החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: בשורה משמחת בחום הקיץ

בשורה טובה אחת לפחות כבר יצאה מהמאבק העממי הנוכחי: מסתבר שברחובות ישראל מסתובבים לא עשרות כי אם אלפים ורבבות של צדיקים. מנין? מן הידוע שצדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. מאז השבוע שעבר אנו שומעים שוב ושוב שהמסרים של המפגינים והמוחים "אינם ברורים" ושהדרישות שלהם "אינן ממוקדות" – והנה בא נחמיה שטרסלר ומיקד היטב את המסרים ואת הדרישות. "המדינה לא יודעת לנהל שום עסק ושום מוסד” כותב שטרסלר (“מחאת האוהלים עוברת למעשים”, הארץ, 3.8.2011), ובזה שם את האצבע בדיוק על מוקד המחלוקת.

כעת מוקד המחלוקת ברור: השאלה היא האם המדינה יכולה לנהל עסקים ומוסדות או שתפקידה להיות מנהל ומפקח בלבד. על דרך המשל: האם המדינה היא בעלת בריכה המעבירה שיעורי שחיה לילדים ומספקת מצופים למתקשים, או שהיא בבחינת מציל או למצער פראמדיק של מד"א הבא לבצע החיאה בטובעים.

כוחות השוק זה אנחנו. הוויכוח הוא פוליטי, ויש לנהל אותו.

נחמיה שטרסלר (והוא אינו לבד) חושב שמדינה אינה יכולה ליזום, לעשות ולנהל, ושתפקידה רק לפקח על השוק. המוחים והמפגינים בחוצות ישראל בקיץ 2011, לעומתו, דורשים מהמדינה לעשות בדיוק את הדברים האלה: ליזום, לתכנן, לבצע ולנהל – ובאופן שישרת את כלל האוכלוסיה באופן שויוני ככל האפשר.

מצדדי השוק החופשי הביאו ומביאים כראיה לחוסנו ולאיתנותו של המשק הישראלי את ה"צמיחה" היפה שרשם בשנים האחרונות ואת העליות במדדים ממוצעים של רמת חיים והכנסה לנפש – הכל הודות ל"כלכלה החופשית" שנוהלה כאן בעשור האחרון. אבל הממוצעים הללו לא עוזרים לאלפים ולרבבות הנאנקים בעוד שמיעוט קטן שוחה בשמנת. נתוני צמיחה ממוצעים מעידים על מעט מאד, כי גם בבריכה שעומקה הממוצע 20 ס“מ אפשר לטבוע למוות.

האמירה ש"המדינה לא יודעת לנהל שום עסק ושום מוסד” היא אמירה אידיאולוגית – וככזו גם לגיטימית בהחלט. אבל כדאי לזכור שבחברות אנושיות, האידיאולוגיה התאורטית מוצאת את ביטויה בפוליטיקה המעשית, ולכן במוקד ההתקוממות – הפוליטית לעילא ולעילא – נמצאת אידיאולוגיה. חבל יהיה לבזבז את הזמן והכחות שכבר הושקעו במאבק הזה בפריטתם לסעיפים תקציביים, אחוזי פטור, זכאויות לקצבאות וכהנה וכהנה פרטי פרטים. העימות המתחולל ברחובות, כפי שסייע נחמיה שטרסלר להבהיר, הוא פוליטי ואידיאולוגי – ויש לנהלו ככזה.

(דן תמיר)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • גלעד ב.

    "המדינה לא יודעת לנהל שום עסק ושום מוסד” זו אמירה שיכולה להיות אידיאולוגית (בעקרון המדינה מעצם הגדרתה לא טובה בניהול כלום, היא מתמחה בפיקוח, בשוק החופשי זה יהיה יותר יעיל וכו'), ויכולה, כמו במקרה הישראלי, להיות פשוט הבחנה בנוגע למציאות.

    המדינה *שלנו* לא יודעת לנהל שום עסק ושום מוסד. בחיי שלא.

