תמונת מצב
אמש הלכתי לי לתומי ברחובות עיירת השינה שלי, פתח תקווה, כשאני חמוש בערימה של ציוד צילום, בנסיון לסחוט כמה צילומי לילה ראויים מאחת העיירות האפורות ביותר בישראל. פלייר שנשר לאחרונה על מפתן דלתי הכריז על הקמתו של מגדל חדש ברובע העתיק של העיירה; נסיונותי למצוא את הרובע העתיק עלו בתוהו, אלא אם מדובר בקרעים של רחוב חובבי ציון וסמטת עגלונים מסוימת.
כך או כך. בהצטלבות רוטשילד-פרנקפורטר (הנקודה האסטרטגית ביותר בעיר, שכן בה ניצבת התחנה הפופולרית של קו 66 לתל אביב), הבחנתי במה שעשוי להיות תמונה בעלת עניין: מנורה מטה ליפול על רקע פרצופו המדוכא של המשיח המת מברוקלין. עשיתי את דרכי אל אי התנועה שמולה, והחלתי בהכנות הנדרשות לצילום לילה: פריסת חצובה, הרכבת המצלמה עליה, בדיקה שהאוטו-פוקוס מואיל בטובו לעשות את שלו, והגעתי לשלב הקריטי: הפעלת השלט-רחוק.
"אתה פוגע ברגשות הציבור!", אמר קול נסער מימיני.
מופתע משהו, פניתי ימינה. לצידי על אי התנועה עמד כעת חרדי מבוגר, על כל ציוד הפנגווין הנלווה. פניו נראו אדומות קמעה. על המדרכה מאחוריו עמד מי שנראה כמו ידיד שלו ועשה תנועות נואשות של "בחייאת". "סליחה?", אמרתי לו.
"כאן זה לא הבית הפרטי שלך. כאן זה פרהסיה. רשות הציבור."
"אז?"
"אז אסור לך לפגוע ברגשות הציבור. תצלם מחר בערב. לא היום. היום ראש השנה. אסור לצלם".
"דווקא מותר. אני מכיר את החוק."
"אתה פוגע ברגשותי."
"ואתה פוגע בשלי."
"איך אני יכול לפגוע ברגשות שלך? אם אני מזמין אותך…" הוא פצח במשל מסובך שמטרתו היתה, ככל הנראה, לטעון שחילונים צריכים לכבד את רגשותיהם של חרדים ולהכין אוכל כשר אם הם רוצים שהחרדים יגיעו למסיבות שלהם. קטעתי אותו.
"מה שאתה מדבר עליו הוא עניין פרטי. זכותי להחליט לא לבוא למסיבה שלך, זכותך להחליט שלא לבוא למסיבה שלי. כאן יש עניין ציבורי. החוק מתיר לי לצלם. אנחנו לא חיים במדינת הלכה. עדיין לא."
"אתה בטוח?", הוא חייך.
"כן".
"זו צריכה להיות מדינה יהודית".
"יכול להיות. החוק אומר שמותר לי לצלם. עכשיו, אם לא אכפת לך…"
"מה אתה רוצה להשיג מהתמונה הזו? מה, אתה איש של מרצ? מה אתה רוצה מהתמונה של הרעבע?"
"אולי תצא מזה תמונה טובה."
גברת מבוגרת עלתה אף היא על אי התנועה, סקרנית למראה המהומה. לזכותה ייאמר שלא קרו הרבה דברים אחרים ברחוב. "מה קורה פה?", שאלה במבטא רוסי בולט.
"הוא רוצה לצלם כאן, עכשיו," התנדב איש שיחי להסביר לה, "בראש השנה."
"בראש השנה? אין לו בושה?"
"אתה רואה," צהל הנודניק, "תראה אותה – היא באה מרוסיה ואפילו היא יודעת שאסור לצלם בראש השנה!"
"בעוד עשרה ימים," התחלתי. הוא קטע אותי.
"מה?"
