החברים של ג'ורג'

סיפורי שוליים

המשטרה עצרה בתחילת השבוע שישה צעירים יהודים משכונת התקווה בתל אביב, בחשד שהשליכו בקבוקי תבערה לעבר דירות בשכונה. אחת הדירות נשרפה כליל ולשניה נגרם נזק. העצורים הם בני 17 עד 19. העילה להשלכת פצצות התבערה היא העובדה שבשתי הדירות התגוררו משפחות ערביות.

 

ידיעה צדדית, קטנה. לא סביר שיהיה לה המשך. שני פיגועי טרור בתל אביב, תוך שימוש בנשק קטלני – אמנם בלי אבידות בנפש – נעלמים. הם היו איתנו לזמן קצר, כשלא היתה ברירה אלא לדווח עליהם, ועכשיו הם מתפוגגים.

 

מתפוגג גם פוגרום עכו. החג הסתיים והשוטרים הרבים שזרמו לעיר הולכים הביתה. עכו נשארת שם, על מפגעיה היהודים, על ישיבת השנאה הכתומה, התנחלות בגבולות 48', ונעלמת מהזכרון. היא תצוץ שוב, ודאי; אבל לעת עתה אנחנו מדחיקים אותה. גם הפיגוע כנגד פרופסור שטרנהל היה ואיננו.

 

אנחנו מדחיקים את האירועים הללו כי הם לא מתאימים לנראטיב שאנחנו מספרים לעצמנו על מדינה נטולת טרור פוליטי. ואכן, רובנו – ודאי אלו מאיתנו שהם שמאלנים החיים במרכז – לא נתקלים בו. אבל הוא שם.

 

בפורים, חג הנקמה היהודי, התפוצץ מטען חבלה מוסווה כמשלוח מנות בידיו של ילד באריאל. הילד היה יהודי-משיחי, היינו יהודי המקבל את אלוהותו ומשיחיותו של ישוע. המפגע היה, כמעט בוודאות, חובש כיפה. הוא לא נתפס וגם לא ייתפס. כמו מציתי הכנסיות המיסתוריים. כמו אלו ששרפו את שני הפועלים הערבים במחסן הנעול ההוא באור יהודה בסוף שנות השמונים.

 

לפעמים תופסים אותם, את המחבלים היהודים. תפסו את אלירן גולן, שתכנן לרצוח את חבר הכנסת עסאם מח'ול מחד"ש. נסיון לרצח ח"כ; סיפור גדול. רובכם לא שמע עליו, כי גולן שם קץ לחייו במעצר. ומה על שותפיו? פעם היו להם שמות. הם התפוגגו. הם לא קיימים בזכרון הקולקטיבי שלנו. כמו חניאל קורן, החוזר בתשובה שתקף לפני כתריסר שנים בנשק צה"לי את כנסיית סנט אנטוניוס ביפו, שיש לו שני אזכורים בגוגל; אחד מהם נכתב על ידי, השני על ידי עמותה של הכת הסיינטולוגית המתנגדת לפסיכיאטריה.

 

עיתונות, אומרים, היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. רצוי תמיד לזכור שמה שלא נוח לתפיסה הקולקטיבית שלנו מופיע, מחוק כמעט, רק בשולי הטיוטה. אבל הטרור היהודי הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות הישראלית; ההתעקשות שלנו לעצום עיניים מולו היא זו שגורמת שנופתע בכל פעם מחדש.

 

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • אלעד-וו

    הגיע הזמן לחוק ישראלי מחמיר נגד פשעי שנאה. חוק עם עונשי מינימום. חוק שממנה נציב מיוחד שיש לו כוחות לוודא שהמשטרה חוקרת את הפשעים האלה וממצה את הדין. נציב לפשעי שנאה. חוק שמנוסח ומגובה כדי לוודא שיופעל נגד יהודים וערבים כאחד. שלי יחימוביץ', דב חנין, ציפי לבני, מיקי איתן, ואחרים: האחריות היא עליכם לנסח ולחוקק חוק כזה. עליכם, ועל שאר חברי הכנסת השפויים (יתכן ויהיו רבים מחברי הכנסת שיתמכו בחוק כזה, אם יגובה בלובי מתאים). זה אפילו לא יהיה קשה במיוחד. הזמן הוא עכשיו.

    בנוסף: אין פוסט שלך שיותר ראוי לתרגם לאנגלית. פוסט יבש מעט (יחסית אליך), עובדתי, תמציתי. לא צריך להביע דעה. לדעתי זה הפוסט הטוב ביותר שקראתי אצלך.