    צריך להיות מאד צעיר או מאד בר מזל כדי לא להתקל בשום דבר שהמדינה מנהלת ולחיות באשליה שהכל בסדר והכל הולך יופי.

    • דודי

      מדינת ישראל היא בעלת הבית בבנק לאומי. לא חושב שניהולו גרוע משל מתחריו.

      • גלעד ב.

        למדינת ישראל 11.5% ממניות בנק לאומי. לא הייתי אומר שהיא בעל הבית.

        • ג'ו

          בעלת גרעין השליטה

          • גלעד ב.

            פסדר, יאללה, תעמיס את לאומי לצד של ההצלחות.
            מולו שים את מערכת החינוך, הבריאות, צה"ל, התעשיות הבטחוניות (שגם כשהן מרוויחות כמו אלתא נאמר, הן מגיעות לאחוז קטנטן מהמחזור, לא בר השוואה בכלל למתחרות מחו"ל), ואת התוצאות (והעלות!) של רוב מכרזי הממשלה. אוי, איך שכחתי – המועצות המקומיות זה גם בניהול המדינה כעקרון, נכון? אבל בוא נרחם על המאזניים, כי אם נשים אותם בכף החובה כנראה נגרום להם לנזק בלתי הפיך.

            האמת שאם להיות הוגנים אז אני חושב שאת ביטוח לאומי, עד כמה שאוהבים לשנוא אותו, אפשר גם לשים בצד של ההצלחות. ועדיין, הנקודה המקורית תקפה.

            • ג'ו

              מערכת החינוך לא מוצלחת? בהשוואה למה? אם היא כל כך לא מוצלחת איך ישראל היא מרכז מו"פ כל כך טוב?

              האם מערכות החינוך הפרטיות באפריקה מנפיקות אנשים משכילים יותר ממערכות החינוך המולאמות בכל אירופה?

              • Quercus

                רואים שלא למדת בבי"ס ישראלי בזמן האחרון.
                לא יודע מה קורה בארצות אחרות, אבל מה שקורה פה זה בושה וחרפה, ואני אישית למדתי במקום "טוב" יחסית.

              • The issue is not that government doesn't work; it's that the Israeli government specifically is incompetent.

                • ג'ו

                  המקום הטוב שלמדת בו הוא פרטי?

              • גלעד ב.

                ההשקעה פר תלמיד היא מהגבוהות ועולה, והתוצאות במבחני מיצ"ב היא מהבינוניות ויורדת.
                אתה מוזמן למצוא סימוכין ברשת.

                אבל באמת שהמדינה שלנו לא מנהלת דברים משהו.לא רק חינוך. בכלל אני לא חושב שהוכחנו את עצמנו כשזה מגיע לממשל עצמי, וצריך להחזיר לכאן את הבריטים או להצטרף לארה"ב כמדינה ה51.

    • daniel r

      I have seen the private sector too.
      Not very impressive either, and the same can be said about it as well.

  • דודי

    מנסיוני הדל, לא המדינה ולא המגזר הפרטי "יודעים" לנהל. לנהל ארגון גדול זה קשה.

    כשרוצים לזלזל באיזה ארגון, אומרים שהוא מתנהל "כמו חנות מכולת". אבל חנות מכולת טיפוסית מתנהלת בצורה מושלמת. יש בעל בית אחד ויחיד, וכל החלטה מתקבלת מתוך שיקול אחד – טובת העסק. לא כך הדבר בארגון גדול ומרובד, שמורכב מהרבה שחקנים שלכל אחד אינטרס משלו. לא כל-כך משנה אם הוא עסקי או ממשלתי.

    היתרון הגדול של המגזר הפרטי על הציבורי מתקיים כאשר יש תחרות, והצרכנים יכולים "להצביע" באופן שוטף על העדפותיהם. למגזר הפרטי יש אפשרות להיענות להעדפות האלה בצורה הרבה יותר גמישה. אך כיום אין למדינה יד ורגל בתחומי העסקים, שבהם מתקיימת תחרות פשוטה על לבו של הצרכן. בהפרטה של שירות חברתי (כמו לדוגמה אחיות בתי הספר) לא מתקיים התנאי של תחרות על לבם של צרכנים בעלי חופש בחירה, ובטל היתרון של המגזר הפרטי.

