אז למה מרצ
הצהרתי לפני כחודש על הצטרפותי למפלגת מרצ ואמרתי שאנמק את ההחלטה מאוחר יותר, ואני חושב שהגיע הזמן. אז למה מרצ?
קודם כל צריך להסביר למה להצטרף למפלגה. אני מאמין שמעורבות פוליטית היא חלק הכרחי מהיותו של אדם אזרח. התפקיד האזרחי שלנו לא מצטמצם בהצבעה פעם בשלוש ומשהו שנים או בפעילות בעת מערכת בחירות. למפלגות יש תפקיד חשוב בדמוקרטיה ליברלית, ונוכחות של אנשים שאכפת להם מהן מונעת מהן להסתאב לכדי מפקדי ארגזים או להתדלדל לשלדים חסרי קשר עם הציבור. זה נכון במיוחד בישראל, שבה מערכת הבחירות היא יחסית ולא אזורית, כאשר המצביע לא בוחר ישירות במועמדים אלא ברשימות, מה שבפני עצמו יוצר ניתוק בין המצביעים ובין נבחריהם. אחד התפקידים החשובים של חברי מפלגות הוא לעדכן את חברי הכנסת שלהם במה שהם חושבים, ולשמור על הקשר הזה. להם, חברי הכנסת צריכים להקשיב. יש בכך, כמובן, בעיה: פעילי המפלגה הם בדרך כלל רדיקליים יותר מהמצביעים שלה, והסתמכות יתר עליהם עשויה לסחוף את המפלגה אל מעבר למחוזות שקהל המצביעים הרחב שלה מוכן ללכת אליהם. ואף על פי כן, למרות הבעייתיות הזו, הקשר הזה חשוב והכרחי.
אני נודד פוליטי. הצבעתי למרצ בבחירות 1988 (ליתר דיוק, לרצ), 1992 ו-1996, ובשתי מערכות הבחירות הראשונות גם הייתי פעיל שלה. ב-1999 הצבעתי לחד"ש, התאכזבתי, הצבעתי לשינוי (איזו טעות איומה) ב-2003, ואחר כך – בימי עמיר פרץ – לעבודה. ב-2009 חזרתי הביתה. הבחירה היתה על דרך האלימינציה: אין לי אשליות שמרצ היא המפלגה הטובה ביותר עבורי, רק הפחות גרועה מבין האפשרויות. וזה בסדר. אלה החיים. גם הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר פרט לאחרות.
למה לא מפלגת העבודה? שלי יחימוביץ' משמיעה קולות נכונים, סוג של. כמה סיבות: יחימוביץ' הצהירה עד לאחרונה שהיא תכנס לממשלת נתניהו. כניסה לממשלתו של הקברן של ישראל הדמוקרטית היא קו אדום שאסור לחצות.
יחימוביץ' גם נמצאת בעמדה בלתי סבירה פוליטית: היא נמנעת כמיטב יכולתה מלדבר על הכיבוש. יש לישראל, אין ספק, בעיות כלכליות וחברתיות ראשונות במעלה, אבל מי שבמוצהר לא מדבר על הכיבוש, מפחד לדבר עליו, חושש מהמשמעות האלקטורלית של דיבור עליו, מסכין איתו. הוא מקבל את משטר האפרטהייד הקיים בגדה והוא כבר לא יחלוק עליו. תוך כמה זמן, ניתן לנחש, יחימוביץ' תהיה בממשלת נתניהו ותשמש בתפקיד שמעון פרס אצל שרון: המסבירה שלו כלפי ממשלות חוץ. לא בבית ספרנו.
מעבר לכך, יש את הנאחס הקבוע של מפלגת העבודה: הדור הוותיק שלה לא יודע איך עושים אופוזיציה. בהשמע קול החצוצרות הישנות, הם ישובו ויזחלו אל כרסאות עור הצבי, ויקחו את יחימוביץ' איתם – לא שהיא תביע התנגדות רבה מדי – בשם התירוץ הבלה מזוקן של "השפעה מבפנים." די עם זה.
וכמובן, ישנה העובדה ששלי יחימוביץ' לא מהססת לטפול שקרים על יריבים פוליטיים – אם היא חשבה שהשקר הישן שלה, שדב חנין לא עומד בשירת התקווה, נשכח, אז לפחות אצלי הוא לא. הלאה.