    • שמוליק כהן

      אין צורך בחוק מיוחד נגד פשעי שנאה. יש לשפוט אנשים על רקע מעשיהם, לא על רקע מה אנחנו חושבים שעבר להם בראש בזמן ביצוןע הפשע.
      דמו של אדם שנרצח על רקע ויכוח על מקום חניה או חוב של כמה מאות שקלים אינו סמוק פחות (או יותר) מדמו של אדם שנרצח בשל השתייכות לקבוצה האתנית הלא נכונה.
      הבעיה איננה החוק, אלא יישומו. החוק במדינת ישראל אוסר על תקיפה, הצתה וכד', אבל איכשהו כשמדובר על מחבלים יהודים, מערכות אכיפת החוק הופכות להיות רחמניות ולא אפקטיביות. גם אם יחוקק חוק נגד פשעי שנאה, תמיד ימצא התירוץ מדוע לא מדובר על פשע שנאה. המחבל היה בלתי שפוי, חבריו הטובים ביותר הם ערבים/נוצרים/שמאלנים, ולכן לא יתכן שהוא שונא אותם וכד'. מצד שני כל מקרה בו ערבי יתקוף יהודי עלול להתפרש כפשע שנאה גם כאשר הדבר כלל אינו ברור. בסופו של דבר עדיף להתמקד במעשה עצמו, ולא בנסיון להבין אם פלוני רצח את אלמוני בלהט הויכוח או בגלל שנאתו לקבוצת השייכות שלו.

      • אלעד-וו

        בתיאוריה, אתה צודק. עם זאת, חוקים כאלה קיימים במדינות רבות (דוגמאות בולטות הן גרמניה, צרפת וארה"ב), ו, בעוד שלא עשיתי מחקר בעניין, נראה שהם עובדים היטב. נתינת מעמד מיוחד לפשעי שנאה מבהיר שהציבור החליט שפשעים כאלה נתעבים במיוחד, והחוק נגדם יאכף ביתר שאת.

        תאמר, פשעים אלה אינם נתעבים יותר מכל פשע אחר. בעיקרון, אני מסכים. לעומת זאת, בזמן האחרון נראה שיש לגיטימציה עולה לפשעי שנאה. כנגד מגמה כזאת צריך לפעול, והחוק שהצעתי הוא לדעתי דרך פעולה טובה. קל לדבר על כך שלכל פשע מעמד שווה. גם אני מסכים לכך. אך בפועל נראה שיש תועלת בחקיקת חוקים "מיוחדים". ראה למשל את החוק נגד הטרדה מינית. אם איני טועה, רוב הפעולות שהוא אוסר היו לא חוקיות בכל מקרה, והשאר בדרך כלל לא נאכפות. לעומת זאת, הוא סימן התחלה של יחס חדש נגד הטרדות מיניות. (הן לא נעלמו כליל, אך היחס אליהן השתנה).

        • שמוליק כהן

          הבעיה היא שגם חוק נגד פשעי שנאה לא יאכף בצורה שוויונית. במקרים קיצונים וברורים יתכן שהוא יאכף באופן שווה (לדוגמא, מחבל יהודי או ערבי שירססו ביריות את בני העם השני), אך במקרים אפורים לא יהיה שוויון. סביר להניח שערס יהודי שיהרוג נהג ערבי שזרק לו הערה ברמזור ישפט על הריגה. אינני בטוח שערס ערבי שינהג באותו אופן בדיוק כלפי נהג יהודי לא ימצא את עצמו נשפט על פשע שנאה. אפילו עכשיו, הנהג הערבי מעכו, מצא את עצמו נאשם בפגיעה ברגשות הדת ובנהחיגה מסוכנת. אילו היה חוק נגד פשעי שנאה עוד היו עלולים לנסות להלביש עליו נסיון דריסה ולהכיל עליו את חוק פשעי השינאה. בתנאים שכאלה, הנזק של החוק עולה באופן משמעותי על התועלת שבו.

  • לא יודע, אזכרת כאן חמישה מקרים שהתרחשו על תקופת זמן שנמשכת מסוף שנות השמונים ועד היום. כמה המקרים האלו הם באמת "חלק בלתי נפרד מהמציאות הישראלית"? כמה מדובר בעצימת עיניים מול תופעה רווחת של טרור פוליטי מול תופעה קשה אך חריגה?

    • הו, מה קצר הזכרון. את עדן נתן-זאדה שכחת, את ברוך גולדשטיין השמטת, את יונה אברושמי, יגאל עמיר, חברי המחתרת היהודיות, את אוהד ברט – כולם כולם השמטת מהזכרון, ולא רק כדי לטעון שמדובר ב"חמישה מקרים". קדחת.

      • יובל

        ואת אשר וייסגן, ואת הלינצ'אים האנונימיים מפסגת זאב (או שמא זו היתה גבעת זאב?) ואת ברוך סיטרין ועוד ועוד.

        • יובל

          טל"ח. זה היה שמשון סיטרין.

      • שמוליק כהן

        שלא לדבר על ה"טרור השקט" – התנפלות על איכרים פלשתינאים המנסים למסוק את כרמי הזיתים שלהם.

