על אלימות
לפני יותר מעשור, ברגע של זעם, כתבתי שמתנחלים אינם בגדר אזרחים. מאז, מתוך היוהרה הבסיסית של כותב – הסירוב לחזור בך ממשהו שנאמר בפומבי – אני מתחפר בטעות הזו.
אז כנראה שהרווחתי ביושר את סטירות הלחי ממוטי פוגל ומנעמה כרמי. ניהלתי כמה שיחות ארוכות וקשות בשעות האחרונות. ומאחר ואת האמירה הראשונה כתבתי בפומבי, וחזרתי עליה, אז גם את זו נכתוב בפומבי.
אני מתנגד לאלימות ולכל פתרון בדרכי אלימות. הנטיה הטבעית – שלי, על כל פנים – למראה עוול היא כעס, ודרישה לנקמה. לנקמה יש מעט מאד קשר עם צדק. יש, כמובן, מצבים שבהם אלימות היא נדרשת ומוצדקת, כמו התנגדות לפלישה או כיבוש. אך יש להגביל אותה לאנשים המבצעים תפקידי לחימה או נושאים נשק, בין אם הם במדים ובין אם לא. הצדקתי, בתחילת "עופרת יצוקה", את ההתקפה האווירית על שוטרי החמאס, שנשאו נשק, מה שלא קנה לי הרבה אהבה בשמאל הרדיקלי, ובכל זאת. על פגיעה בקטינים, כמובן, אין על מה לדבר ומי שהופך אותם למטרה מודעת הוא פושע מלחמה לכל דבר ועניין.
ואם סטיתי מהקו הזה, שצריך להיות ברור לכל, האשמה היא שלי.
(יוסי גורביץ)
Pingback: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » אצבעות שחורות 29.7.11()