למה לא חד"ש? משלוש סיבות. קודם כל, מדובר במפלגה קומוניסטית וכל מי שמכיר את ההיסטוריה של התנועה הקומוניסטית העולמית – זו שחד"ש מסרבת בעקביות להתנער ממנה – יודע שברגעי משבר, הקומוניסטים מכרו את בעלי בריתם הסוציאל-דמוקרטית. גם סירובן של מפלגות קומוניסטיות ישנות (וחד"ש, למרות הקופירייטרים המעולים שלה, היא בהחלט מפלגה קומוניסטית ישנה) לבוא חשבון עם עברן, המגואל בדם רב.
שנית, הדיבור הכפול. חד"ש נתפסה לא פעם ולא פעמיים במסרים סותרים לציבור היהודי ולציבור הפלסטיני בקרב מצביעיה. אני מבין את המצוקה שהצורך לדבר לשני ציבורים גורם למפלגה; היה לה קל יותר אילו פנתה רק לציבור אחד. הציבור היהודי לא שווה לה את משקלו האלקטורלי (אם כי משקלו התודעתי כבד משמעותית יותר), והיו לה חיים קלים יותר אילו נפטרה ממנו. היא לא עושה את זה והיא נשארת מפלגה יהודית-ערבית משותפת, דבר שראוי מאד להערכה, אבל כתוצאה מהלחץ הזה היא לא תמיד מדברת בקול אחד.
שלישית, התמיכה באסד. למעשה, אם לחדד, התמיכה בדיקטטורות פרו-רוסיות או פסוודו-סובייטיות בכלל. באופן שלא צריך להפתיע אף אחד, הנטיה האוטומטית של חד"ש – ושל חלק ניכר מפעיליה – הוא להמשיך ולקבל הוראות ממוסקווה, למרות שהמשטר שם התחלף עד כדי כך שסטאלין לא היה מזהה אותו. רוסיה היא בפועל דיקטטורה פלוטוקרטית כרגע – ועדיין יכולה לסמוך על אהדתם של קומוניסטים ותיקים ברחבי העולם. קשה להשתחרר מהמחשבה שהעמדה של חלקים ניכרים מחד"ש כלפי הטבח שמבצע אסד במתקוממים נגדו – בעד ההתקוממות כעקרון והתנגדות למתקוממים בפועל, הכל תוך הכרה בלגיטימיות של משטר אסד – נובעת לא רק מבליעת עשרות שנים של תעמולה על ה"התנגדות" של משטרו, אלא גם מפרו-רוסיות אוטומטית. לא, תודה. טהרו את המפלגה שלכם – הבהרה: בלי כדורים בעורף, הפעם, אם כי הוצאת המזכ"ל שלכם לפנסיה מוקדמת תתקבל בברכה – ודברו איתי אחר כך.
למה לא יאיר לפיד? אמרתי מפלגה, לא "הנרקיסיסט הבודד לכנסת."
אז למה מרצ? ולמה רק עכשיו? מכמה וכמה סיבות.
העשור האחרון, אחרי פרישתו של יוסי שריד, היה אסוני מבחינת מרצ. השגיאה הקריטית היתה הבחירה ביוסי ביילין על פני של רן כהן. ביילין היה אופורטוניסט פוליטי שנפלט ממפלגת העבודה וששעבד את מרצ ליוזמת ז'נבה שלו. כשזו התפוגגה, התפוגג גם הוא. יוסי ביילין הוא מהמבריקים מהאנשים ששירתו אי פעם בפוליטיקה הישראלית, וגם מהציניים שבהם. הוא נטף בוז לאלקטורט הישראלי והיה מוכן לבצע כמה מהלכים שנויים במחלוקת, בלשון המעטה, מבחינה דמוקרטית.
הוא הוחלף על ידי חיים אורון, אדם טוב במובן הרע של המילה. אורון היה יכול להיות מספר שתיים קלאסי, גורדון בראון לטוני בלייר: מי שמכיר את כל המספרים, את כל הסעיפים, פרלמנטר פר אקסלנס. אבל ככזה, הוא סבל מחולשתו הקלאסית של פרלמנטר מוביל: הנטיה לחפש את הפשרה. תחת אורון, המסרים של מרצ התעמעמו קשות, והיא עשתה שגיאה של תמיכה ב"עופרת יצוקה."