"בעוד עשרה ימים יהיה יום כיפור. על כל מטר פה יהיה ילד עם אופניים. אני לא רואה אותך מוחה נגד זה. שנינו יודעים שזה הרבה יותר 'מלאכה' מהלחיצה שלי על כפתור השלט. מה נטפלת למצלמה שלי?"
המילה 'מלאכה' הביאה אותו במבוכה; היא העידה על רמת ידע גבוהה מדי. "אה, תשמע, הרב (כאן באו שם וספר שאני לא זוכר – יצ"ג) כבר פסק שאם על האופניים אין דינמו, אז יש מקום להקל". לא האמנתי לו לרגע.
"מה, באמת? רכיבה היא כבר לא מלאכה? כי ממה שאני זוכר מהתלמוד, כשאלישע בן אבויה רכב על סוס בשבת, זה צוין כמשהו שלילי".
זה בכלל בא לו בהפוכה; הוא התחיל לגמגם משהו, לחבר שלו נמאס, הוא חצה את הכביש את אי התנועה, תפס אותו, וגרר אותו משם. צילמתי. התוצאה, למי שמעוניין, פה.
עכשיו, יכול להיות שכפי שאמרה עדי בהגיון כשהתקשרתי אליה, קצת מזועזע, בהחלט יכול להיות שמדובר בחרדי משועמם עד מוות, שבזבז היום כבר איזה שש-שבע שעות בבית הכנסת, יודע שיצטרך לעשות אותו הדבר גם היום (החג השני), ושלפני זה הוא צריך לחזור הביתה, לארוחת חג עם ערימת ילדיו המיותרים והמציקים, ושבסך הכל חיפש פורקן לכל התסכול הזה. סביר גם שהוא לא היה מנסה לעשות את אותו תרגיל לכל הזאטוטים שנראו כמו עברייני צעצוע ושהרעישו את הסביבה – פתח תקווה, אחרי הכל – בטלפוני הדור הרביעי שלהם, כי כנראה שהוא היה מפחד להדקר.
אבל אני תוהה אם הוא היה מעז לעשות את זה, נניח, בתל אביב או ברעננה. אחוז החרדים בפתח תקווה גואה, וסביר שזה נסך בו בטחון. תהיתי, כשהמשכתי בסיבוב הצילום, איך זה היה נגמר אם החבר שלו לא היה אדם שפוי שלא אוהב סצינות באמצע הרחוב אלא חמום מוח אחר. כנראה שפחות טוב. לפני שנה, כשצילמתי ביום כיפור (!), לא היו שום בעיות.
איך זה יסתיים בשנה הבאה?
(יוסי גורביץ)
הסיפור (והפוסט) נחמד, אני לא בטוח שאני מתחבר לתמונה ת'ו.
אני מסוגל לראות משהו כזה מתרחש בחיפה, או בנשר. כבר קרו לי דברים דומים.
אין משהו שיותר הורס להם ויכוח טוב ותחושת עליונות, מאשר חילוני, עגלה ריקה, שמסוגל לענות להם במונחים שלהם.
אתה יודע, זה די עצוב שמכל הדברים זה מה שמשפיע עליהם, ולא דברים יותר חשובים, כמו למשל שלטון החוק או הגיון בריא.
מעניין. וזה משהו שמעולם לא קרה לי בירושלים. אני מצלם בעיר בכל יום כיפור שמזדמן לי להיות בה, מעולם לא העיקו עלי בעניין הזה (עניינים אחרים זה כבר סיפור אחר).
(רצוי לציין שאני לא מסתובב באיזורים החרדים הכבדים ביום כיפור – רק במרכז העיר)
אתה סתם נהנה לעשות פרובוקציות. תמיד להתחשב בחופש שלך זה תקין, ולהתחשב במצוות הדת זה פסול. ומה יותר הגיוני מלהסתובב עם מכשיר אלקטרוני בחוצות העיר עמוסת האורתודוקסים ביום כיפור?
עוד יגידו שאני טרול, אז אני מקדים ומבקש להשאיר את דברי באויר ללא תגובה.