  • עפרה

    דווקא המדינה הזאת מנהלת מפעלי ענק של בניה ורווחה מעבר לקו הירוק, מחזיקה צבא ענק ומתערבת גם מתערבת אפילו בתפריט של תושבי עזה. וכמובן מחזיקה מפעלי ענק לייצור נשק. כך שיש לא מעט עסקים גדולים מאוד שהייתי שמחה לראות את המדינה הזאת סוגרת. את מערכת החינוך והבריאות – ואינשאללה הדיור הציבורי – לא יזיק לה לנהל.

    • גלעד ב.

      דוגמאות אייזן בטון הבאת – אחת אחת ממש. מפעלי הבניה עולים למדינה כל כך הרבה בדיוק בגלל שהיא מדינה.
      מכירה מחירון דקל לעבודות בניה מול מחירון המאגר המאוחד? השני מתבסס על עלויות בפועל, הראשון על ממוצע מכרזי ממשלה. תנחשי איזה מהם קשור למציאות ואיזה יקר טילים.

      מפעלי הענק ליצור נשק זו עוד דוגמא זוהרת – המפעלים האלה (תע"ש, רפאל, תעשייה אווירית, אלתא), מחזיקים אלפי עובדים כל אחד, מגלגלים מחזורי ענק, ונמצאים כל הזמן בהפסדים או ברווחיות שמסתכלת על הפרומיל מלמטה.

      והיהלום שבכתר – צה"ל. צבא ההגנה לישראל. לא יודע אם יצא לך לקפוץ לשם לשנה שנתיים או טרם, אבל אם יש מופת של ניהול רע, שנופל בכל בור אפשרי, ויכול לכתוב את הספר על איך לבזבז משאבים בצורה פושעת – מצאנו אותו.

      לא, לא מנהלת דברים משהו המדינה שלנו. ממש לא.

  • יואב

    הרי איך מכינים את הקרקע להפרטה? מייבשים תקצי של זרוע ממשלתית שנתנה שירות כלשהו ואז באים ואומרים : "זה לא עובד! זה לא יעיל! המדינה לא יודעת לטפל בזה!" וכך נוצרת ה"לגיטימציה" להעביר שירותים לידיים פרטיות.

  • ירגזי

    נו, זה בדיוק המאבק הבלתי נגמר בין רפובליקנים לדמוקרטים בארה"ב. בקצוות נמצאים הבדלנים השואפים להתנתקות מהממשל הפדרלי מימין, והסוציאליסטים משמאל. האמת נמצאת איפשהו באמצע. הספינה שטה ובכל פעם מקבלת מכה לצד אחר, תלוי מי בשלטון.
    ככלל, מדינה המנהלת חברות דינה לגמור כמו וונזואלה במקרה הרע, וכמו רוסיה במקרה הטוב, שם למקורבים לשלטון יש גישה לאוצרות הלאומיים. זה היה ככה בזמן שלטון המערך בשנות השישים והשבעים, והמשיך עם מרכז הליכוד בשנות השמונים והתשעים.
    האיזון צריך להיות בנושאים לאומיים כגון בריאות, חינוך, מוצרי יסוד, תחבורה וכו'. ה וכו' כאן הוא גדול מאוד. עליו בעצם הוויכוח.איפה זה נגמר? אגב, המדינה שתנהל עניינים זה לא ניצן הורוביץ. יותר בכיוון של רוחמה אברהם, אלי ישי, ישראל כץ וצחי הנגבי

    • נמרוד

      המרחק בין הדמוקרטים לרפובליקנים לא מאוד גדולים, ובמונחים ארופאים שניהם הרחק בצד הימני (מבחינה כלכלית). הרי אפילו ישום חלקי מאוד של מערכת בריאות ממלכתית הדמוקרטים מנסים כבר עשרים שנה לדחוף.