קל לי לסלוח לה על השגיאה הזו, לא מעט משום שזו היתה השגיאה שלי-עצמי; היממה הראשונה של "עופרת יצוקה", עם הריגתם של השוטרים של חמאס – אנשים נושאי נשק – נראתה לי כמו מהלך סביר בהחלט. אני חושב שגם אני וגם חלק ניכר מאנשי מרצ למדנו מאז להיות הרבה יותר זהירים בתמיכה בצה"ל. השגיאה הזו לא חדשה למרצ – שולמית אלוני תמכה בשעתו בגירוש פעילי החמאס ללבנון, ואמרה לאחר מכן שמדובר היה ב"ליקוי מאורות" – אבל אני חושב שנזהרים בה יותר.
אבל מאז נבחרה זהבה גלאון לראשות מרצ, והמסרים המעומעמים של שש השנים האחרונות מוחלפים בעקביות בקול תקיף. גלאון התייצבה נגד חרחור המלחמה של בנימין נתניהו נגד איראן, היא מדברת בעקביות הן על צדק חברתי והן על הצורך בפתרון מדיני לסכסוך עם הפלסטינים, נגד הכניעה המתמשכת למתנחלים, והיא קראה לממשלת ישראל להעניק סיוע הומניטרי לפליטים בסוריה. מרצ תמיד דיברה על כך שיש צורך להניף את שני הדגלים, גם החברתי וגם המדיני. בעשור האחרון היא הניפה אחד מהם לסירוגין. לא עוד.
בניגוד למפלגת העבודה, מרצ יודעת היטב לשרת את בוחריה באופוזיציה. בניגוד לחד"ש, היא גם שותפה סבירה ועם רקורד מרשים כחברה בקואלי
ציה. אני רוצה מפלגה שתקדם את העמדות שלי, אבל גם תבצע שינויים פוליטיים בלי למכור חלקים גדולים מדי מנשמתה. מרצ הוכיחה בעבר שהיא מסוגלת לזה. יתר על כן, מרצ כבר הוכיחה בשנה האחרונה שהיא מבינה שהדמוקרטיה הישראלית נמצאת במשמורת התאבדות, והיא פועלת בהתאם. נציגים של מרצ הופיעו להפגנות בשטחים; בשייח ג'ראח הופיעו חברי כנסת של המפלגה דרך קבע. הרדיקליות של פעילי המפלגה משפיעה, ולדעתי בחיוב, על חברי הכנסת שלה.
זהבה גלאון היא לא שולמית אלוני, אבל גם שולמית אלוני לא הגיחה אל הקריירה שלה כאתנה מראשו של זאוס, חמושה במגן וחנית. לגלאון יש בהחלט הפוטנציאל להפוך למנהיגה הרבה מעבר לראויה של השמאל הישראלי. היא צריכה זמן ואומץ. האחרון, מהתרשמותי, קיים במצבורים גבוהים. זמן, כמובן, הוא עניין אחר. נתניהו יכול להוציא אותנו למלחמה באיראן מחר, ואחריה כל הדיבורים האלה יהיו אבק פורח.
קיקרו העיר פעם במרירות על קאטו הצעיר שהוא מתנהג כאילו הוא חי ברפובליקה של אפלטון, בעוד שבפועל הם כולם חיו בין חרבוניו של רומולוס. מרצ היא לא מפלגה אידיאלית; אבל אנחנו מעולם לא חיינו בטוב שבין העולמות האפשריים. מרצ היא פשוט הכלי הטוב ביותר להצלת מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית. ככזה, היא יותר מראויה לתמיכתם של הליברלים והסוציאל דמוקרטים בישראל.
ועוד דבר אחד: לשכת ראש הממשלה הוציאה סרטון תעמולה, כחלק ממתקפת שלוש השנים לממשלת נתניהו. אפשר לראות אותו פה. הוא מכיל (0:55) לפחות שקר גס אחד: לטענת הסרטון, שיעור האבטלה בישראל עומד על 5.4%. כפי שציינתי שלשום, הלמ"ס הודיע שהוא טעה והעלה את שיעור האבטלה בכ-20%. היא הוציאה את ההודעה כבר ביום חמישי שעבר. מי שאחראי על הפקת התוכן הזה בלשכת ראש הממשלה היה צריך לעכב את הסרטון זמן קצר, רק כדי לשנות שקופית אחת, אבל כנראה שזה לא היה מספיק חשוב ולשכת ראש הממשלה השקרן ביותר בהיסטוריה של המדינה מכרה לתושבים שלה עוד שקר.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט הקודם התקבלה תמיכה נוספת בבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