אולי אני לא הבנתי משהו, אבל המעשה לא אירע ביום כיפור.
בדיוק: תמיד להתחשב בחופש שלי זה תקין ולהתחשב בדת זה פסול. זה ההבדל בין מדינה חופשית למדינת הלכה. ולא, צילום ביום כיפור הוא לא פרובוקציה – בהנחה, כמובן, שאתה לא דוחף את העדשה שלך לבית כנסת או משהו דומה.
"עוד יגידו שאני טרול, אז אני מקדים ומבקש להשאיר את דברי באויר ללא תגובה." – קרי: השפרצתי את שהיה לי להשפריץ, ואני מבקש שלא להתמודד עם הדברים. נהדר.
אבל אם אני לא מאמינה בדת, למה אני צריכה להתחשב בה?
עדי, תתביישי לך! את לא יודעת שזה כמו תמרורים? בעל העגלה הריקה תמיד צריך לתת זכות קדימה לבעל העגלה המלאה, ללא שום קשר לתוכן העגלה עצמה.
כי היא תזרוק עליך אבנים.
מכיר את המקום. מכיר את הבעיה. מכיר את התופעה.
לפחות לאנשים שיש להם חברים דמיוניים(AKA מאמינים) יש סיבה, שלפחות להם נראית גם נגיונית. אניזוכר פעם אחת שהלכתי עם מצלמת הוידאו שלי(יהי זכרה ברוך) ברחובות ת"א. המצלמה מוקמה על חצובה וככה הסתובבתי: מצלמה כבויה על חצובה על הכתף, מופנה כלפי מטה. בעודי הולך לתומי, חושב על מיקום מוצלח לצילום, ניגש אלי איש שבא מולי, כמעט מתנגש בי בכוונה תחילה, ומתחיל לצעוק עלי שלא אצלם אותו. לקח לי שנייה וחצי להבין שאין טעם בטענות הגיוניות לכך שלא צילמתי אותו, או בכלל משהו אחר ושהמצלמה כבויהף אז פשוט אמרתי לו "בסדר, סליחה" והמשכתי הלאה.
וכמובן, אינספור הפעמים שצעקו עלי ברחוב שאסור לצלם…..
והארה לנחשול-
אין כל פרובוקציה בלצלם ברחוב. אם יקימו מחר בית כנסת אל מול המרפסת שלי(בפ"ת, אגב) אז זה יהיה פרובוקציה מבחינתי לעשן בשבת עליה?
יש לי אינספור סיפורים כאלה מהתקופה שבה גרתי ברמת אשכול שהתחרדה סביבי. יצאתי לפארק לכתוב קצת באוויר הצח בשבת. דף ומחברת. מייד נעמד לידי עבדקן אחד ושאל אותי "בחור צעיר, אפשר לשאול אותך שאלה?"
-"קוראים לי נמרוד" (זה בד"כ מרתיע אותם), "וכבר שאלת".
-"אתה יודע שהיום שבת?"
-"כן".
-"ואתה יודע", שאל אותי בחמלה, "שאסור לכתוב בשבת?"
-"תקרא לשוטר".
-"מה?"
-"אמרת שאסור לעשות את מה שאני עושה, נכון?"
-"כן"
-"נו, אז אם זה אסור, כלומר, אני עובר על החוק, אתה צריך לקרוא לשוטר שיבוא ויפסיק את זה".
-"מה הקשר לשוטר?"
-"המשטרה עוצרת פשעים, לא?"
-"זה לא פשע"
-"אז למה אמרת שאסור?"
-בהלכה אסור".
-"אה. אז לך אסור. אני לא חי לפי ההלכה, תודה ויום נעים".
-"כאן זה מקום ציבורי"
-"רגע, מותר לכתוב בשבת במקום פרטי?"
-"לא"
-"אז מה עניין מקום ציבורי לסיפור?"
-"אתה פוגע באנשים"
-"איך אני פוגע בהם?"