      האמת, אם כבר קפיטליזם אז עד הסוף – בלי קצבאות, עם שוק חופשי ויבוא חופשי אמיתי בכל תחום, ועם מיסים נמוכים הרבה יותר. זה לא טוב כמו סוציאל-דמוקרטיה אמיתית, אבל זה עדיין עדיף משיטת ה"שלם הרבה קבל מעט (לא תקף בבני ברק ומעבר לקו הירוק)" שיש היום.

  • עידן

    קריאת ה"מייבשים שירותים" היא פופוליסטית. אף אחד שאני מכיר שאומר את זה יודע כמה אמור לעלות אותו שירות בעולם אידיאלי. ניקח בתי חוסים – לא משנה כמה תקציב הם יקבלו, הם יגמרו את כולו, כי תיתן למישהו כסף והוא כבר ימצא מה לעשות איתו. אז צריך לתקצב, והרעיון בתקציב הוא לתת את המינימום ההכרחי כי אחרת שירות אחר יפגע. הבעיה היא שאין לאף אחד מושג מהו המינימום ההכרחי שנדרש להשקיע. הדרך היחידה לדעת היא לנסות ולראות אם זה מספיק. לכן או שהמדינה שופכת תקציבים לחינם איפה שלא רוצים לקחת סיכון (ראו תגובות על צה"ל) או שהיא מרעיבה.
    לעומת זאת, אם המדינה מציאה את אותו תקציב בדיוק למכרז, שבו היא קובעת תנאים (טובים!) של מחיה, והמכרז נפתח מחדש כל X שנים, והכי חשוב – מפקחת פיקוח אפקטיבי שהתנאים הדרושים מתקיימים! אז יבוא מפעיל, ואם בתקציב לא יספיק אז הוא יפרוש ואף מפעיל אחר לא יבוא, עד שהמדינה תעלה את התקציב. לאחר תקופת אי-ודאות שתימשך שנים המצב יגיע לאיזון שבו מצאו את התקציב הנכון, וכל שנה הוא נבחן מחדש כדי להתאים לשינויים.

    • רוזנברג

      פיקוח הוא בלוף – מאד קשה לייצר מבנה פוליטי בו קיים פיקוח משמעותי. בכל מקרה, הצהרת כוונות וודאי לא מספיקה

      ומכרז לא משנה את זהות הספק וזהו:
      כאשר נותן שירות שוקל שיקולי רווח, אזי השירות הופך למצרך וחדל להיות שירות

    • רוזנברג

      והסבר לאיטיים:
      קיים הבדל יסודי בין גוף שמקבל X כסף, ומטרתו(המבנה שלו, הנורמות שלו) היא לייצר מקסימום רווחה באותו הכסף.

      זאת לעומת גוף שניגש למכרז, ומטרתו למקסם רווח כאשר האילוץ היחידי עליו הוא לעמוד בפיקוח (נניח שיש כזה אפילו).

      בכל מקום בו אתה יודע מה אתה רוצה – ואתה סבור שזה חיוני – המדינה צריכה לנהל. חינוך, בריאות כמובן, אבל מים, חשמל, תחבורה ציבורית אולי, וכיו"ב. השאלה היא בחלקה אמפירית, אבל כדאי לזכור שההבדל יסודי.

      לגבי "כמה כסף" – טענת הייבוש לא נסמכת על השוואה לעולם אידיאלי, אלא על מציאות של קיצוץ מתמשך באותה מדינה (ר' החינוך בארץ).