    • אפשר להוסיף לזה שתי מחתרות יהודיות, ברוך גולדשטיין, ניסיון לרצח שריד ופרס, רצח רבין, טרור עממי על ידי המתנחלים ונתן זאדה

  • קצת קשה לי לשפוט אנשים אחרים כי אני ניוזוהוליק בעל זכרון טוב למדי. אבל לפחות בעניין הטרור היהודי אני יכול להניח שהבעיה היא בחוסר הרצון של נפגעי הטרור הזה להחלם בו. אתה אומר זאת בעצמך, אתה כמעט היחיד שאכפת לו מן האירועים הללו ואתה היחיד שעוד זוכר את משלוח מנות הנפץ באריאל. בשנה האחרונה למדתי עם בחורה המשתייכת ליהודים המשיחיים. יצא שהתיידדנו במהלך התקופה שלמדנו יחד. מה שהפתיע אותי באיזשהו שלב של ההיכרות בינינו הוא שעל מטען החבלה הזה היא שמעה לראשונה ממני, משהו כמו יום וחצי אחרי האירוע (אני בכלל זוכר שהשתעממתי באיזשהי מסעדה אז התחלתי לעבור על מבזקים באמצעות הסלולרי וככה גיליתי על המקרה). בכלל לא חשבתי שאיאלץ להיות זה שמעלה את הנושא בפניה, אבל התברר לי שהיא כלל לא הייתה מודעת לכך (אבל מיד ידעה להפנות אצבע מאשימה לארגון פעילים אחד מאוד מסויים). אותו הסיפור חזר על עצמו גם כאשר שמעתי על שריפת הספרים באור יהודה, היא לא הייתה מודעת לדברים בטרם עדכנתי אותה בכך. אם אדבר איתה על שני המקרים עכשיו, קשה לי להאמין שהיא תדע על מה אני מדבר (חדשות של יום האתמול, אפילו עבורה כנראה). הכיצד אתה מצפה מאנשים לזכור דברים שאינם נוגעים אליהם אם אפילו האנשים שזה נוגע להם כלל לא אכפת להם?

  • יורם שקולניק
    חיילי מגב שהשליכו פלסטיני מהג'יפ

  • אני אלך עם כל הדוגמאות שהועלו כאן (כ7 נוספים שהצלחתי לספור בתגובות ל5 בפוסט), ואף אניח שמספר המקרים בפועל היה כפול (נאמר שנשכחו מקרים, לא הגיעו גם לתודעת המטקבקים כאן, וכו').
    גם אם היו 30 מקרים כאלו מאז סוף שנות השמונים, מדובר על כמקרה לשנה (וכאמור, המספר בפועל שהצלחנו להעלות כאן קטן פי שתיים).
    האם ניתן ברצינות להתייחס לכך כתופעה המהווה חלק בלתי נפרד מהוויה הישראלית?

    • אלעד-וו

      ען, עי אלה רק מקרי רצח (או נסיון לרצח) נגד ערבים/שמאלנים שתחומי מדינת ישראל. בשטחים התושבים סובלים מאלימות כל יום, כולל התעמרות, פרעות והרג. בתחומי ישראל ערביי ישראל סובלים מאלימות ואפליה כל יום. המקרים שדיברנו עליהם למעלה הם רק המקרים הקיצוניים ביותר.

    • הממ. אז מה המספר המעיד על תופעה? גם אם לא מתחשבים במקרים שאינם מקרי קיצון כגון אלה? מקרה לשנה כזה מאז שנות השמונים לדעתי כן מעיד על תופעה (לא שזה התחיל בשנות השמונים, אבל מילא)

  • ע.

    אני בדרך כלל לא מגיבה, אבל זה באמת פוסט מעולה.
    אז לא יכולתי שלא להגיד שזה פוסט-מעולה-ותודה.
    *
    לגבי הויכוח על גבולות מספריים שהופכים את התופעה ל"תופעה"- נדמה לי שמאחר ומה שאנחנו מנסים לדון בו פה הוא לא פעולות הטרור עצמן, אלא ההתעלמות התקשורתית מהן, השוואות מספריות יכולות להיות לא בניסיון למנות מקרי אלימות רלוונטיים מאז שנות השמונים, אלא את האיזכורים שלהם, בכלי התקשורת השונים, בהשוואה לכאלה המתייחסים לאלימות כלפי יהודים.
    זאת כמובן אם נבחר לחפש השוואות מספריות, שהן בעצם רק חלק מהעיסוק שיש לפתח בעניין, לדעתי. שום טבלה מספרית לא יכולה לשמש טיעון בבואנו לנתח משהו כמו "זיכרון קולקטיבי", "שיח פוליטי" או "נרטיב". זה חלק משמעותי, אבל בעייתי ככלי מרכזי לבדיקה.