-"אתה כותב"
-"ואיך זה משפיע עליהם? ההלכה שלך קובעת שאם אני כותב אתה חוטא?"
-"אתה ברשות הרבים, אתה יכול להתחשב".
-"יכול. זה אופציונאלי. אני בוחר שלא".
-"אתה לא בסדר"
-"שבת שלום לך".
וזה רק סיפור אחד. כשהם לא נורא מפריעים לי באמצע משהו, אני דווקא נהנה מהסיפור.
נמרוד, אני רואה שהתחלת לכתוב דיאלוגים סוקראטיים. how old-fashioned.
וגם: חג שמח מבייג'ינג. היה כאן בלאגאן בשבוע שעבר (כנס גדול), והשבוע נרגעו לי קצת החיים. ברוכים הנמצאים, ושיהיה לכולנו דב.
דובים הם עסק יקר מאד. הם דורשים הרבה אוכל. רצויה חיית מחמד אחרת.
חולדה?
אלעד, אתה חי בסין?
אכן. כבר שנה שלמה.
(אגב, למה כתוב "(לא ניתן להגיב לתגובה זו)" ודווקא ניתן להגיב?)
פתאום עלה בראשי, יכול להיות שאנחנו מכירים? היית בקנדה לפני חצי שנה?
אכן, נראה שאנחנו מכירים. הייתי בכנס STOC. עכשיו אני סקרן מי אתה (אפילו שיש לי ניחוש). לא צריך לעשות אאוטינג כאן — אתה פשוט יכול לשלוח לי אימייל לשם פרטי נקודה שם משפחה בג'ימייל נקודה קום. נראה לי שאת שם המשפחה שלי אתה יודע…
(אגב, אין לי עניין מיוחד לשמור על אנונימיות, אבל אני משתדל לשמור את נוכחות-הרשת של שמי האמיתי מקושרת לעניינים מקצועיים בלבד. זו פחדנות מסויימת, שאני חי איתה בשלום).
חג שמח. כפי שאתה יודע, אני אדיש בשאלת הדובים.
זה מטריף לי את השכל האירועים האלה.
הדבר הנוראי באמת בכל הסיפור הזה, הוא שגם מחצית ה"חילונים" שתתאר להם את הסיטואציה הזו, יאשימו אותך בחוסר התחשבות, ויטענו שלא מדובר בשום סוג של כפייה דתית.
ומה אם הייתי מחליט שזה מאוד פוגע ברגשותי שאנשים מסתובבים עם כובעים ברחוב, אז כל מי שהיה חולף לידי היה צריך להסיר את הכובע שלו רק כי אני איבדתי בורג?
ומה אם הייתי טוען שאני לא אוהב מזרחים, ושמזרחים שצועדים ברחוב שלי, נאמר בעצרת גאווה מזרחית, פוגעים בי מאוד?
למה גזענות ובריונות, כשהם מוסווים בהילה של קדושה, נהפכים למשהו לגיטימי?
ואין מה לעשות. אם אפילו מרבית החברים החילונים שלי לא מסכימים איתי, לך תתחיל לשכנע דתיים.
ובאותו עניין: אתמול ביקרתי בירושלים וברגע שיצאתי מהאוטו, חרדי אחד ניגש אלי והציע לי לשמוע תקיעת שופר. בהתחלה חשבתי להגיד לו שאין בעיה, אבל בתמורה הוא צריך לרקוד איתי ריקוד קטן שאני רוקד בראש חודש, "המקרנה," אבל אחר כך ירדתי מזה.
רציתי לשאול אותו כמה נקודות זה, בשעשועון הקוסמי שלו, ומה קורה אם אני הומוסקסואל, אם הנקודות מתקזזות זה מזה, כי אם כן זה לא משתלם לי.
אני צריך להתחיל להתסתובב בכיס עם ספרונים על ישו בדיוק לאירועים כאלה. בכל פעם שיבואו ויבקשו ממני להניח תפילין, אני אשלוף איזה ספרון קטן על ישו משיחנו. נראה אותם מאשימים אותי במסיונריות אז.