  • גיא

    כל הפוסט הזה מפספס את המציאות.
    זו טעות לחשוב שהאלטרנטיבה היחידה להתנהלות הכלכלית של נתניהו/ברק/אולמרט/פרס/שרון היא הלאמה.
    כשהשלטון מושחת, שוק חופשי ושוק מולאם גרועים פחות או יותר באותה מידה. שניהם מייצרים מונופולים בפועל.
    הבעיה היא שחיתות, שחיתות ושוב שחיתות. חוק הוד"לים הוא שחיתות ותו לא. כל ההתנהלות הכלכלית של מדינת ישראל בעשרים שנה האחרונות (פחות או יותר) היא שחיתות אחת גדולה. זה שהשחיתות מתבצעת במסגרת שוק חופשי זה מקרי לחלוטין. אותה שחיתות הייתה יכולה להתבצע עם שוק מולאם, אולי עם נזקים גדולים יותר לציבור (ראה מזרח אירופה, וכו')
    מה הסיבה לשחיתות? אדישות הציבור. ברגע שמושחתים יהפכו לנטל אלקטורלי אפשר יהיה להתחיל לדבר על אידאולוגיה חברתית. כל עוד ביבי, ברק, פואד, אולמרט, הנגבי, ליברמן, פורוש, ישי, שמחון,ועוד הם לא סדין אדום אלקטורלי בגלל השחיתות שלהם, אין למה לקוות.

    • ראסול

      מסכים,
      אנשים כל הזמן מתעסקים ביתרונות והחסרונות האידיאולוגים של כל מיני שיטות כלכליות ומתעלמים משאלת השאלות: "מי ישמור על השומרים?"

      בלי שקיפות שלטונית מלאה, איסור על פרופגנדה אלקטורלית ועונשים חמורים ביותר לנבחרי ציבור שמפרים את אמון הציבור אין בכלל על מה לדבר.

  • יונתן שחם

    אפשר גם לקרוא עוד ביקורות על הדמגוגיה הבלתי נגמרת של שטרסלר.
    מעבר להבדלי השקפות, שהן לגיטימיים לחלוטין, שטרסלר מצטיין בעיוות עובדות, השכחת נקודות לא נוחות וטריקים דמגוגיים שנה א:

    http://www.facebook.com/pages/%D7%A0%D7%97%D7%9E%D7%99%D7%94-%D7%AA%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%A7-%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93-%D7%A2%D7%9C%D7%99/254085374617731

  • אבי

    השוק הפרטי נכשל לחלוטין במשבר האחרון. בנקי ההשקעות וחברות דירוג האשראי הראו לנו את כשלונן של שיטות ניהול הפירמות הפרטיות. רק תראו מה קרה באירלנד ואיסלנד שהיו עסוקות בהפרטות וקיצוצים עד שהתמוטטו סופית.

  • גיא גרובלר

    לא מסכים איתך דן.
    כן – אפשר לנהל מחאה אבל חייבים, לדעתי, לבוא ולומר מה רוצים שישתנה. אי אפשר לבוא ולצעוק שרוצים "צדק חברתי" אבל אז לא לומר מהו "צדק חברתי". צריך גם צריך לפרט את הסעיפים שבהם רוצים שינוי שכן:
    1. זו דרך לשדר שהמחאה רצינית ולא סתם כי יש לנו זמן פנוי בחופשת הקיץ.
    2. כדי לחדד את הידיעה של העם בנושא ולמה יש בכלל מחאה.
    3. כדי לשפוך אור על "אי צדק" נוכחי.

    אני רושם "אי צדק" ו"צדק חברתי" בגרשיים מכיוון ואלו מונחים סובייקטים – לכל אחד מאיתנו הגדרה שונה לאלו (ורואים את זה באוהלי המחאה). אני דווקא חושב ש"צדק חברתי" יעשה על ידי כמה שפחות מעורבות ממשלתית בחיינו – אני רוצה הפחתה במיסים, אני רוצה הפחתה של התערבות הממשלה בחיינו האזרחים (למה אין חתונות אזרחיות ויש רק דתיות?) ובאופן כללי אני מסכים עם שטרסלר – מדינות הן גופים לא יעילים, עדיף והן יתמקדו ברגולציה, לא בניהול ישיר.