לאדיר מילר היה קטע באחד המערכונים שלו שהוא אמר שתמיד יש את האלה שבאים אליך ואומרים "חמש דקות תפילין", אז אתה צריך לבוא אליהם ראשון ולומר "חמש דקות חזיר".
רק אדיר מילר על הבמה מסוגל להציע תגובה חצופה כזאת . עובדה: עדיין לא שמענו תגובות כאלו מאנשים שפויים ברחוב במקסימום ישנה תגובה של התחמקות לא מוסברת, מנסיון
אני בספק רב מאד אם מחצית מן החילונים, או שיעור שמתקרב לזה, יאשימו בן אדם שצילם איזה בניין בראש השנה – גם בשכונה דתית – בחוסר התחשבות.
ביליתי הרבה שעות מחיי בצומת הזו.. תחנת האוטובוס שם חיזקה אצלי את הקונספירציה שכל תחנות האוטובוס תמיד מכוונות לכיוון השמש בשעות שסביר שתעמוד בהם (קרי: תחנה דרומית-מזרחית בבוקר צהרים, תחנה מערבית לקראת ערב).
לפחות פעם היתה שם מכונת שתיה.
אז כולם פה פתח תקוואים, ממש מחמם את הלב.
"פתח תקוואים" אתה מתכוון.
"פתח תקווה" לא באמת קיימת.
אני מת על הצדיקים האלו שתמיד יש להם מה לומר, והם ממש מנסים לתקן את העולם.
אולי חילול שבת הם לא עושים (אחרי הכול בבית יראו אותם) אבל לבגוד או ללכת לזונה הם ירשו לעצמם (אחרי הכול, יצרם גבר עליהם והם כבר לובשים שחורים).
זה לא קשור לדת, זה קשור לאופי הדפוק שלהם, כמו כל הפוליטיקאים השמרנים שמתגלים כשקרנים כמו פוליטיקאים שהם נגד הומוסקסואליות ולבסוף תופסים אותם עם איזה מישהו.
אחלה תמונה וחוץ מזה קראתי את סיפורי נחלים שלך באתר חופש, הזכיר לי נשכחות (למרות שאני מעט צעיר ממך).
והנה באותו הקשר בדיוק, מארועי יום הכיפורים בעכו.
מקריאה שטחית של הידיעות ושל הטוקבקים נוצר הרושם ש"כולם חארות". המשטרה טוענת שהנהג ה"תמים" פרץ מחסום משטרתי בכוונה, ואנשים מעכו טוענים שבכל שנה הערבים משתוללים בחג ומפריעים ליהודים לחגוג בשקט. תיאורי הלינץ' משני הצדים גורמים לבחילה.
אבל הדבר הכי מעצבן היה התיאור שניתן בכותרת המשנה של "ידיעות אחרונות", לכאורה "העיתון של המדינה":
"נהג ערבי לא כיבד את קדושת החג ובתוך זמן קצר החלו התפרעויות ברחובות וקטטות המוניות".
אם העיתון חושב שהאשמה בצד הערבי היה יכול לכתוב "ערבים יצרו פרובוקציות שהפריעו לשלוות חוגגים יהודים". אבל הכותרת המקוממת הזאת מכניסה, כמובן מאליו, את ההנחה שהיום הוא "קדוש", ושיש "לכבד" את "הקדושה" הזאת – גם אם אתה חופשי או ר"ל, לא יהודי. וכמובן שאם ה"כבוד" הזה הוא חובה, במוקדם או במאוחר יבוא מישהו שיאכוף חובה זו, ואין להאשים אותו כמובן, זכותו ש"יכבדו" את "קדושתו" (כלומר שאנשים יתאימו עצמם לאמונותיו הדתיות, ויהי מה).
אני חושב ש"ידיעות" נוהג כמנהגו ומייצג יפה את רוח האספסוף. ראה הפוסט החדש.