    • מני זהבי

      נכון שברמת העקרון, צדק — לא רק "חברתי" (שבעצם, הוא כלכלי), אלא כל צדק באשר הוא — הנו מושג סובייקטיבי. אבל בפועל, קשה לנהל קהילה, קל וחומר מדינה, אם יש בתוכה כמה קבוצות בעלות משקל ציבורי שיש להן תפיסות שונות לגמרי של מושגי הצדק. זוהי בדיוק הסיבה לכך שמדינות מודרניות עושות מאמצים גדולים כדי ליצור מכנה משותף רחב של מושגי צדק שיהיו מקובלים על כלל אזרחיהן. אחד המכשירים שדרכו המאמצים הללו באים לידי ביטוי הוא מערכת החינוך הציבורית.
      התפיסה שלפיה "החזק שולט", במדיניות כמו בחברה כמו בכלכלה, בסה"כ הייתה מקובלת ברוב מדינות אירופה עד מלחה"ע השנייה, והייתה סוג של מכנה משותף למושגי הצדק שהתקיים במדינות הללו. עמי אירופה היו צריכים לחטוף את האסון של המלחמה ההיא כדי לשנות את תפיסת הצדק לכזאת שתעמיד בראש סדר העדיפויות לא צבירת כוח, רכוש וכיו"ב אלא הבטחת חיים סבירים לכלל בני האדם (למצער, לכלל תושבי המדינה). גם בישראל, כאשר קיומה עמד באמת בסכנה, רוב האזרחים ראו אומנם צורך בצבירת הכוח הצבאי (מסיבות מובנות), אבל גם ראו צורך בקיומם של מדינת רווחה ושוויון יחסי בין האזרחים בתחום הכלכלי. מאז שהסכנה הקיומית חלפה (עם חתימת הסכם השלום עם מצרים, בערך), הערצת הכוח הצבאי לא נעלמה, אבל נוספה אליה הערצה של התעשרות. אם תהיה איזושהי תוצאה חיובית, לטווח ארוך, לגל המחאה הנוכחי, היא תהיה בזניחת השאיפה להתעשרות כגורם בעל ערך בחיי הציבור והשבתן של מדינת רווחה ושוויון כלכלי יחסי לעמדת הבכורה.
      הפתרונות הכלכליים המעשיים – שיש בהם צורך, והמפגינים גם דורשים אותם במפורש – הם רק בעלי חשיבות משנית מהבחינה הזאת, כי עצם הדרישה להם נגזרת מהתפיסה של מדינת רווחה ושוויון כלכלי.

  • אבי

    די ברור מה המפגינים רוצים, הם רוצים בראש ובראשונה מדינת רווחה גדולה יותר. הם צועקים זאת בכל הזדמנות וסיסמה – "הוא הא מי זה בא? מדינת הרווחה". דרישותיהם הם של העמקת מדינת הרווחה וכו'. העם ברובו מזדהה איתם ועם דרישה זו. כמובן שזו זכותך המלאה להתנגד למדינת רווחה ולכן אתה לא תהיה חלק מהנהגת המאבק (אם אתה בכלל חלק מהמאבק). אתה תמיד יכול להקים מאבק משלך ולקרוא בו למדיניות ליברטריאנית של אי התערבות ממשלתית, אבל זו לא מהות המאבק הנוכחי.
    התקשורת לעומת זאת, לא כל כך מזדהה עם הדרישה למדינת רווחה ומנסה לנתב אותה למאבק נגד מיסים (ומתעלמת מדרישת המפגינים למיסים גבוהים יותר על העשירונים העליונים ועל רווחי הון), נגד קיצבאות, נגד איגודים מקצועיים (עיני "גנב את המחאה", תלונה שלא תשמע אצל רוב הפעילים במאבק) ונגד חרדים.

    • מני זהבי

      המחאה היא, בין היתר, נגד מסים עקיפים (מסים על צריכה). כלומר, היא בעד מיסוי פרוגרסיבי ונגד מיסוי רגרסיבי.
      דרך אגב, אני לא רואה התנגדות גורפת לדרישות למדינת רווחה אפילו במדורים הכלכליים. על כל מירב ארלוזורוב יש גיא רולניק.